צלקות פרק 2

נשמתי עמוק, לוחצת מעט על הרצועה של לולה שהייתה בידי. צפיתי בלימוזינה הלבנה שנסעה על הכביש לכיוון בנייני המגורים היוקרתי שהיה ממש מאחורי גבי.
"לולה, את מוכנה?" שאלתי אותה.
לולה נבחה בתגובה, מה שלקחתי ככן. שחררתי את הרצועה מהקולר שלה, נותנת לה את האפשרות לרוץ לחופשי. אבל היא לא עשתה זאת, עדיין לא.
התכופפתי לגובה שלה, מניחה את דבריי בסמוך לכניסת הבניין כנגד קיר הבטון. אני הרגשתי לחוצה כל כך, ידיי רעדו שהם ליטפו את ראשה של לולה בניסיון להירגע.
"בהצלחה, אני מקווה שזה ילך חלק," לחשתי לה. "אני סומכת עלייך."
לולה חפרה את ראשה בשקע בצווארי בניסיון להראות לי שהכל היה בסדר, מה שגרם לחיוך קטן לצוץ על פניי. בפעם האחרונה שניסיתי לעשות את זה, זה לא הסתיים כל כך טוב. מה שהכי הדאיג אותי, זאת לולה. אני לא רוצה שהיא תפגע, אני לא רוצה שיקרה לה משהו. אם היא תיפצע, אני בחיים לא אסלח לעצמי. אני לא רוצה שהיא תיפגע בגלל הטעיות שאני עושה. זה שהחיים שלי כבר בזבל, לא אומר שיהא תצטרך לסבול גם כן.
שחררתי את לולה מאחיזתי, נותנת לה סוף סוף לרוץ ולהתחיל בתכנית. קמתי על רגלי וקפצתי את ידיי לאגרופים בשביל לשלוט ברעידה שלהן. התפללתי בלבי שסוף סוף אוכל לחיות בשקט, לפחות לעכשיו. אני רק רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר בלי נפגעים.
גררתי את שקית הזבל המלאה שמצאתי באחת מהסמטאות וגררתי אותה אל שולי הכביש ממול לבניין שבו הלימוזינה הלבנה תחנה בבירור. להפתעתי, לא היו צלמים ואנשי תקשור שבאו לראיין את הבחורה הכי חשובה שהעולם הזה ידעה. אבל זה התאים לי בדיוק בשביל להשלים את התכנית שלי.
לולה עמדה במרחק כמה מטרים ממני, בוחנת את עבודתי ומחכה לרגע שאתן לה את הסימן שזה תורה לפעול.
הלימוזינה הייתה במרחק כמה מטרים מאיתנו, רק עוד דקה, וזה היה הזמן שלי לפעול. הלימוזינה התקרבה יותר ויותר, והלב שלי החל לפעום יותר מהר עם כל שנייה שעברה. ניסיתי להדחיק את הדאגות והרעיונית המחרידים שצצו במוחי במחשבה שמה ייקרה אם זה לא יעבוד, מה אם כל כך התכנית שלי תרד לתימיון ויתפסו אותי. או יותר גרוע, משהו יקרה ללולה.
הלימוזינה הלבנה בדיוק פנתה שמאלה בשביל לחנות מול כניסת המקום, וזאת הייתה ההזדמנות שלי.
הנהנתי לעבר לולה, שקמה על רגליה ורצה אל עבר הכביש בדיוק שהלימוזינה החנתה מול הכניסה. גלגלי כלי התחבורה עלו על שקית הזבל ששתלתי שם לפני מספר שניות, מה שבטח גרם לנהג להבין שמשהו לא בסדר, במיוחד שלולה העמידה פנים שהיא נפגעה מהמכונית, ועכשיו ייללה בקול ושכבה על הכביש.
בדיוק כמו שציפיתי, הנהג יצא מהמכונית בבהלה, וכך גם הגברת שישבה במושב האחורי, משאירה את הדלת פתוחה מאחוריה.
"אוון, הכל בסדר?" היא שאלה בדאגה ורצה במהרה אל הנהג, רק בשביל לגלות את לולה ששכבה על הכביש וייללה בכאב מזויף.
אני מודה, אני לא ציפיתי שהיא תראה ככה. בהתחלה ששמעתי על קימברלי לינץ', צפיתי למישהי מבוגרת וחשובה עם תסרוקת מושלמת ואיפור מוגזם, ואולי חליפה יקרה שאפשר לקנות רק באיטליה. מה שלא ציפיתי זה לבחורה בסביבות גיל ה50 עם ג'ינס צמוד וסוודר פשוט, והשיער שלה אסוף בפקעת מבולגנת ופנייה לא מאופרות בכלל. היא נראתה כמו בחורה פשוטה, ולא כמו הבחורה החשובה שכולם מתארים אותה. אבל יכול להיות שזה בגלל שהיא הרגע טסה במשך כמה שעות, ואף אחד לא ירצה ללבוש חליפה לא נוחה בטיסה ארוכה.
"אוי ואבוי, מה קרה?" היא צעקה בדאגה כשראתה את לולה, מה שגרם לי לפעול סוף סוף. בדקתי שאין אף אחד שצופה, ורצתי אל הדלת הפתוחה, סורקת את המושב האחורי שעד שמצאתי תיק עור שחור וגדול, בדיוק מה שחיפשתי. הושטתי את ידיי ולקחתי אותו אלי, אבל קפאתי באמצע שראיתי את הבחור שישב בעוד מושבים ממול למושב האחורי. הוא צפה בי בעניים אפורות ופעורות לרווחה, שיער שחור ופרוע שנפל על עניו והסתיר אותן מעט, אבל זה לא הפריע לו.
"מה את חושבת שאת עושה?!" הוא צעק ומיהר להיאבק בחגורת הבטיחות שלו בנסין להשתחרר ממנה.
"שיט, שיט, שיט!" קלקלתי בקול וחיבקתי את התיק אליי. אני לא בזבזתי זמן ורצתי משם. לא היה לי זמן לחשוב איך לחזור ללולה, או איך להשיג שוב את הדברים שלי שעדיין נשארו קרוב לכניסת המלון.
איך לא חשבתי על האפשרות שמישהו היה איתה בתוך הלימוזינה? לא חשבתי על האפשרות שאולי היו איתה מאבטחים אפילו, אני כל כך מטומטמת! אבל את מה שנעשה לא ניתן להשיב, אז האפשרות היחידה שלי עכשיו היא לברוח ולקוות שהבחור ההוא לא יתפוס אותי.
אני לא יודעת לאיפה בדיוק רצתי, המטרה היחידה שלי הייתה פשוט לא להיתפס. קיוויתי שאולי כמות האנשים שדחפתי בדרכי אולי תאט אותו או תגרום לו לאבד אותי, אבל המזל לא שיחק לי, לא הפעם לפחות.
"הי, תעצרי!" הוא קרא אחריי בכעס, מה שנתן לי את המוטיבציה לרוץ עוד יותר מהר. הלב שלי דפק בחזי מהריצה ומהלחץ, התיק שמחצתי בידיי מתחיל לחרוק מעט מתחת למגעי. העפתי מבט זריז לאחור, ולבי עצר לרגע שראיתי כמה קרוב הוא אליי, כמה קרוב הוא ללתפוס אותי, וכנראה גם לשלוח אותי לבית הסוהר על שדידת אישה חשובה כל כך.
רצתי יותר מהר משרצתי אי פעם בחיי. גרוני כבר החל לשרוף מכמות האוויר שהחדרתי אליו, נשימותיי קצרות יותר ויותר מהמאמץ. רגליי החלו כבר לכאוב מהריצה ברחוב, אבל המשכתי לרוץ כמה שיכולתי. שמעתי את הבחור מאחורי צועק לעברי דברים שונים ואת נעליו רצות כנגד מדרכת הבטון.
אני צריכה לעצור אותו איכשהו, להאט אותו מספיק זמן בשביל שאני אוכל לברוח ממנו סוף סוף. משהו נוצץ תפס את זווית עניי שמצאתי פח זבל כסוף וגדול ממש לידי. רצתי אליו ודחפתי אותו בידי על הרצפה, שופכת את תכולת הפח על המדרכה, ואז בועטת בפח הכסוף בשביל לחסום את דרכו של אותו בחור. למזלי, זה עבד. הוא מיד נעצר מול ערימת הזבל והפח הענקי שחסם את דרכו, מה שלקחתי כהזדמנות להמשיך לרוץ. אך בדיוק שהסתובבתי ורצתי מטר, רגלי החליקה על קליפת בננה שכנראה נפלה מפח הזבל שבדיוק שפכתי.
אבדתי שיווי משקל ומיד צנחתי על רצפת הבטון הקשה, ברכיי משתפשפות במדרכה וכך גם מרפקיי. עכשיו זה די בטוח שאחד מזוגות הג'ינס היחידים שלי נקרעו, מה שהשאיר אותי עם פחות בגדים. הכאב פעם בברכי וידיי, אבל ניסיתי להתעלם ממנו ולקום, להמשיך לרוץ ולברוח עד שאני יעלם מהכוונת של אותו בחור.
קיללתי בקול שראיתי את ברכי מדממות, הדם מחתים את מכנסי הג'ינס שלי. אבל עכשיו זה לא היה חשוב, עכשיו אני צריכה לברוח-
"תפסתי אותך!" הקול של הבחור קרא מאחורי, וזוג זרועות עטפו את גופי מאחורה.
"בן זונה!" קללתי תחת נשימתי, מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו שהייתה יותר חזקה משציפיתי. ניסיתי לבעוט מאחורי גופי ולפגוע בו, אבל ברכיי הכואבות עצרו ממני לעושת כך.
"לאן את חושבת שאת בורחת, גנבת?" הוא לחש בכעס באוזני.
"תשחרר אותי!" קראתי וניסיתי להיאבק עוד יותר, אבל הוא היה חזק ממני. לא משנה מה עשיתי, לא הייתה לי אפשרות לברוח.
"אני לא חושב," הוא צחק וחטף את התיק מבין ידיי. "מה את חושבת, שתוכלי לגנוב את התיק ולצאת מזה בשלום?"
"ביקשתי את הדעה שלך?!" צעקתי. אבל ידעתי שהפעם הובסתי, המקום היחיד שיקבל אותי עכשיו זה בית הסוהר לנוער.
"בואי איתי," הוא אמר, מפסיק למחוץ אותי בין זרועותיו ובמקום זאת אוחז בכוח בזרועי הימנית.
ניסיתי לנצל את ההזדמנות הזאת בשביל לברוח, אבל הוא רק חיזק את אחיזתו וגרם לכאב בזרועי להתגבר. אבל לא פציתי את פי, פשוט נתתי לו לגרור אותי איתו. הוא בטח ייקח אותי לאמו שתמהר להתקשר למשטרה. הם ייקחו ממני את לולה וישמו אותה בצער בעלי חיים, יאמללו אותה שם עם התנאים המחרידים האלו עד שמשפחה תבוא ותאמץ אותה, אם בכלל. הייתי מטומטמת שחשבתי שאני אוכל לעושת משהו כזה ולשדוד אישה חשובה כל כך. אבל היא מרוויחה הרבה, אז מה זה ישנה לה אם אגנוב ממנה כמה אלפי דולרים? אני צריכה את הכסף לעומתה, שיש לה את כל העולם בכף ידה.
לפני ששמתי לב מה קורה, היינו שוב מול הכניסה של בניין המגורים. הלימוזינה עדיין הוחנתה ממול הכניסה, בדיוק כמו שהיא הייתה מקודם. אבל לולה לא הייתה מלפני הלימוזינה יותר, אלה בזרועותיו של הנהג שסחב אותה לתוך הבניין.
"היי, לאן אתה לוקח אותה?!" צרחתי על הנהג, אבל הוא נכנס לבניין ולא שמע אותי. "עזוב אותי, חתיכת כלב!" צרחתי על אותו בחור וניסיתי להשתחרר מאחיזתו שוב, אבל הפעם יותר בפראות.
"את לא הולכת!" הוא צרח עלי ושוב עטף אותי זרועותיו בשביל למנוע ממני לברוח.
"ג'ייסון, למה אתה תוקף את הבחורה המסכנה הזאת?" קול נשי קרא. אותה אישה, קימברלי לינץ', יצאה מהמושב האחורי של הלימוזינה עם מבט מבולבל על פנייה.
"את מתכוונת גנבת," הוא תיקן אותה וחיזק את אחיזתו מסביבי, מה שגרם לי לצרוח בכאב שידיי פעמו מכאב.
"ג'ייסון, תעזוב אותה מיד!" היא צעקה על הבחור וניסתה לשחרר את אחיזתו מסביבי.
"והיא תוכל להתחמק מעונש? אני לא חושב!" הוא הניד בראשו.
"ג'ייסון!" היא צעקה שוב. הוא הפסיק לאחוז בי ושחרר את אחיזתו מסביבי, אבל הוא עדיין הספיק לאחוז במפרק ידי בשביל למנוע ממני לברוח.
"לאן הוא לקח אותה?" שאלתי אותה, ודמעות שלא ציפיתי שיצאו מעני גלשו במורד לחיי. "לאן לקחתן את לולה?"
"את מתכוונת לכלבה?" היא שאלה.
הנהנתי מיד, מושכת באפי שאיים לנזול.
"אוון לקח אותה לבפנים בשביל לקבל עזרה רפואית, המסכנה נפצעה." היא שמה את ידה על כתפי, שאני מיהרתי לנער מעליי.
"ג'ייסון, אתה יכול להסביר לי למה את החזקת אותה כאילו היא חיה משתוללת?" היא פנתה אל הבחור.
"היא גנבה לך את התיק," הוא ענה לה והראה לה את התיק השחור שגנבתי מלפני כמה דקות. "את רוצה עוד שאני אשחרר אותה?"
"כן," היא ענתה לו.
"מה?" הוא שאל בהפתעה. "אבל, אמא-"
"תשחרר אותה," היא התעקשה, מבטה נעול על ידו שהחזיקה בכוח במפרק ידיי.
הבחור (שקוראים לו ג'ייסון כנראה), נאנח בעצבים, אבל שחרר אותי סוף סוף. לקחתי את מפרק יידי האדום לידיי השנייה ושפשפתי אותו בעדינות.
"את יכולה בבקשה להסביר לי למה גנבת לי את התיק?" היא שאלה בקול רגוע, מה שלא ציפיתי לשמוע ממשהי שהרגע דיברה לבחורה שגנבה לה את התיק.
"למה את חושבת?" החזרתי לה בטון כועס.
"אל תתחצפי לאמא שלי!" ג'ייסון נזף בי, אבל אמו נפנפה בידו לעברו בשביל שהוא ישתוק.
"ג'ייסון, זה בסדר גמור," היא אמרה לו, ואז חזרה להביט בי עם חיוך קטן על פנייה. "איך קוראים לך?"
"רוקסי," עניתי לה. מה היא מתכננת?
"ובכן, רוקסי," היא אמרה. "תצטרפי אליי, אני ואת צריכות לדבר. את גם בטח רוצה לדעת מה עם הכלבה שלך, נכון?"
הנהנתי בהיסוס, מביטה בבחורה המבוגרת שהחוותה לעברי להצטרף אליה. חזרתי להביט בג'ייסון שעדיין בהה בי בכעס, אבל התקדם אל הכניסה מיד אחרי זה.
לי לא הייתה ברירה, אלה לעקוב אחריה ולראות מה היא מתכננת לעשות איתי.