נפש חיה – פרק 2. "כאב."

התחושה היחידה שצ'ייס הצליח להרגיש זה כאב.
כאב ארוך ומתמשך בראשו, אך לא כאב מהסוג שנלווה למכה, כאב מהסוג שנלווה לאובדן זיכרון.
לצערו, זאת הייתה הפעם השנייה שהוא חווה את זה, אך הפעם זה היה קצת אחרת.
בפעם הראשונה הוא התעורר במוסד סגור בלי יכולת לזכור שום דבר על עצמו מלבד השם והגיל שלו. הוא לא זכר את משפחתו או את חייו או כל פרט שיוכל לרמוז לו משהו על עברו.
הוא אפילו לא זכר איך הוא הגיע למוסד או מה הוא עושה שם.
את השנים האחרונות הוא "בילה" כלוא שם, וגם אם הוא לא ידע על עצמו כלום הוא ידע בוודאות שהוא לא משוגע.
את ניסיון הבריחה שלו הוא תכנן לפרטי פרטים וגיבוי לכל מצב אפשרי.
ואכן, הוא הצליח לברוח אך הוא לא תכנן מה הוא יעשה הלאה. לא היה לו לאן ללכת או למי לפנות והוא ברח ממקום אחד למקום שני במשך יומיים שלמים.
לבסוף הוא הגיע לשוק רחב שבו המוכרים הנדיבים סיפקו לו אוכל ולינה.
במשך כמה שבועות הוא "גר" שם עד שמצא את עצמו בחדר הזה.
הוא יכל לזכור את השוק, המוכרים ולצערו גם את המוסד. הוא זכר את עצמו, כמו שהוא הכיר את עצמו, כלומר בלי עבר.
אך הוא לא ידע איפה הוא נמצא ומי או מה הביא אותו לשם.
לרגע אחד עלה בו החשש שהוא חזר למוסד אך כשהסתכל על קירות החדר ידע שהם לא שייכים למקום ההוא.
חוץ מזה, המקום בו התעורר דמה יותר לחדר בבית מלון מאשר לתא סגור.
הוא בחן את החדר בעיניו הענבריות, חדר גדול, מואר ומאוורר.
קירות בצבע זהב מעוטרים בדוגמאות שונות. שולחן גדול וכיסאות מעץ סביבו.
הוא עצמו שכב במיטה גדולה עם סדין לבן, שמיכה לבנה וכריות גדולות ואדומות.
הוא ניגש אל המראה הגדולה שניצבה על אחד הקירות ובחן את עצמו.
הוא לבש בגדים לא שלו, מכנסי ג'ינס וחולצה כתומה שדמתה לשיערו הג'ינג'י.
עיני הענבר שלו, אפיו הקטן, גבותיו הדקות והחיוך המסתורי בשפתיו, הכל אותו הדבר.
ואז הוא הבחין בדלת מאחוריו. היא הייתה חומה וגדולה עם ידית קטנה במרכזה, הוא צעד לעברה ופתח אותה בהיסוס.
הוא ניצב בחדר גדול שווה בגודלו לאצטדיון כדורגל ענק. ביציע הענק מסביב לחדר ישבו אנשים רבים ומגוונים ממדינות שונות.
במרכז החדר עמד אדם כבן 60 עם עור בהיר. מלבד כמה שיערות הוא היה קירח, היו לו עיניים חומות – צהבהבות ויוקדות שצלקת ארוכה עברה על השמאלית שבהן ואף ארוך ונשרי.
הוא הצביע על צ'ייס ואמר, "וזהו, צ'ייס שטרן, שועל."
כמה אנשים קמו ממושביהם והתחילו למחוא כפיים.
ואז דלת אחרת נפתחה ונערה בערך בגילו נכנסה והאיש במרכז החדר הכריז, "וזוהי, ג'ס גרטרוד בראון, דבורה."

דבורה? חשבה ג'ס, למה האיש הזה מתכוון?
עיניה הצהובות – כתמתמות בחנו אותו ואת המקום בו היא נמצאת. היא גירדה את אפהּ הקטן והמנומש קלות ושיערה השחור והגלי עם הפס הצבוע בצהוב נח על כתפיה בפיזור.
"היי, אתה שם," צעקה ג'ס לעבר האיש במרכז החדר, "כן, אני מדברת אליך, מי אתה, מה עשית לי ומה זה המקום הזה?"
"עוקצנות של דבורה צעירה." אמר האיש בחיוך והצליח לעצבן את ג'ס אפילו יותר.
"אני אראה לו מה זו עוקצנות," מלמלה ג'ס והרימה את ידה באוויר באיום.
לפני שהספיקה לזוז, יד מאחוריה לפתה בחוזקה את ידה המורמת ויד אחרת תפסה את כתפה.
"ואלו הן," המשיך האיש, "אנדי פיי וטייסי ארקו, דב וטיגריס."
ג'ס הסתובבה וראתה את שני הדמויות שהחזיקו אותה, נערות בערך בגילה של ג'ס.
"אתן יכולות לשחרר אותי," אמרה ג'ס בעצבנות.
"אנדי פיי," אמרה הנערה לימינה של ג'ס, שיערה החום הארוך היה אסוף לצמה על כתפה ועיניה הכהות התבוננו בג'ס. היא חייכה לעברה חיוך רחב והושיטה את ידה השזופה ללחיצה.
ג'ס ניערה את ידה הכואבת והתעלמה מידה המושטת של אנדי.
אנדי החזירה את ידה וסימנה בעיניה לנערה משמאלה של ג'ס שהניחה שהשתיים חברות.
"כן, כן. אני טייסי ארקו, נעים מאוד." אמרה טייסי וחייכה מאולץ. בניגוד לאנדי, שיערה החום – אדמוני היה מפוזר ועיניה הירוקות בחנו את ג'ס.
"ג'ס בראון," אמרה לבסוף ג'ס, "אתם יודעים מה זה המקום הזה?"
לפני שאנדי וטייסי הספיקו להשיב לשלילה האדם במרכז החדר דיבר שוב.
"והנה זאקרי וואיט, טווס."
כל העיניים בחדר הופנו לעברו. זאק אף פעם לא אהב את זה אבל הוא כבר היה רגיל שאנשים נעצו בו מבטים.
"מה הקטע של הטווס?" שאל זאק.
"אני…" התחילה טייסי לענות, "זה… כלומר… מה שאני מנסה להגיד זה…
אנדי ראתה שטייסי התחילה להילחץ ולהסמיק, כמו שתמיד קורה לה בסביבת בנים ולכן ענתה במקומה, "אף אחד מאיתנו לא יודע איפה אנחנו או מה אנחנו עושים פה."
זאק בחן אותם בעיניים הכחולות – ירקרקות המהפנטות שלו.שיערו השחור היה בצבע הלילה ועל פניו נשקפו חרדה.
"אני בטוח שיהיה בסדר, אם הם היו רוצים לפגוע בנו הם כבר היו עושים את זה." אמר קול מימינו של זאק.
"זהו אדם גראהם, אריה." אמר האדם במרכז החדר. מחיאות הכפיים היו יותר סוערות ממקודם.
"או שהם חייזרים שחטפו אותנו למטרות ניסויים." אמר צ'ייס בחיוך, "ואני צ'ייס דרך אגב."
"היי צ'ייס," אמר קול, "בלי להעליב, התאוריה של אדם נשמעת יותר הגיונית."
"זוהי רייצ'ל אנדרס, בז."
צ'ייס הסתובב לעבר רייצ'ל ופיו נפער בתדהמה.
"אני עד כדי כך מכוערת?" שאלה רייצ'ל.
"לא," אמר צ'ייס, "את יפהפייה!"
"תודה," אמרה רייצ'ל וחייכה חיוך ביישן, לחייה נהפכו אדומות במהרה והיא נעצה את עיניה החומות ברצפה, מבקשת שהאדמה תבלע אותה.
"וזהו איאן הלן, אורקה." אמר האדם במרכז החדר ו"הציל" את רייצ'ל מעוד כמה דקות של בהייה ברצפה.
העיניים בחדר מיהרו לפנות אל איאן שבהה באוויר בעצבנות מסוימת עם עיניו הכחולות הקרות. הוא נשען על הדלת שממנה נכנס והחליק את שיערו השחור עם ידו הבהירה.
"וזהו קונריס רם, נמלה."
צ'ייס בחן את קונריס בקפידה. עיניו הכהות הסתכלו סביבו ושיערו השחור היה מפוזר.
"לא יכול להיות," מלמל צ'ייס, "זה לא יכול להיות."
הוא זיהה את קונריס ממקום אחר. לא מהשוק ובטח שלא מהעבר שלא זכר.
הוא זיהה את קונריס מהמוסד בו היה כלוא. הוא זכר איך באחד הימים עברו שלושה אנשים ליד התא שלו. השלישי מביניהם היה קונריס. הוא נתן לצ'ייס את המפה המדויקת של המוסד בו היה כלוא בלי להוסיף מילה.
בזכותו עלה לו הרעיון לתכנן את הבריחה, בזכותו הוא ברח מהכלא.
ואז עלתה מחשבה מוזרה לראשו של צ'ייס.
אולי בגללו אני פה?