התגלות הקסם- פרולוג- חלק 2

יום למחרת התעוררתי מכאב מסנוור של אור שהגיע ממנורת התקרה בחדר שלי. אני קראתי בכאב חלוש והסתרתי את העיניים שלי. לא היה לי כוח לקום. העיניים שלי עדיין היו כבדות מהשינה. שמעתי צעדים מהירים מתקרבים אליי והשמיכה שעטפה אותי עפה ממנה והשאירה את הרגליים שלי לקפוא בטמפרטורת החדר.
"תתעורר, קטן, הגיע הזמן ללכת לבית ספר." שמעתי את נאבין לצידי.
"מה?" נבהלתי ממנו בקול חלוש.
"מה מה? אתה רצית ללכת לבית הספר, נכון? אז קדימה, קום!" הוא לא חיכה שאתאושש והרים את פלג גופי העליון למעלה. ישבתי על המיטה בראש כפוף ועייף. נאבין הסיט את הווילון מחלון החדר. להפתעתי, האור שנכנס לבית היה כחוש וחלש.
"בקושי יש אור בחוץ." אמרתי. מה השעה?"
"אה-" נאבין הסתכל על השעון שעל ידו. "שבע."
"מה?" נבהלתי. "למה הערת אותי כל כך מוקדם?"
נאבין פתח את ארון הבגדים שלי והתחיל לחטט בו. "בגלל שזו השעה שצריך לקום, תלמיד."
"מה?" שאלתי פעם נוספת.
נאבין נאנח. "הנה," הוא זרק לעברי חולצה שחורה קצרה, סווטשירט טריקו תכול ומכנס שחור. "תלבש את זה, תצחצח שיניים, תרחץ פנים, ותבוא לסלון." נאבין יצא מהחדר וסגר את הדלת. לא ממש עקבתי אחרי דבריו. שפשפתי את עיניי וקמתי לבסוף מהמיטה. התמתחתי והסתכלתי על הבגדים שנתן לי. נאנחתי, כנראה בשמחה. אני עדיין לא בטוח, אבל הייתה לי הרגשה טובה. הרגשה מרגשת. מיהרתי להחליף את הבגדים שלי ולנעול נעליים. עברתי לחדר האמבטיה וצחצחתי שיניים ושטפתי את פניי, כמו שעשיתי בכל בוקר. אמנם, בכל בוקר הייתי עושה את זה בשעה הרבה יותר מאוחרת.
הגעתי לסלון וראיתי את נאבין יושב על הכסא מול שולחן האוכל הקטן, כשהוא מחייך אליי בשמחה. היה נראה לי שהוא מתרגש הרבה יותר ממני. הוא קם ותפס בתיק גב שחור וחדש שנח על הכסא השני וזרק אותו לעברי. קפצתי לתפוס אותו לפני שייפול על הרצפה. הוא היה כבד כל כך עד שכמעט התנגשתי ברצפה.
"מה המשקל הזה?" שאלתי בבהלה.
"כל הציוד שאתה צריך, מסתבר." הוא גיחך. "קדימה, שים אותו על הגב."
עשיתי כדבריו. גם כשהוא נח על כתפיי, התיק עדיין היה כבד, אבל לפחות עכשיו המשקל היה מציק פחות. נאבין חזר לשבת. הוא סימן לי לשבת מולו, וכך עשיתי.
"עכשיו אני אסביר לך כמה דברים בנוגע לבתי ספר מודרניים:" נאבין התחיל לדבר. "אחד- אל תתרגש, כי בסופו של דבר תבין כמה מעצבן זה יכול להיות,"
"אתה מנסה לדכא אותי כדי שאוותר על הרעיון?" שאלתי.
"ששש," הוא השתיק אותי. "שתיים- ילדים יכולים להיות אכזריים, אז מה שלא תעשה ומה שלא תרגיש, תשתדל לעצור את הכוחות שלך. אני לא בטוח איך ספרים מעופפים ופיצוצים אקראיים יוכלו לעזור לתוכנית שלך."
"נאבין," נאנחתי.
"שלוש- זה." הוא שם בתוך כף ידי טלפון נייד. "אתה יכול להתקשר אליי מתי שתרצה."
חייכתי. "תודה."
"אני כאן תמיד, אז אתה לא צריך לפחד." הוא אמר ולאחר מכן קם מכסאו. "בוא, נוסעים." הוא סימן לי עם ידו. אני קמתי מיד והלכתי אחריו בהתרגשות. זוקו רץ אחרינו בהתרגשות.
"אתה נשאר כאן." נאבין אמר לו לפני שסגר את הדלת ונעל אותה אחרינו.

בכל זמן הנסיעה הלב שלי דפק בחוזקה. הרגשתי איך הוא עולה ויורד, שוב ושוב, ותחושת המחנק בגרון שלי הלכה וגברה בכל תנועה נוספת של המכונית. חבקתי את התיק החדש שלי ולא עזבתי אותו. הרגשתי כאילו אם אעזוב אותו, הכל לפתע יתפורר. נאבין הסיט את מבטו אליי מספר פעמים.
הוא גיחך לבסוף כשעצרנו באור האדום שברמזור על הכביש. "אתה נראה חיוור כל כך." הוא אמר.
"אני לחוץ." השבתי בשקט והמשכתי לבהות בכביש.
"אתה תהיה בסדר." הוא שוב שפשף את ראשי. אני מיהרתי לסדר את השיער שלי, שהתפרע בגללו. "הם יודעים שאתה מגיע, פשוט תגיע לחדר המנהלת והיא תסביר לך." הסביר נאבין. "היא חושבת שאתה לומד בבית, אז תזרום איתה."
"או- או-קיי." אמרתי.
לאחר כדקה של המשך הנסיעה, הגענו לבניין גדול בעל חצר רחבה כמעט בגודלו וגדר גבוהה מתכתית סבבה אותו. עשרות אם לא מאות ילדים הסתובבו ברחבה. הרגשתי איך הלב שלי ממשיך לקפוץ ממקומו.
"קדימה." נאבין סימן לי עם ראשו להיכנס. אני לא זזתי. הוא נאנח ויצא מהמכונית. לא שמעתי אותו בחוץ. הרמתי את מבטי ולא ראיתי אותו. הדלת בצידי נפתחה. יד בוגרת שחררה אותי מאחיזתה של חגורת הבטיחות, ומיהרה לגרור אותי מתוך הרכב. נאבין לקח את התיק מידיי והלביש אותו על גבי. "קדימה." הוא תפס בי ודחף אותי לכיוון השער. ילדים בגילי המשיכו לנוע ולעבור על פנינו לתוך בית הספר. "יש לי את כל היום." נאבין חייך אליי. "אני יכול לעמוד לידך שעות ולהביך אותך מול כל העוברים והשבים כמה שרק תרצה."
כיווצתי את עיניי ונאנחתי. "בסדר." לקחתי כמה צעדים והתרחקתי ממנו. הסתובבתי אליו ונופפתי לו לשלום. נאבין חייך אליי ונופף אליי בחזרה.
לקחתי נשימה עמוקה ועברתי בשער. החצר הייתה מלאה. היו ברחבה מספר עצים שתולים באדמה שמסביבם בנויים ספסלים מעוגלים, על כולם התמקמו כבר חבורות של ילדים. הרגשתי בודד ביחס אליהם. כל מי שעברתי מולו הסתכל עליי בסקרנות ובמבט מרחם. התקדמתי לדלת הכניסה הגדולה והשקופה. דחפתי אותה בכוח והרגשתי שפגעתי במשהו, מישהו שהתקדם בכיוון ההפוך.
"אאו!" שמעתי את הנער נאנח. מיהרתי לראות מה קרה. הנער שפשף את פניו בכאב. הוא היה בגובה שלי. הוא לבש חולצה שחורה ומכנס ירוק, וצווארו נעטף על ידי צעיף כהה מבד דק ואוורירי. השיער שלו היה מתולתל עד גלי, בצבע שחור. בידו הוא החזיק משקפיים גדולות.
"א- אתה בסדר?" שאלתי במבוכה. הנער מיד הרים אליי את ראשו. הוא לא היה נראה כועס. הוא היה נראה מופתע. הוא הרכיב את המשקפיים שלו והסתכל עליי טוב.
"אתה חדש כאן?" הוא שאל בסקרנות.
"א-אני? כן." השבתי.
"ברוך הבא." הוא הושיט לי את ידו. "קוראים לי ניר. מי אתה?"
"אה, טנא." לחצתי את ידו.
הוא גיחך. "טנא? זה שם מצחיק."
נאנחתי וגלגלתי את עיניי. הוא המשיך לגחך, ואני החלטתי ללכת לחפש את חדר האחות.
"היי, חכה." הוא קרא לי מרחוק. אני נעצרתי והסתובבתי אליו בחוסר עניין. "אני מצטער." הוא אמר לי כשצמצם את הפער. "אתה חדש בעיר?"
"לא." השבתי.
"אז?" הוא שאל.
"אני, אה," נזכרתי במה שנאבין אמר לי. "למדתי בבית."
"ועכשיו החלטת לעבור לבית הספר." הוא הבין אותי.
"כן." אמרתי.
"טוב, שיהיה לך בהצלחה." הוא חייך והלך.
"היי, רגע, איפה חדר המנהלת?" שאלתי אותו לפני שנעלם משדה הראייה שלי. ניר הסתובב והצביע למעלה. הסתכלתי אל המקום עליו הצביע. ראיתי שמהתקרה השתלשלו כמה שלטים שסימנו את הדרך. שלט "חדר המנהלת" הפנה אותי קדימה.