נסיעה להודו 2007 / 27

לקראת ערב אני נאנס לרדת לטקס הסוגר את היום בגהאת שדרומית לנו, דסאסואמד שמה.
יורדים לתפוס מקומות והגהאת מאכסנת עכשיו חבר אפורי עור ערומי בגדים למשעי בחסות אוהל מארך והמוני תיירים בעיניים פקוחות וידיים מקליקות מנסים לצוד איברים באופטיקה ובמבט. גופם משוח ברמץ אפור והם אינם ג'איינים, אלא חסידי שיווא מתנזרים מהעולם (סאדהו). אנשים דתיים תמיד יודעים לבטח לאיזו התנהגות האל מצפה מהם ואיך הוא אוהב שפונים אליו.
העלה בדמיונך כחצי מליארד הינדים עקשנים תובעים תשומת לב לענינם בכל שניה משניות היום, שנה אחר שנה לפני שאתה מבטל בהנף יד את הסגולות העל אנושיות שמיוחסות לאל הינדי. הוא כפוף לרצונות האנושיים בתוקף מטר מנחות בלתי פוסק כמו מועמד לנשיאות, שחייב ללחוץ אלפי כפות כששפתיו מעוותות בחיוך של אושר עילאי.
הטקס המתחיל עכשיו הוא ללא ספק המטרד האולטימטיבי, שכרוך בשגרת יומו של אל. לא פלא ששיווא נחשב מהיר חימה, אם עליו להתיסר חצי שעה מדי בוקר וערב באורגיית התנועות האובססיבית, שמטריחה אותו מהרהוריו ומתימרת לטהר את הפסל המייצג אותו ואת מאמיניו הנוכחים. גם פסל האלוהות נחשב פגיע לעין הרע ואת זה לא הייתי מנחש. טקס הטהור נקרא ארטי ונערך בסיומם של הליכי הודיה על הישג שמיוחס לאל ומחייב כמובן מאליו הגנה היקפית מרעתה של עינה בישה.
המנג'ר טורח על התקנת עמדות עבודה לשמונה מבצעים הדורים מקושטים בבגדי לבן טהורים. השמונה ערוכים בשורה על מדרגה אל מול הנהר במרווחים מוקפדים של 2 מטרים האחד מהשני. מוזיקה עגמומית נפלטת מהרמקולים והשמונה כאיש אחד נוטלים מנורה מבעירים בה אישים מעלות עשן ומבצעים רבע סיבוב כששפתותיהם לועסות טקסט זהה כשורת מריונטות. המשגיח עוקב במתיחות אחר החדגוניות הדביקה כי בדתות כמו במדע, אמינות התהליך קובעת את התוצאה. תנועות ופסוקים חוזרים על עצמם פעמים אין ספור ובלי אזהרה מוקדמת השורה סבה רבע סיבוב נוסף והכל חוזר על עצמו. מדי פעם צדף גדול מוצמד לשפתיים לצרום את מה שיש לו להצרים ושוב שגרת נפנופים וחזרה על פסוקים בזמרור אדיש חסר הדגשים, שלא לתת למילה מסוימת תחושת ייחוד על חברותיה. ביד שניה מוחזק פעמון מדנדן ופעם או שתיים יוצקים נוזלים, יחד כולם, מה שכופה את ההבנה שבדת הזו פרט לדיבוק הצורה, גם לדיבוק הכמות יש משקל יתר.
תיירים והודים מסתכלים באורך רוח משתאים על הכושר להסתובב ברגע הנכון ולשמור על אחידות הביצוע. סיומת התרגיל מכילה התנצלות, שמא טעה מישהו בשלב כלשהו של העשיה. גם אם שגה אחד מהם, לא יתנפלו עליו כמו חבר האורבים, שאצלנו מלבינים פני מי שטעה בקריאת הפרשה ועוד רושמים לעצמם מצווה.
מעניין שלפני הטקס וגם במהלכו ממשיכים סיראים לפתותך בזוית ראיה מכיוון המים.
הגהאת שעליה מתרחש הטקס נקראת "קורבן 10 הסוסים".
הקרבת סוס אופינית לקבוצת העמים ההודו אירופיים, סקיתים, יוונים, רומאים, אירים, גרמנים ושבדים. מיחסים לעמים האלה דת מוצא משותפת עם תפקודי אלים דומים ודרכי תקשורת קרובות.
ביאז'ור וודה מתואר טקס הקרבת סוס והיו תרגומים שהשמיטו אותו בגלל אי נוחות עם מושגים מודרניים. הראג'א סוואי ג'אי סינג 2 מאמבר, שיצר את ג'איפור ב- 1727 היה האחרון שביצע את הפולחן הלכה למעשה. זה שמישהו נראה בן אדם לא מבטיח את התוכן כפי שיטען הגזען המצוי.
בכל אופן, את הטקס ההודי לא מורשה לבצע סתם אדם. הוא פררוגטיבה של מלכים ואלים וההכנות נמשכות שנה שלימה. אדם שעושה צעד כזה תובע הכרה בגודל הישגיו ואם המציאות קטנה מההתימרות הוא עלול לנחול בזיון.
בראהמה הקריב עשיריה, שזו הפרזה מופלגת ומוצדקת רק במקרה של עקה עולמית. אותו הליך ביצע גם בפושקאר וגם אם לא ידוע בדיוק על מה ולמה, הכבוד שהוקנה לפושקאר מעיד על אשראי עיוור.
עמדנו בתור להיכנס למקדש הזהב אצלנו על יד הבית. לובשי מדים מפשפשים בכליך וגם מצלמה אסורה בביאה. אם אינני טועה, הקריירה של מבקרים זרים נעצרת מול גדר ברזל גבוהה ורק מקומיים מתקבלים בברכה פנימה, היציאה חופשית. הפסל הוא דמות לינגאם וקיימים 12 מקדשי לינגאם נערצים בהודו. שלשום היינו במקדש באוניברסיטת בנארס, אבל הלינגאם שלהם איננו ברשימה.
תוך כדי הכנות לטיול אנחנו קוראים על חגיגות שונות וגילה מסתכלת בתמונות בעיניים חולמניות ומשתדלת להקיף כמה שאפשר פסטיבלים במגבלות הטיול. באקראי צצה המילה קומבה מלה, שמגלה לנו את האבא של כל האירועים שהיינו צריכים לראות אך לא נזכה. פעם בשתיים עשרה שנה מתכנסים מליוני הינדים באחד מארבעה מקומות קבועים על מפגשי נהרות ובמועדים שנחשבים עתירי מזל. טקסי הטבילה המתחוללים שם מסמלים את תמצית האמונה והפולחן והאנשים שטובעים או נדרסים שם במועד הנכון צריכים למות מאושרים כמו שחי מי שזכה בלוטו. הסיפור הנו הינדי סטנדרטי. שדים רעים מציקים לאלים והורגים בהם. מתלוננים לוישנו אל עליון והוא מיעץ להכין משקה אלמוות. שנה שלימה יארך להתסיס אותו ובינתיים חייבים להבריח אותו מפני השדים פן ילגמו ממנו וחיו גם הם לעולם. מעניין מה זה מזכיר. האדם שמתמנה להסתיר את הכד נודד ברחבי הודו וארבע פעמים נוטה לנוח. במקומות אלו ניתז מעט מהכד לאדמה ובהם אפשר לזכות בחיי אלמוות. ההינדים משוגעים על הכינוסים האלה ולכן נולד גם חצי קומבה מלה שמתחולל אחת לשלוש שנים, וגם הוא המוני להדהים. חודש לפני שנסענו חל כינוס חצי מלה באללאהבאד שם נפגשים נהרות יאמונה וגנגס עם נהר סראסואטי שזורם מתחת לאדמה בחזקת רואה ואינו נראה. אז אם אנחנו מתגאים במה שראינו מן היושר להודות גם במה שלא ראינו.
בבוקר הנסיעה ירדנו להתבדר מעט על חשבון המתים. כמו בורנאסי לוקחים סירה ואומרים קח אותנו לגהאת המתים, 3 גהאתות צפונה הקרויה מאניקארניקה (עגיל יהלום). יש עוד אחת מדרום, אבל שם כבר עובדים על חשמל ואנחנו בעניין פרימיטיביות. כאן שורפים מתים מזמנים קדומים כי המיקום מזלי ביותר וכמובן שכרוכה בו מעשיה. וישנו חפר בו באר בעזרת הדיסקה שתמיד אתו באחת מזרועותיו המיותרות. הבאר התמלאה מזעתו ושיווא הניד ראש מסתמא מחמת הגועל ואחד מעגיליו שקע בתוכה ואבד. כל מי שנשמתו יוצאת מהגהאת חייב בדרכו לדווח לשיווא אם ראה את העגיל. גרסה מפולפלת יותר טוענת שאת העגיל העלימה פרוואטי כדי שבעלה יישאר בבית לחפש אותו. למי שזוכר את הראש החמישי של בראהמא, אף הוא מקומו כאן. הוא נדבק לידיו של שיווא ונפרד מהן רק לאחר שרחץ במי הגנגס וברור שפה המקום.
בכל אופן, נשמות נפטרים שנשרפו בכאן נשלפות מצרור החיים, ונמחקות סופית מקובץ הגלגולים הקרוי סמסרה. מוקשה (השתחררות) קוראים לזה ההינדים ואילו אצל הבודהיסטים נירואנה, שהיא שלב קדם מוקשה. אם תשאלו מה אחרי זה, לכל קבוצה תיאוריות משלה, שמסכימות על הרעיון של דעיכת כל התאוות והתמזגות בישות הקוסמית בין אם לחלוטין או לשיעורין, ונחלקות על מידת התפוגגות תחושת האני.
מטפסים מהסירה אל המדרגות, כי גילה רוצה לתחקר את הגויה מקרוב. המת מונח עטוף כולו בניר מוכסף, לא נראה ולא מריח, וברקע בולי עץ שמשמשים בתעשיית האל עפר תשוב פזורים למעצבה בחוסר סדר. חייבים להיזהר כי סביב הגופה בני משפחה מושקעים בריטואל כלשהו ועשויים לגלות רגישות מוחצנת (אלימות) לזמזומי המצלמה. מעניין אם השתרש פה הרעיון, שמצלמה מסוגלת לתפוס רושמה של נשמה בפריחתה או לתקל את מעברה התקין לספירות ערטילאיות.
מקרטעים בין מדרגות ועל גזעים בשלומיאליות מדהימה ולא מבחינים איך התקרבנו מדי אל סוכן יחסי ציבור של הבית. האיש מבחין ברתיעתנו ומיד מרים ידיים מרגיעות ומצהיר שאיננו מעוניין בדמי טיפול, כך פעמיים שלוש, חד וחלק. זה אמור להתריע ביתר שאת כי אין דומה תרומה למטרה נעלה לעשרה רופי דמי תודה רבה ולא להתראות. משום מה מתעלמים מהאזעקות ועולים בעקבותיו לחדר פיקוד מתומן פעור חלונות וריק מכל חפץ פרט לשישה בריונים ישובים על הארץ ומתענינים בנו הרבה מעבר למה שמצופה. אולי הם רגילים לשקול ככה בני אדם להעריך במבט שטחי כמה קילו עץ נחוצים לכלות את גופתם.
שומעים הרצאה מיקצועית ומוזמנים לעבור מעל כבש אל הצד השני של המטבע. באולם סגור מוטלים על מיטותיהם ההולכים למות. קרובים שכמו הנידונים מעונינים לזרז את התהליך צמודים למיטותיהם ומוזנקים עם הופעתנו כמריונטות על קפיץ כדי לברר אפשרויות תרומה לצורכי הסקה. נסים על נפשנו חזרה ועכשיו מותקפים באופן ישיר. "רוב התורמים נותנים עבור 10 קילו עץ. לא תרצו לתת פחות". "כמה?" המון יותר ממה ששערנו. תורמים מעט והבריונים שואלים בלי בושה ופניהם מתכרכמות בזעם לשמע הסכום. נמלטים בזריזות רבה למדרגות והאיש אחרינו " גם לי מגיע על ההדרכה". "אבל אמרת שאינך לוקח". "כן, אבל ממה אני אחיה?". כמעט איחלנו לו שימות על המקום, אם זו לא היתה מחמאה.
הזמנו רכב מהפקיד לנסוע לשדה התעופה. בשעה היעודה, הפקיד בא אתנו דרך הסימטאות, לא סוחב מזודות כי זו התמקצעות שונה ומוליך לנקודה שמותרת לכניסת רכב. ממתינים 10 דקות ומאום לא קורה. הוא מחייג בסלולארי ללא הועיל ואז מתלונן בפני מישהו ומחלץ מפי השמועה "עוד חמש דקות". הזמן נוקף, הסבלנות פוקעת ואני מתחיל לשלוח עיניים. הפקיד מריח נטישה וממהר לאותו מישהו רגלית, מרחק קצר מאוד ואני בעקביו. שולפים אותו מחויט כדבעי מחגיגה משפחתית צבעונית והמישהו מודאג. הבן יצא להרוויח עוד נסיעה ולא חזר, ולא מפקירים כך הכנסה. גם הוא שולף חמישיות כמים ומחדש באוזנינו לאמור "אל תדאגו, רק חמש דקות". הזמן מתקתק והפקיד מיואש כי העמלה הולכת ומתנדפת וגם התשר. המחויבות לא מתירה לו להתחשב בטובתנו עד הרגע האחרון, אבל הרגע חלף כי אני כבר בדרך רואה כפאטה מורגנה מספר מוניות חונות. מסכם ענין כשהפקיד מרחף סביב כציפור בהריון, פוכר ופותח ידיים ומצלצל שוב לשם אליבי. אבא מגיע בהולות אבל ההחלטה נפלה. כשהמזוודות נחות בבגאג' המדריך מתערב להפגין בעלות של לאחר מעשה ושאין אנו רכוש נטוש של סתם (עמלה אחים, עמלה). מנסה לחלץ אודי תשר אחרונים, אך אנחנו לא במשחק. תחושה משכרת לשחק את כוחו של גורל. אני מבין טוב יותר את הצעיר הישראלי מאגרה, שאהב את חיוכיהם הלבביים של תושבי הכפר לארנק שלו.