החלטות ~פרק 1~

האורות החזקים סנוורו אותי ושמעתי רק את קולם מהדהד בראשי… "הצלחת לגלות משהו?"
הייתי כל כך מבולבלת שאפילו לא ידעתי מה לענות.. גם בפעם המאה ומשהו עדיין זה משפיע עלי. "מספר 24, את מוכנה לספר לנו מה גילית?!" והפעם זה כבר לא היה בנחמדות הצינית הרגילה. "אני, הצלחתי לגלות אגף שלם חדש, היו שם מלא מסמכים אבל לא הצלחתי לקרוא כלום!! אתם לא נותנים לי להישאר שם הרבה זמן! אז איך אתם מצפים שאני אצליח לגלות כלום."
החבטה שלי הפילה את כל מה שהיה על השולחן. "מחר תתייצבי פה ב7 בבוקר מוכנה יש לנו עבודה לעשות!" הדלת נטרקה מאחורי. מה הם חושבים שאני לא רוצה למצוא תוצאות?! כל המשפחה שלי נמצאת שם! אני בן אדם הראשון שתרצה למצוא אותם!. הדמעות זולגות מעיני ואני יודעת שאין שום סיכוי שאוכל לעצור אותן. אני משתדלת כל כך למה הם לא רואים את זה אני עושה הכל רק כדי לדעת עוד פרטים! "קתרין?, מה קרה?!" "אני הרגע יצאתי הם לא מבינים!!! אני הכי רוצה למצוא אותם המשפחה שלי נמצאת שם, כל האנשים שאהבתי נמצאים שם!" "אני מצטערת קת, את יודעת שאנחנו מתקדמים ואם את רוצה להישאר כאן את חייבת לסבול את זה".. "בואי נלך למקום שקט יותר.." הגענו לחדר שלי והכל היה נשמע שקט יותר רגוע יותר.. "גני, אני לא יודעת אם אני יכולה לעבור את זה עוד פעם" ואנחה נשמטה מפי. "קתי אני יודעת אני גם שם אני גם עוברת את זה כל יום, אבל אני יודעת שנמצא אותם את כולם ונציל כל אחד ואחת מהם!". "מה אם זה לא נכון?! מה אם אי אפשר וכולנו חיים מחלום שלא יצליח!." "חייבים לנסות!! את רוצה פשוט לזרוק את זה סתם ככה! את לא רוצה לנסות אפילו?! אז מה פשוט נניח להם למות?!" לא ידעתי מלענות ושתיקה מילאה את החדר ישבנו ככה ביחד מסתכלות אחת על השנייה ותוהות אם המעשים שלו באמת נכונים באמת עוזרים. "קת אני חייבת ללכת אני אדבר איתך מחר". "ביי" הדלת נסגרה מאחוריה. הייתי כל כך מותשת מהיום הזה שבשניות נרדמתי וכבר הייתי בחלום.
השעון המעורר הבהיל אותי, השעה הייתה שש בבוקר התלבשתי בבגדים האופייניים לאנשים שהולכים עכשיו לעשות הניסוי על החולצה שלי הופיע המספר 24 בהתאם לקמות הפעמיים שאני הולכת להיכנס לזיכרון 24 פעמיים. הלכתי לחדר האוכל שם יצאתי עם גני ודניאל שתי החברים היחידים שיש לי במקום הזה. "בוקר טוב" דניאל וגני החזירו לי חיוך. אכלנו בשקט לאף אחד לא היה באמת כוח לפני הכנסיות לזיכרונות. כל אחד נכנס לזיכרון של בקרוב משפחה שלו. ואני נכנסת לזיכרון של אחי הזיכרון שיכול לשנות הכל, ברגע שאני אוכל לדעת איפה נמצא המקום אני יוכל לעזור סוף סוף ולשחרר את כולם לחופשי והמלחמה הזאת תסתיים אבל יש עניין בעייתי אפשר להישאר שם רק 20 דקות וזה לא הרבה זמן בכלל.
עברתי במסדרונות הצרים והכל היה עשוי ברזל. בפעם הראשונה שהגעתי לכאן פחדתי, חשבתי שזו רק מלכודת לתפוס אותי גם. כשלקחו את המשפחה שלי אני הייתי מחוץ לבית רחוקה ממנו והם לא יכלו לחכות כדי לקחת גם אותי אז הם פשוט לקחו את כל מי שהם ראו. וכשחזרתי לא היה שם אף אחד חוץ ממכתב שהיה כתוב בו "הם שלנו". לא ידעתי מה לעשות אם עצמי פשוט בכיתי עד שתופסי הזיכרונות בואו והביאו אותי לפה.
"24 תורך" נכנסתי לחדר נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיני כשפתחתי אותם הייתי בחדר שלו של אחי, עמדתי ליד הדלת היא אמורה להיפתח כל שנייה. הדלת נפתחה שיננתי את הדרך מהפעם האחרונה מסדרון שמאלי דלת שלישית מימין פתחתי אותו ועכשיו נזכרתי המראה היא גם דלת עברתי דרכה וראיתי פשוט ערמות של מסמכים חיפשתי את המסמך של אחי. אין הרבה זמן תכף הם יבואו לקחת אותי.. חיפשתי וחיפשת אריק מייבל. מצאתי ב איפה המסמך אריק לקחתי את המסמך באותו רגע הדלת נפתחה שתי בחורים גדולים גררו אותי לחדר שלו, הם סגרו את הדלת ונעלו החבאתי את המסמך בתוך הזקט, עכשיו הדלת תיפתח והיא תיכנס. "אריק זה הניסיון בריחה ה5 שלך אתה בטוח שאתה רוצה ללכת ל.." הכל התערפל פתחתי את עיני עוד כישלון .. "נו מצאת משהו?" "לא, לא הספקתי פעם הבאה אני יצליח!" והנה עבר לו עוד ניסיון.