נפש חיה – פרק 1. "הודעה".

עיניה החומות -צהבהבות של קארים התבוננו בידה הבהירה במקום בו רצתה לעשות את הקעקוע שאותו חיכתה לעשות כבר מעל חמש שנים.
הוריה לא הרשו לה לעשות אותו אבל אתמול היא חגגה יומולדת שמונה עשרה, מה שאומר שהיא כבר לא באחריות הוריה והיא סוף סוף תוכל לעשות את הקעקוע שייחלה לו.
היא כבר ידעה בדיוק איזה קעקוע היא רוצה, שתי ידיים לוחצות זו את זו וקו ישר חוצה ביניהן, מה שמסמל את ההסכמה שלה לכל עזרה שתתבקש ושתעשה את המשימה ביושר.
היא נעלה את נעלי הספורט הצהובות הזוהרות שלה, רכסה את הסוודר הכתום מעל החולצה הירוקה, אספה את שיערה הבהיר בגומיית שיער ויצאה מחדרה.
היא צעדה מטה במדרגות ביתה והגיעה לסלון הרחב בכניסת הבית.
אביה ישב על הכורסא במרכז הסלון וקרא עיתון ואמהּ בישלה במטבח ואפפה את הבית בריח משכר של עוגיות ומאפים.
אביה הוריד מעט את העיתון והתבונן בה.
היא ידעה שהם לא מרוצים מכל עניין הקעקוע, אבל מצד שני גם לא היה להם מה לעשות בעניין.
היא צעדה לעבר דלת הכניסה בנחישות ופתחה אותה ולאחר מכן יצאה מביתה למנהטן ששעת הדמדומים האירה עליה באור אדמדם ויפה.
היא המשיכה ללכת עד שלבסוף הגיעה ליעדה.
אישה בסביבות גיל הארבעים עם שיער צבוע באדום ועיניים כהות ישבה בספה קטנה במרכז החנות והתבוננה בקארים.
"ברוכה הבאה," בירכה האישה את קארים, "מחפשת קעקוע?"
"כבר יש לי אחד שאני רוצה." ענתה.
"החלטית," אמרה האישה וחיוך נפרס על פניה, "מעל גיל שמונה עשרה?"
"כן," ענתה קארים, "בדיוק אתמול חגגו לי."
"מזל טוב!" אמרה לה, "תרצי לשתות משהו בזמן שאני מכינה את מה שדרוש?"
"כן, תודה." ענתה קארים.
האישה קמה ומזגה מים קרים לתוך כוס מזכוכית, "בבקשה," אמרה ומסרה לקארים את הכוס.
קארים לקחה את הכוס ולגמה קצת מהמים.
האישה ארגנה קצת דברים ושאלה, "איפה הנימוסים שלי? אני טורי ואת?"
"אני…" אמרה קארים והרגישה שעיניה מתחילות להיעצם, הכוס בידה נשמטה על הרצפה ברעש גדול, היא הצליחה להגיד, "אני קארים." ואז נפלה על הרצפה מחוסרת הכרה.
טורי הוציאה את הפלאפון הנייד מכיסה ושלחה הודעה בת שתי מילים, "היא אצלי."

רייצ'ל התאמנה בחצר ביתה במספר אומנויות לחימה שונות. למרות שכבר עברו הזמנים שהיא הייתה לומדת את אומנויות הלחימה היא מדי פעם התאמנה קצת כדי לבדוק שלא שכחה וזאת גם הייתה הזדמנות טובה להיזכר בזמנים הטובים ההם.
היא לא הבחינה באדם הזר שנכנס לחצר וכשאר הוא אמר, "שלום." הוא הקפיץ אותה בבהלה.
"היי," אמרה רייצ'ל והסתובבה אליו, מנערת את העפר מכפות ידיה, "אני יכולה לעזור לך במשהו?"
"אני מהעבודה של אבא שלך," שיקר האיש, קוראים לי בוב."
הוא לבש חליפה שחורה מעל חולצה מכופתרת ומכנסיים כהים שהיו ההפך מעורו הבהיר. עיניו הכהות והגדולות הסתכלו סביבו ושיערו השחור היה מסורק בקפידה.
"אני מצטערת," חייכה אליו רייצ'ל ועיניה החומות שידרו חום ואדיבות, "הוא לא בבית, הוא יחזור רק בערב."
רייצ'ל הסירה את העפר ממכנסייה הכהים ומגופייתה בצבע הזית שהחמיאה לעורה השזוף בגוון הברונזה ולאחר מכן סידרה את שיערה החום – אדמדם.
"האמת היא," אמר בוב וצעד כמה צעדים לעבר רייצ'ל, "שבאתי בשבילך."
הוא הוציא את המזרק מכיסו ולפני שרייצ'ל הספיקה לצעוק או לזוז הוא נעץ אותו בצווארה והיא נפלה על הרצפה והתעלפה.
האיש הוציא את הטלפון הנייד מכיסו ושלח הודעה, "היא אצלי" היה כתוב בה.
לאחר מכן הוא החזיר את הטלפון לכיסו וגרר את רייצ'ל למכונית הכחולה שחנתה בסמוך לחצר.

אחרי שאולימפיה סיימה את המשמרת שלה בחנות הפרחים היא יצאה מהחנות ולא הספיקה להתרחק יותר מכמה מטרים כשהאיש הזר ניגש אליה.
הוא לבש בגדים צבעוניים וחבש כובע צבעוני על שיערו השחור. עיניו היו שילוב מרתק של כחול, ירוק, חום וקצת צהוב.
"את עובדת בחנות פרחים פה ליד?" שאל אותה.
היא קצת חשדה באיש אבל ענתה, "כן."
עיניה הכחולות בחנו אותו ושיערה השחור עם הפסים הוורודים התבדר ברוח החזקה.
"תוכלי להגיד לי איך קוראים לפרח הזה?" האיש החזיק צמח עם גבעול ירוק ופרחים סגולים.
הוא נתן לה את הצמח והיא שאפה את ריחו כדי להיות בטוחה.
"לבנדר," אמרה בביטחון מלא, "ריח טוב, נכון?"
"אני חושב שמעלף זה התיאור הנכון."
היא לא הבינה את דבריו אך טרם הספיקה לפענח אותם, הלבנדר שבידיה נשמט, עיניה התחילו להיעצם והיא נפלה חסרת הכרה על הרצפה.
האיש מיהר לגרור אותה למכוניתו הלבנה וכשנכנסו פנימה הוא הוציא את הטלפון הנייד מכיסו ושלח הודעה, "היא אצלי".
לאחר מכן הוא התניע את האוטו והתחיל בנסיעה.