שגרה לא רגילה

כבר לא היה ביכולתי הכח לעצור את הדמעות,כי עדיין אני פותחת את העיניים והדבר היחיד שאני רוצה לראות שזה קורה זה אותך. אבל זה איננו.
אני מנסה להשלים אותך באחרים אבל זה לא אותו הדבר וזה אף פעם לא יהיה.
אני פשוט לא מבינה למה נעלמת לי ככה בלי שום התראה. אני יודעת שתמיד לברוח ללא הסבר וללא סיבה זה תמיד יותר קל מאשר להסביר אבל לא חשבתי שזה מה שתעשה.
כנראה שאתה לא האדם שחשבתי שאתה…
אתה כמו כולם..
אני כבר לא יודעת עוד מה לעשות
ניסיתי הכל באמת,הייתי עם אחרים שזה אגב מה שהזכיר ליי שאין עוד כמוך.
והדמעות שזולגות לי הכרית בכל לילה וכל בוקר הן רק משקיפות שסבלתי מספיק.
אני לא יכולה לסחוב את כל הכאב הזה
לאחר שאני בונה את עצמי כל פעם מחדש ומתאפסת אתה תמיד תמצא את הדרך להשאיר את המקום שיש לך אצלי.
רק מעצם העובדה שאתה מפחד שהוא יעלם.
אבל אני בסדר אני חזקה מתמיד.
אני בכל יום אוספת את הרסיסים שהשארת ביום שהלכת ובונה איתם חומה שתגן עליי באחד הימים.
ואני עדיין תוהה למה כל זה קרה לנו
ומאמינה שבאחד הימים הדפיקה הבאה שתהיה על הדלת זה אתה.
למרות שמי שחי מציפיות מת מאכזבות.