מצולקת-הקדמה

אלפי מלחים טבעו ונעלמו… אלפי ספינות עלו על שרטון כשכל אחת מנפחת לנו את הגאווה עוד טיפה. בעקבות הגאווה באה התעוזה, אנחנו יכולות לעשות הכל. אנחנו מסוגלות לחטוף אותם מביתם למשות אותם מהמזחים אפילו באור יום מלא, לאכול את המלחים השוחים סביב הספינה ביום קיץ לוהט מבלי שאיש ישים לב ולהטביע ספינות בקולנו בלבד. אנחנו החלום של כל גבר, הסיוט של כל אישה והחשש של כל מלח, אנחנו סירנות.

לפני עשר שנים,
בלילה אפל, אך שליו אגרתי סביבי עוד עשר סירנות. היום לא נשתמש בקולנו, אנחנו חזקות מדי ובני האדם טיפשים מדי. שחינו לאט אל המזח, הרי שאין לנו לאן למהר האנשים יהיו על מזח כך או כך. התענגתי על המים המדגדגים את הזימים שלי ונכנסים לאף שלי שכבר הריח את הדם במים וגרם לגופי להתפתל מרוב ציפייה ורעב. הגענו, המים חבטו בחול ובמזח העץ הישן ומכוסה מלח וגרמו לו לחרוק ולהשמיע צווחות קטנות. הנה זה, על המזח שוטט לו שומר שיכור שכנראה יצא הרגע מפונדק ובידו מנורת שמן גדולה, הוא שר וזימר בעודו נע הנה והנה. רציתי רק לשיר ולגמור עם זה, אך אני חייבת לספק שעשועים גם לשאר הסירנות שאיתי. לטוס, הצעירה מביננו עלתה לפני המים וחייכה אל המלח חיוך תמים ומסנוור. צחקקתי מעט, כמה טיפש הוא השיכור הזה. עליתי גם אני לפני המים ועשיתי אותו דבר כמו לטוס ואחרי יתר הסירנות. החלנו מתרחקות המזח והשיכור קרב לשפתו ורכן לעברנו הייתי חסרת סבלנו ופתחתי את פי חושפת את כול שיניי החדות ואז בדיוק כשהתכוננתי לזנק עליו ולגמור איתו, הוא נבהל. הוא שלח את מנורת השמן ושרף את פניי צווחתי באימה וצללתי עמוק אל קור המים. פני כאבו ודיממו ושרפו. מנקודת מבטי ראיתי את יתר הסירנות מבתרות את השיכור והדם עירפל את המים, אך כבר לא הייתי רעבה. שחיתי במלוא מהירותי חזרה אל הסלעים שלנו אוחזת בפני ובוכה. עליתי על סלע ושרתי בעצב וביגון וכאב ושנאה. הסירנות האחרות ראו את פניי וניסו לעזור, במשך שנים.
כבר לא יכולתי לצוד בני אדם. פני היו שרופים בחציים ויפים בחצייים האחר זה הפחיד את האנושיים. אכלתי רק דגים וכרישים. שרתי לי לבדי בלילות על הסלע. קולי היה היפה משל כל הסירנות אך לא הועיל לי עוד. הצעירות כינו אותי אוולי ובזו לי בכל צורה. הודחתי מתפקידי כמנהיגה ושמי שונה לאוולי,
מצולקת.