נסיעה להודו 2007 / 26

וראנאסי
שדה ורנאסי רב לאומי כולל מדגם נכבד מבני עמנו הנבחר. דולים איש את מזודתו בשפתו שלו. המונית ממתינה וכבודנו על כבודתנו משונעים בשגרירה לבנה. 19 ק"מ חולפים בשיוט נינוח, כבישים דלילי אוכלוסיה ומראה חיצוני סטרילי כמעט, יחסית למה שהורגלנו. הזוהי ורנאסי?
לא. ורנאסי אלה 3 הק"מ האחרונים ולא, זו לא רכילות מזוהמת, זו האמת בזילותה. ערבוביה מהממת של רקשות אופניים, אופניים, אופנועים, מעט מכוניות, ואנשים אין ספור, כל אלה נעים אט אט במקפא כובל ולא יעזרו צפירות או תמרונים. פני הקרקע חבויים תחת מעטה צפוף של מדשדשים. החלון סגור אבל המראות מציצים פנימה, לא שאנחנו מעניינים מישהו. נחכה שיעבור.
גם זה לא. הרכב נעצר והמשלח שולף אותנו מהמחסה היחסי, את יתרת הדרך נאלץ לעשות רגלי.
נוטלים חבילות ומסתערים דרך ההמון על מבואה צרה ומשתחלים בסימטאות צרות וקדורניות שהביוב זורם מתחתן מעליהן וסתם כך ופצצות צואה ריחניות מעשירות את ריחן. ימינה, שמאלה, מדרגות למטה, באלכסון למעלה ונכנסנו. המחשבה שנצטרך שוב את אותו מסלול להימלטות מעוררת חלחלה.
גילה תובעת חדר על הגנגס ובוחרת בקומה תחתונה. הקומה התחתונה משקיפה על הנהר מגובה כחמישים מטר.
מהמבואה נמשך משטח מארך, פתוח לשמים ושולחנות אוכל מסודרים עליו בפתיחות לא רשמית מזמינה. קצהו מוגבל בגדר המשקיפה על הגנגס ממעל. חדרנו הוא קן נשרים בולט בימין קדמת המשטח, מוקף מעבר צר מרושת שבקצהו רחבת ישיבה אינטימית. הרחבה והמעבר משותפים, אחרת החדר היה נחטף מזמן. הקומות העליונות מתרוממות כסיפונים נסוגים בצורת חית שמכתיבה הרחבה מלמטה. עברו הזמנים שנהנינו לטפס על סולמות.
שחים לטלפון שרעבים ורוצים אוכל. עבד צעיר מביא מגש החדרה, משלמים לו ויומיים אח"כ עוד ימשיכו לברר אם שילמנו ולמי.
כאילו כלום לא קרה, גילה מצלצלת לנהג שהומלץ באתר "למטייל"בשביל הסעות מחר.
המחר עדיין בגבולות הלילה כאשר בחור צעיר ממתין לנו בקבלה. בוראנסי כמו על הגנגס אנוסים לרדת לטבילה של שחר מבעוד בוקר. מפתח המלון מצטרפים לזרם המדרגות המפכה שמאלה ולמטה. במקום סמטאות סרוחות מתמודדים עם חוף פתוח. סיראים לא צריך לחפש, הם אצלך לפני הזבוב הראשון. המדריך מסדר סירה ושולח אותנו עם נער צעיר, זורק אותנו למים בגפינו כי הוא אינו מצטרף. לפני, משלחים קעריות נייר נושאות להבה על גלי גנגה זעירים, זכר לרופיה או שתיים שבוזבזו על לא עוול מכפנו. משתלחים אחריהן קצת המומים מאכזבת הנטישה. לתייר את עצמנו לא נחוצים לנו מתווכים. שכרנו מדריך, יצא מאכער. רצינו שהוא יכוון ויציע, לא שאנחנו נחפש ונצביע.
לאורך הנהר מבנים נישאים צמודים בזה אחד זה שניכרים עליהם סימני עברם המפואר והתנונותם ההדרגתית. מכל אחד משתלחת סדרת מדרגות רחבות היורדת בתלילות אל שפת המים, גם מעט תחתיה, סימן לגאות מסוימת אי שם בהרים. אלה הם הגהאתות. כמו בפושקאר אפשר לצעוד לאורך הנהר בדילוג מסדרה לאחרת בהבדל המימדים. כאן אלה מים שאין להם סוף ככל הנראה לעין. בנו אותם מהארג'ות ותקיפים לשימושם הפרטי ועם ההלאמה אבד הרכוש, הלך התואר ודהה הזוהר. מעתה, הנוכחות היא עממית, רק שברובן אין מתירים לעשות את שנת הלילה על המדרגות והמשטחים.
ומה עושים ההינדים? אחדים מבצעים טבילה טקסית ואילו רובם פשוט מתרחצים. זר פרחים או שניים צפים לאיטם עם הזרם, ציון מעל גופות, שהנשמה נטשה לעניניה והן סופגות לאיטן את ההבנה, שכלה ונחרצה, סופן להתפוגג בדרך כל בשר. סירות משיטות תיירים, שנענו גם הם לציווי "עשה תעשה לך שיט שחרית" מחפשות במאורגן או בספישל את טעמו של ענין. רובם מושטים ביד, אך בין לבין פולחת סירה ממונעת את המים.
הגדה הנגדית מרוחקת, עולה כחולית ויש עליה נקודת ברדק ממוקדת של אנשים ומחסות. צברנו מעט מדי שעות אנדרלמוסיה הודית, מכדי שנוכל להגדיר את מה שהתגבש שם.
בחזרה על המדרגות מטפסים מעלה בכבדות. קיר נמוך מבדיל בין מבנה המלון שלנו לבא אחריו ובקיר נישות רדודות אחדות שבודאי שימשו משכן לפסל או קישוט. כל נישה מאכסנת אישה על חפצי השינה שלה שכעת מטבחת את ארוחת הבוקר על פתיליה בפיסת מדרגה שליד. הנשים מבוגרות, לא הולכות לשום מקום, חיות ככה עד שמתות בחצי גומחת הראווה האלכסונית שהחליפה דיירים.
חוזרים לסימטאות והצורך לאבטח את מדרך הרגל הבא שוב אינו מאפשר להתרכז בזכירת הנתיב. מניש מסיע אותנו עכשיו באמבסדור נכת דלתות דרך סדרת מקדשים שהעיר משופעת בהם.
במהלך תחקיר למדים מספר עובדות שלהנדי הן בחזקת ברור מאליו ולנו תגלית. כל יום בשבוע קודש לאל מסוים או שניים.
היום יום ג' יומו של מלך הקופים הנומן ועל כן מקדשו מלא אדם (גם יום שבת). אנשים ממתינים בתור ממושמע ומסודר כחלק מעבודת הקודש. נדחקת נפסלת בעיני אל ואדם. מישהו, כנראה כהן מקריא בקול והנוכחים הפרושים במרחב מתחילים לקרוא מתוך טסט שחולק על דוכן בצד אולם הקודש.
כל העומדים בתור נושאים מנחה בקופסה קטנה הנרכשת בחנויות שבכניסה. תוך קריאה בקול מגביהים את הקופסה כדי לתפוס תשומת לב הצלם. הוא אמנם לא מגיב, אבל מרגישים שהוא מגלה התענינות. הראשון בתור מגיש לכהן שפותח את הקופסה, מעט מקצה לאל והיתר לבראהמינים. בתמורה מברך את הנותן ומטביע במצחו נקודה. הנהג אומר שנקודת אדום זה וישנו, צהוב גנשה, שחור דורגה ועל כל המצח שיווה. השי הוא דברי מתיקה ואם אמנם מחלקים את רובו למשפחות בראהמינים בודאי קל לזהות אותם רק מתוספת המשקל.
אנחנו עוקפים את התור כי לא באנו לחלות פני האל. לא רכשנו שי בכניסה ואין עסקה. בפתח נבדקנו ונדרשנו להפקיד ציוד אלקטרוני. לפני חודש, ביום הנומן התפוצצו במקום מטענים ורבים נהרגו (7 במרץ 2006 על פי הויקיפדיה).
המקדש מתחלק לשניים, מימין פסלו של ראמה ותור קצר. משמאל פסלו של הנומאן ותור ארוך. מה התועלת שמצפים מפניה לאל הזה? על פי האמונה הוא מגן על אנשים מחמתו של כוכב שבתאי ואסטרולוגים מסוימים מיעצים לסמוך עליו גם כנגד נזקי מאדים.
ככלל, התכונה שמעלים על נס היא נאמנותו הבלתי מתפשרת של הנומאן המגיעה לידי מיצוי ברמאיאנה. משתפכים בתאור ילדותו כילד מחונן עתיר כשרים גופניים עילאיים, הדמיון לסופרמן צורם ולדידי כמעט אין ספק שהוא אביו הרוחני. בקטע של לחימה נגד כוחות הרוע העל טבעיים של השדים הוא הנשק העיקרי, אבל בדיונים האינטלקטואליים ובקרבות הבין אישיים תפקידו דועך. מסתבר שלא די באישיותו להעניק שירותים מלאים, הוא אל בדרגה נמוכה וטיבו האמיתי מוערך ככוח עזר למטרות מוגבלות. במקום כלשהו נרמז בויקיפדיה שהוא קשור עם תושביה הדראוידיים של הודו.
לרוב מוצאים אותו מתחלק במקדש עם ראמה או עם התגלמויות אחרות של וישנו. מצד שני כבר אינני מתפלא לקרוא הגדרות שמציגות אותו כהתגלמות או השתקפות של שיווא, זה בלתי נמנע. עד כמה שידוע לי שיווא לא מוזכר באפוס בעוד שקרישנה ניחשב התגלמות של וישנו. אפשר רק לתהות שהתפוצצות המאבקים הדתיים לא הביאה גם את הניגוד הזה לכלל קורבנות אדם. רודפי פיוס הינדים רקחו צרוף דתי חדש הארי הארה(הארי=וישנו, הארה=שיווא).
סיפורי התנך שלנו משתדלים מאוד שלא לנתק שרשים מקרקע המציאות, גם כאשר בעלילה מעורבות דמויות שמימיות. התערבות אלוהית ישירה היא בכלל המקרה החריג. האפוסים ההודיים לעומתם מתגאים במעללים על אנושיים אפילו של דמויות אנושיות ומכירים ברמות שונות של מדרג אלוהי. אלוהויות ביניים נוטלות אחריות בענינים אישיים לעיתים קרובות בעוד אלוהויות העל הגם שהן זמינות ליחיד, טווח פעולתן מכסה את המין האנושי בכללותו.
אצלנו האלוהות שליטה בקוסמוס כולו אבל פעילויותיה מוטות העדפה לאומה יחידה ולרוב מאובחנות רק לאחר מעשה. בארועים התנכיים הנטיה היא להיצמד להגיון הריאלי ובלית ברירה לסגת לסמליות.
עד לרגע המגע עם תרבות המקדשים נטיתי להתיחס אל האפוס ההודי כאל יצירה ספרותית, אולי כמחזות שקספיר או המיתוסים המערביים. מהמראות במקדשים אני נוכח שהאפוסים עומדים בבסיס התפיסה הדתית של חיי היומיום. הגיבורים ויכולותיהם קיימים ופועלים בהוויה העממית ברוח השקפותיהם. הם סיפורת שהפכה למציאות.
לא רחוק ממשכן ההנומן משתרע הקמפוס של אוניברסיטת בנארס, מתחם אוטונומי לכל דבר. שטח נרחב מוקצה למקדש סופר מודרני מבהיק מנקיון ודליל בנמצאים. הכוכב העליון הוא הלינגאם השיוואי הזקוף, כן זה השאוב מהסיפור על כשלונם של בראהמא ושיווא. היסטוריונים טוענים שהנו ירושה מתרבות האינדוס ויש שרואים בו הפשטה של דמות האל. הגישה המודרנית שמוגשת לתיירים מפרשנת אותו כדמות איבר זכרי זקוף הצומח מתוך דמוי איבר נשי. המדריך מסביר שמניחים למעלה קומץ עלי מריחואנה ויוצקים מים שהאל ירגיש בכיף. המגיש מוזמן ללגום מהמים גם הוא או להבריש בהם על מצחו. הוא מגיש את מצחו לרצפה שהיא שלוחה של רגלי האל והוגה את משאלתו, או אולי מעביר את רגשי הערצתו.

הדרכים השונות לעורר את תשומת ליבה של האלוהות מעוררות מחשבה אודות המחויבות בין אל לאדם. הייתי מדמה זאת לרכישת פוליסת ביטוח. יש מי שירכוש מינוי לניטור ויש המסתפק בביטוח תאונות בלבד. דמי הביטוח סוביקטיביים לגמרי כי האדם הוא שקובע את מאזן מחויבויותיו כנגד ציפיותיו.
ברמאיאנה, אלים מעורבים משני הצדדים, משמע אין קנה מידה עליון של צדק שמחייב אלוהויות. אלוהות משנית היא כמו אדם, שומרת נאמנות לצד שלה ועל כן ראוי לטפח עימה את הקשר לעת צרה. כמו חברת הביטוח היא תספק שירותים ללקוחותיה שלה בלבד. היהדות גם לה אל פרטי משלה, ובגלל רמת התפקוד והבלעדיות, הקשר הוא יפוי כוח בלתי חוזר, שכולל קנסות כבדים על המפר. האל ההינדי יחוש בודאי מחויב לעזור אם הוצגו לפניו הוכחות לקשר, אבל לא נראה לי שיעניש על התנתקות.
בכניסה למקדש, רוכלים וטפילים דביקים הופכים את המקום לעוד שוק מזוהם ומטריד. האם לדעת מנהלי הקמפוס נחוצה האוטנטיות הזו כדי להקנות למקדש סמכות של מעלה?
המוזיאון האוניברסיטאי מחזיק תמונות ופסלים בהיקף רחב מכל מה שהזדמן עד כה. רג'אסטן עדיין תורמת את מרבית המוצגים ועד כמה שאני מבין האיכות גבוהה יותר.
ורנאסי הפכה לעירו של שיווא מאז ימי הוגה הדעות אדי שאנקרה בן המאה התשיעית שנחשב מי שאושש את ההינדואיזם לנוכח עליתם של הבודהיזם והג'איניזם. שמו נחשב אחד השמות החליפיים של שיווא. בדלהי גרנו ליד שדרות שאנקרה בלי לדעת את הכבוד שזכינו בו.
יוצאים החוצה והרכב חונה בצל העצים כשרגלי הנהג משתלשלות החוצה והוא מושקע בתרדמת. לשווא קוראים לו או דופקים על הרכב כי האיש שקוע בסרעפיו. לבסוף מנענע את רגליו בעוז עד שהוא מקיץ כמו משנה עמוקה ועיניו כבדות ואדומות. מכאן והלאה הוא משיר מעליו כל התחזות ופיו גדוש באגוז בטל מהול ברוק אדום שמכתים באקראי את חולצתו. כדי לענות הוא מסיט את התמציץ לעומק לחיו או קדמת שיניו התחתונות ומדבר בלהגה עמומה. בעצירות הוא יורק מנה גדושה החוצה והתנהגותו הופכת אסרטיבית אם לא תוקפנית יותר ויותר.
בקשה אחת יש לו, שנרשה להסיע אותנו למפעל בדים. אינני חושב שהתשובה השלילית נקלטה במוחו למרות שחזרנו מספר פעמים. בנהיגה פראית שדוחקת אחרים, מהם לא פחות מסוממים ממנו הוא חותך דרך סימטאות שקועות לחיים, בצל מבנים גבוהים שכופים עליהן חשכת עולמים. מחושך לאור ומאור לעלטה נחטפים ימינה ושמאלה בדרך עקלתון ארוכה. מדי פעם פורצים לאור השמש אל שדרה ראשית ואז רושמים לעצמנו מספר אוטובוס או שם רחוב לפני שמוסטים בחטף ונבלעים שוב בעולם הסימטאות.
הסוף נבלם בשכונה של בתים נמוכים, שנראים עזובים וחרבים אך מכל חור בקיר או שבר חלון בוקע רעש נולים. מפתח לפתח חומקת לעיתים דמות שמחזיקה חלק מכשיר כלשהו ואם חששנו שנחטפנו לכופר אנו מובלים עתה למאורתו של ראש הכנופיה.
נכנסים אחריו כצאן בעקבי הרועה ומועברים לטיפול אישיות מקומית, שמנחה אותנו דרך ההצגה הסטנדרטית של אופן הכנת תבניות ואריגת יד, אבל ראשנו לא פנוי לקלוט אינפורמציה טכנית. בוא נשב ונדבר ביזנס אני חותך והמדריך שואל "לא רוצים לראות איך עושים …" ואנחנו אומרים "לא, מכירים ועכשיו יאללה חזרה". "לא תשתו תה?" מפצירים בנו וגילה הבוגדנית נכנעת לקפה.
משוקעים בשתי כורסאות עמוקות בכניסה מצומצמת למחסן, כנראה ארוך וגדוש בסחורות, אבל אנחנו בד' אמות מרובעות, תחומות באריגים. "מה אתם רוצים" נפתחת השיחה "סדיני משי, אריגי משי, מעילי משי" כי זאת לדעת, החורבות סביבנו מיצרות משי אמיתי. אם משי בר או מלאכותי (שהזחל מומת) עוד לא ידענו אז לשאול. "אנחנו מפעל ממשלתי" טורחים להדגיש בפנינו הלוך ושוב, שלא נטפול עליהם את הרעות הנוראות, שבודאי מיחסים למפעלים פרטיים.
בין דיבור ומעשה המחצלת בינינו מתכסה עד מהרה בתלולית של כזה ראה ושלם, כנראה ממיטב התוצרת. עוקבים בדריכות אחר הבעות פנינו לגלות את הזיק החמקני של התענינות שמתחיל כל עסקה מוצלחת. בתאילנד קנינו לי חולצת משי סגולה שצברה אבק במשך למעלה מעשור. היא איננה נושמת כמו שאומרים ועל כן גם בחורף גרמה לי להזיע. לעומת זה עקב דקיקותה, כל מגע העביר את הקור היישר לעור ולאחר שדאבון ההוצאה גווע במהלך עשור הפקרנו אותה באשפה שתזיק למישהו אחר.
גילה ואני מסכמים על שני צעיפים, באמת סכום מועט של 3 דולר האחד ולא חייבים ללבוש. צעיפים מתחילים לרקוד בקצב גובר על המחצלת, משנים אורינטציה בגמישות זריזה על פי חלילה של גילה. ארבעה מועמדים מאושרים נבחרים לסקירה חוזרת. הפור נופל על שניים ועכשיו לרוטינת ההוכחות שאכן במשי טהור עסקינן.
כדי לודא שאנו מזוינים בידע התיאורטי הנחוץ לניסוי משננים באוזנינו את הפרק ששנו רבותינו עוד בימי תאילנד העליזים.
פלסטיק מסתלסל ומסריח, כותנה נשרפת לאפר ומשי נחרך, גז ונעלם, שאם לא כן נשארנו בורים כמו כולם. המצית מהבהב כחולות והאיש מקרב להבה. קווצת גדילים מוקרבת וקורה מה שקורה. שואל "רואים?" "כן" "עוד פעם?" "לא, לא, קנינו".
הצעיפים נזרקים למרגלותיו של מתפעל ריקודי הבד שמקופל מזרחית מולנו, לא לנו, כי למשי אמיתי מגיעה אריזה כהלכה. הוא מוציא נייר אריזה ומתחיל לכבוש בתוכו את הצעיפים וזה הרגע שבו העולם נעלם מאחורי מסך לבן. המוכר לימיננו, זה שענבליו הפרישו משפטים ללא הפסק מנפנף במציאה הבאה שתכשף את מבטינו, סדין משי.
"תוריד את זה" אני גוער בו חדות ושולח יד לבתק את פרפוריו של הסדין, "לא רוצה סדין". הסדין מתכרכם אל הרצפה ואני שב לראות את ידיו של האורז ומכיון שלא הפסדתי אלא שניה אין סיפק בידו לבצע החלפה, אם זו כוונתו. שומר על החוט הסמוי שקושר את מבטי עם החבילה ורומז שיטיל אותה לעברי. גילה בלי בושה מקלפת את האריזה ובודקת בציציותיהם של צעיפינו ושבה וכובשת אותם. "כאילו שאני יודעת את ההבדל!, אבל שיחשבו". בד משי תופס נפח מועט מאוד.
"אתם עניים? לא משתמשים בסדינים?" "כן" אנו מאשרים סופית, "עניים". מונים לידיו 6 דולר ושמים פעמינו החוצה. חסל סדר צאן, אנחנו שוב אסרטיבים.
הנהג שעקב במבט כלבי כנוע אחר הפרוצדורות נשאר אחרינו לאסוף את דמיו. יושבים במכונית ורואים אותו ניגש אל אשנב בצד הפתח, מוסר פתקית ומקבל חפץ כלשהו. הוא מתישב בכסא הנהג נוטה על הצד, מאביס לתוך פיו מה שמאביס, ואז מתניע. נוהג כל הדרך חזרה, נהוג ולעוס וירוק ומאוד רגוע. מוריד אותנו מחוץ לאזור כי התנועה מסמיכה ונפקקת למעצבה ומכוניות אסורות בכניסה.
שאלה בהתמצאות. איך מאתרים מבואה נכונה בגבו של שוק עסוק, שפתחיו של יום אינם דומים לכתליו של לילה? עוצמים עיניים ונשרכים אחרי גילה.
היא מעלה באוב את החנות ההיא שבצד והשלט ההוא בליד ופה החלפנו הילוך ושם דילוג על לכלוך ולכאן בכלל לא נכנסנו ובמפגש הזה המשכנו ואם לא בהכא בהתם, אם בינתיים לא זזו משם. בזכרוני שלי מוטבעים רק הגיגים של לילה, טנופת סרוחה וקירות קודרים, פניות חטופות וצעדים מהדסים, מדרגות נשמטות ורגלים כושלות יורדות גם עולות ובסוף הכסא.
בסך הכל קלטנו את מבנה האזור ובשלים לחדור לעומקם של נדבכים.
גילה ערכה סיור מקדים ואחר הצהריים חוצים בין החתחתים ומגלים שחנויות הכתלים כמו צדפות נפתחות עם גאות הבוקר כשגלי אדם שוטפים את השוק ושוליהם מלחכים אל הסימטאות ונסגרות עם הזרם הנסוג. עוברים את הכביש לבזאר ומחפשים מכנסים/חולצה בשבילי. גילה שבתום פשיטה דו שבועית על תל אביב משליכה באנחות קורעות לב ארבע חמש שקיות מלקוח הרצפתה מתאנפת בתאוותנות שלי להתיחד עם זוג מכנסים חדש אחת לכמה. לא עוזר לה ואני יוצא עם שני מכנסיים וחולצה במידות המקסימום. במחירים כאלה גם הזאב שבע וגם הכבשה שלמה. חודשיים אחר כך שלושתם כבר המירו כתובת לארון שלה ואני יכול להתמתח מבלי לקרוע קריעה.
לקראת חשיכה גילה מובילה אותי בחחי להסתעפות, שאחרי יותר מדי כביסות התכווצה לסמטת עיזים. פרה ואפילו הודית לא תעבור שם ואם במאמץ השתחלה תשאר תקועה עד שתשתחף כמו השועל מהמעשיה ההיא. משני העברים כוכים קטנים מאפסנים אנשים קטנים ישנים במקופל והם ברי המזל. חסרי מזל ישנים על כרכובים שלא טובים לפרות, השמים להם כסות והגשם מקלחת. נחלצים אל הסימטה "הרחבה" ונתקעים לרגע בגלל אנשים שמלינים את הטוזטוז בבית. את פרתם משכיבים על המפתן בחוץ, כשיקומו לשירותים בלילה לא יפחדו לדרוך עליה.
ביום המחרת אנחנו כבר נוסעים חופשיים. מנווטים בלי מורא דרך הסימטאות אל השוק והכביש, שעדיין לא פקוק לגמרי. במלון עברו מפה לשולחן שמועות על זרים שנעלמים או נשדדים וגם הנהג המסומם הזכיר קיומן של כנופיות חובבות תיירים. החשש מוסיף מעט תבלין לשיטוטים, אבל אנחנו מתנהגים כמי שכלום לא יקרה לו כמאמר מישהם- אין חכם כבעל נסיון, אם יקרה נחכים.
מתלבשים על תוקתוק ומדסקסים נסיעה לסארנאת, 10 ק"מ צפונית לעיר.
האיש מצייד את עצמו בעלה מלופף סביב האדום האדום ההוא ויוצאים. אולי הוא בדיאטה והחומר מסייע לו בשמירה, או אולי כך נהגים מתחסנים נגד לחצי התחבורה הבלתי נסבלים. האפקט בכל אופן גורם לנו לחצות בסערה דרך חצרות בתים, לטרטר אבק לסיר הבמיה של אשה על מדרגות ביתה ולהפחיד כובסת שהופרדה בלא הכנה מוקדמת מגיגיתה ואלותיה מזנבות בנו ממיטב צחצחות לשונה. מכירים ביעף לקט מהחצרות האחוריות של מרכז העיר לפני שעולים על דרכי הרפובליקה ובולמים ליד קפה סמרטוטי במבואות סארנאת. האיש אומר שיורד לכוס תה וחוזר כשבידו עלה נוסף. אילו נוח נתן לעורב את העלה הנכון, אני בטוח שהיה חוזר ביעף אף הוא.
לפנינו היה פה בודהא, שהרצה על שיטת נירואנה שהמציא ולכבוד המאורע הקים מלך בודהיסטי בשם אשוקה סטופה בגובה 34 מטרים. אומרים שהיתה עוד אחת שנהרסה. סטופה היא גל אבנים אדיר מעין כותל מערבי שנסגר לתוך עצמו בכעין חרוט ואנשים מאתרים סדקים ומכניסים לתוכם פתקאות כי לדעתם מי שמחליטים שהוא אלוהים חייב לקחת אחריות בהתאם. זהו מעין מקדש חיצוני ואנשים מקיפים אותן כפולחן, כולל אירופאים שמחפשים משמעות בהליכה. המבנה מתרומם באלכסון וילד אחד מטפס בהצלחה שניים או שלושה מטר לפני שמישהו מאבחן חילול השם וממסר אותו ארצה.
בסמוך הולכות ונחשפות חורבות מנזר בודהיסטי והעובדים עוסקים בשחזור. בגן הבא מקדש ג'אייני לכבוד מקום הולדתו של מורה הדרך מספר 11. גם הוא לא היה ולא נברא אלא משל היה. סמלו קרנף ומיוחסות לו 8 מליון שנות חיים והג'אינים טוענים ששם הישוב נוצר משיבוש של שמו. בכל זאת החלטנו שלא נכנסים יותר למקדשים של מספר גבוה מ- 2 בייחוד שמעיזים לתבוע בהם דמי כניסה. מילא, לבודהא נשלם, כי יש חדש מה לראות. המקדש מתחת לסטופה מרוכז סביב העץ הנכד של העץ שתחתיו דרש בודהא. אנשים מהלכים בחרדת קודש ומגיעים את מצחם לעץ אם יש בהם העוז להתגבר על מחסומי ההערצה. פחות נועזים משתחווים לו כמטחווי מצח.
מהיום מוחש לי הרבה יותר הביטוי "דבר אל העצים ואל האבנים".
כן, ישנו מוזיאון וגם פה נהוגה השערוריה של טיולי כיתות מאורגנים והיות ולא נבקר עוד, בגלגול זה לפחות, את בודהא לכל עציו ומעריציו, סובלים בהכנעה את הביקור המשותף. בעוד המסכנים משועבדים לידע הזה, אנחנו חווים אותו כחלק מחיי הרגע ואם יאונה לפגוש בו שוב, נחווה אותו מחדש בלי שום מוסר כליות. אולי לכך מתכוונים במושג גלגול.
התוקתוקאי המרקק מוריד אותנו סמוך לגהאת האחרונה במורד הנהר. לפי המפה זה דרום. צועדים כלפי הנהר על פי הנחיות של אנשים ונועצים עיניים בשלט שצץ מימין ומצהיר מפורשות:"חיפה- מלון ומסעדה". גילה ששה לקראת השלט ואנוכי לא ממש. השם איננו משמעותי בפולקלור שלנו, אבל משמעותי מאוד אצל פליטים שברחו מחיפה. אם הנוצרים מגישים לנו עד היום חשבון על בן יקיר להם שעשקנו לפני 2000 שנה, 50 הוא מספר אקטואלי מעט יותר.
מסעדה מאורכת, נעימה, הרבה ישראלים ואוכל מזרחי גם. מרגישים כמעט בעלי מניות.
ניגשים לאסי גהאת הדרומית בכולן, ונקראת על שם ערוץ האסי שמתחבר לא רחוק מכאן לגנגס. מדרום נשקף גשר מתכת גדול אבל נהר אחר לא רואים מכאן. השם וראנסי נשמע כמו צרוף שמות שני הנהרות- ורונה ואסי שהעיר שוכנת על המרפק של מפגשם, אלא שהאסי הנו נחל אכזב וכל מה שיש ממנו זה ערוץ עמוק שאולי מטפטף לעתים ואולי לא.
קדמת הגהאת הזו מאוד לא פורמאלית, רובה הריסות ולהגיע למדרגות מבוססים בחול. בצהריים אין ביקוש לסירות ובעצם גם אין שייטים. מאתרים את בעל הסיריה המקומי ושוכרים סירה שתובילנו לגהאת שלנו. גילינו את הנהר וכמונו יש עוד זרים שמעדיפים תנועה רוגעת על המים במקום הדחיסות הרועשת והמפויחת בכבישים.
נותן לנו ילד, בן 12 שלפי דברי הילד זה עתה מלאו לו 10 ועליו לחתור אותנו לגהאת שלנו, מיר גהאת שמו ((Meerוגילה עוד תובעת סיור קטן במעלה הנהר. זרועות קטנות רתומות לגוף נוצה מושכות במשוטים במעין התרסה ואנחנו שואלים הסבר על הגהאתות שבדרך לאפשר לו מנוחה. שייטים מבוגרים עוקפים מימין ומשמאל ומדי פעם אני חש דחף להחליף אותו במו ידי. גילה מבקשת שיחתור לגדה הנגדית ובמרכז הזרם חזק יותר ומתחיל לגרור בחזרה. ניחמים ומאיצים בו לחזור להצמד אל החוף. סירות מנוע גדולות מגיעות עמוסות המון מקומיים ומעלות אותם לחוף. הם ממהרים במעלה הגהאת ונבלעים בסמטה. גילה כבר גילתה את הסוד שמקדש הזהב הקרוי וישוואנאת טמפל יוצא מאחת הסתעפויות סמטת המסתורין שלנו ומחר בבוקר נשכים אל פתחו.
מהמדרגות שלנו גילה מושכת לגסט האוז ג'נפתי, שמסונף אף הוא לסמטא שלנו. מעניין כמה יציאות יכולות לצוץ לסמטא עלובה אחת. יורדים אל חצר חבויה בצל גפן מסתעפת ומסבים אל שולחן קיבוצי מאורך. דנים במה נבדר את כרסנו והישראלי התורן של המקום מצטרף לשיחה. אדם מבוגר מגיע בגפו מספר פעמים בשנה ואני מרגיש עצבות עמוקה כאילו קראתי סיפור על גבור בודד שאינו מוצא קרקע לשורשיו. לכאורה סיפוריו נושאים אותו ברכבות לקצווי הודו, אבל שבחי המקום הזה ותבשיליו והחדר שאהוב עליו מכשילים את כזבי נדודיו. הוא מושקע בענף הרהיטים ושולח לארץ תוצרת, שמזינה את הביקוש לרהיטי הביזאר ההודי האופנתי.
כשחזרנו למרפסת המלון גילה פוגשת שלישית נשים ישראליות מסבות אל שולחן ומשום מה אין להן מקום לחלק את רשמיהן עם עוד אחת. אני חס על תיירים שמתיחסים למלון כמקום נופש בעיר הדחוסה הזו במראות לחוות ואוטמים את עצמם בלוקל פטריוטיזם מגונן ומסיבה כלשהי נזהרים מלדגום את הזרויות שמזומנות פה על כל צעד ושעל. באמת יפה מצדי לחוס כך, אלא שאם לדייק גם אני הייתי מסתגר לי בחדר לולא אכפה עלי גילה משמעת סיור בכוח הסקרנות הבלתי קבילה לדיכוי שמפעפעת ממנה. לגירסתי היא רואה בדברים יותר ממה שיש בהם בעוד אני לדבריה מבטל לעפרה דארעה כל שמץ של מסתורין ושאר רוח.