כנפיים שחורות של תקווה – חלק א'

המוני אנשים הקיפו אותה מכל הכיוונים כשהיא נעמדה על פסל של סוס שהיה מאוד גבוה בשביל שאדם פשוט יטפס עליו. דחפתי את עצמי בתוך כל המוני האנשים והבטתי בה. היא פרסה את ידיה, כמו ציפור וראשה היה מורם כלפיי מעלה. והיא חייכה כשעיניה היו סגורות…שיערה השחור עף לכל הכיוונים בגלל הרוח ויכולתי פשוט להסתכל עליה כך שעות. הוצאתי מהר את המצלמה שלי וצילמתי אותה כמה פעמים בזמן ששאר האנשים דיברו ליידי בבהלה. ואז פתאום ממסך המצלמה ראיתי שתי כנפיים, שחורות וענקיות. הן נפרסו והיא פתחה את עיניה. הייתי יכול להישבע שהיא מסתכלת עליי, מאיך שקיבלתי צמרמורת בכל גופי. היא הרימה רגל אחת מהפסל וקפצה למטה בעיניים עצומות. כל האנשים החלו לברוח לכל הכיוונים בצעקות ובפאניקה ורק אני המשכתי לעמוד במקום ולהסתכל עליה. החיוך מפניה החל לרדת והיה נראה שהיא מאבדת שליטה לפי איך שהיא החלה ליפול. רצתי מהר לכיוונה ופרסתי את הידיים בשביל לתפוס אותה. אחריי שניות ספורות מצאתי את עצמי על הרצפה כשגופה על ידיי. היא פתחה לאט לאט את עיניה והסתכלה עליי. עיניה היו גדולות ובצבע אפור. היא הזיזה את עיניה במהירות כשהסתכלה עליי ושתקה. אחריי שניות ספורות, מהר קמה מידיי והתבוננה מסביב. מכוניות משטרה התקרבו למקום.
"מה את?" שאלתי כשעדיין ישבתי על הרצפה ובקושי הרגשתי את גופי מההסתרקות שלה עליי. היא סובבה את ראשה לאט אל כיווני וחייכה, אותו חיוך שחייכה כשהייתה על הפסל.
"לא בת אדם זה מה שבטוח", היא פרסה את כנפיה והחלה לנופף אותם, קפצה ועפה משם. קולה היה נשמע באותו רגע עצוב אבל היא חייכה. אותה תמונה לא יצאה מראשי מאותו יום…

"איך? חם שמה?"
צחקקתי לתוך המחשב, "אם 18 מעלות נחשב כחם אז כן" היא חייכה אליי בחזרה.
"איך אצלכם?"
"אתה יודע איך זה אירלנד גריי…גשם כל ימות השנה" חייכנו אחד לשני בשתיקה. "צילמת כבר הרבה?" היא שאלה בסקרנות והנהנתי אליה. החלטתי לשתוק בקשר לבחורה שפגשתי. שלחתי לה כמה תמונות בסקייפ והיא הביטה בהן.
"איטליה ממש יפה…" שתקתי בהסכמה.
"מחר אני הולך לוונציה"
"אה נכון…קרנבל המסכות הוא עכשיו לא?"
"כן, בפברואר", אמרתי ובאותו הזמן חיפשתי עוד תמונות שאוכל לשלוח לה. "אני מקנאה בך…בזמן שאני תקועה פה עם שניי הבנים שלי אתה מבלה
באיטליה", נשמע פתאום בכי של תינוק מרחוק. סגרתי את התיקייה כשסיימתי לשלוח לה תמונות נוספות והסתכלתי עליה בחצי חיוך. "טוב אני חייבת לנתק… תתקשר גם להורים אם יהיה לך זמן."
"כן כן לכי", גירשתי אותה והיא ניתקה אחריי ששלחה לי נשיקה באוויר. יצאתי
מהסקייפ והסתכלתי על התמונות עם הבחורה, על החיוך שלה, חיוכה היה כמו,
חיוכו של חופש. היה אפשר לראות הרבה שלווה באותו חיוך אבל באיזשהו אופן גם חלק של כאב…

באתי מוקדם לונציה כדיי לא למצוא את עצמי נדחף על ידיי המוניי אנשים אחר כך. אבל למרות השעה המוקדמת שהגעתי עדיין היו מספיק אנשים כדיי שהעיר תרגיש צפופה. מה שהביא לי חששות לגביי מה יהיה בהמשך היום. שמתי על עצמי סוודר שחור שהיה כתוב עליו Party hard בצבע בורדו עם קשקושים מסביב בכדיי להתאים את עצמי לאווירה, מכנסיים שחורים וסניקרס גם בצבע שחור.
מוזיקת קרנבל ניגנה בכל ונציה, היא הייתה גם כולה צבעונית כבר מתחילת הבוקר עוד לפניי שהגעתי. זה לא מפתיע כי בטח האנשים מתכוננים לזה כבר שבועות על גביי שבועות, הריי העיר לא יכולה להתקשט בין לילה, או שכן רק אם פיות ושדונים קסומים היו מעורבים בכך.
הרבה נשים וגברים היו לבושים כבר בתחפושות. שהזכירו דרך אגב בגדים בסגנון וינטאז' כמו משנת 1700, כמו השמלות שהיו עושות תחת גדול יותר לנשים מאחורה כי היה שמה נפח. חלק גם צירפו לתחפושת אביזרים מאותה תקופה שהתאימו טוב לתחפושות. כמו מניפות ומטריות שנועדו בשביל נשים כשמשייה פעם אבל גם אפשר להבחין בזה כיום כשרואים הרבה תיירים מסתובבים ככה ברחביי העיר כשאין שום סיכוי לגשם… מה שבטוח דבר כזה אף פעם לא יקרה באירלנד. הרבה מהאנשים המחופשים שנכנסו לי לתמונה בזמן שצילמתי דגמנו לי עם התחפושות שלהם בגאווה ובשמחה גם בלי שביקשתי מהם. כנראה יותר קל להם להצטלם עם מסכה על הפנים כי לא תצא תמונה כזאת שהם יתלוננו על איך שהם נראו באותו הרגע או עד כמה שהם לא פוטוגניים.
בזמן שהעיר הייתה יותר מידיי צפופה והיה בלתי אפשרי למצוא פינה כדיי לבדוק איך יצאו התמונות, מצאתי לי בית קפה שהיה דיי ריק ונכנסתי לשמה. לא שמתי לב איך הערב החל כבר לרדת ואורות העיר החלו להידלק. אני לא יודע למה או שזה בגלל שאני אוהב יותר את הלילה, אבל ונציה הייתה נראית יותר יפה לדעתי בזמן הזה. האורות היו נדלקים על הגשרים ועל מבנים שונים, חלק מהאנשים היו כבר חוזרים הביתה עייפים ותשושים מהקרנבל, חלק פשוט התפזרו והלכו למקום אחר לחגוג בו. אבל מה שהכי אפשר היה להבחין בו אחריי כל כך הרבה רעש הוא השקט…
אחריי שסיימתי עם הקפה שלי שלקח לי לשתות אותו יותר מידיי זמן בגלל המצלמה. החלטתי לצאת החוצה ולהסתובב עוד קצת בעיר לפניי שאחזור בחזרה לורונה.
"סניור, סניור!" הסתובבתי לרגע ואישה עגלגלה בשמלה אדומה וכובע ענק שצצה משום מקום, משכה אותי ביד והחלה לדבר מהר מהר באיטלקית. ולמרות שידעתי קצת מילים ומשפטים לא יכולתי עדיין להבין כלום גם בגלל קצב הדיבור שלה וגם בגלל המסכה הלבנה שהייתה על פניה.
"סליחה אבל אני לא מבין איטל…" לא הספקתי להשלים את המשפט והיא משכה אותי איתה. המשכתי ללכת אחריה ללא ברירה אחריי שהרגשתי שאם אתנגד אני אאבד את היד שלי מאיך שהיא החזיקה אותה. אחריי דקה הגענו למקום שהיה יותר מואר משאר העיר והיה בו קובץ של אנשים לא מעט שדיברו ביניהם. חלק גדול מהם היו מחופשים וגם חלק מהגברים היו בחליפות מכובדות מה שגרם לי להרגיש לא בנוח לידם עם הסוודר שלי. זה היה נראה כמו פאב אבל שהיה בחוץ.
"מה אנחנו עושים פה?" שאלתי אותה בחשש. היא סובבה אליי את ראשה ופתחה את שתיי ידיה.
"רוקדים" היא אמרה סוף סוף משהו שהבנתי אבל עם מפתע איטלקי כבד.
"אבל אני לא רוק…"
"אנדיאמו, אנדיאמו!" היא קראה בקול מה שסימל קדימה, קדימה באיטלקית ודחפה אותי לתוך קובץ האנשים. לא הספקתי אפילו להסתובב וללכת משמה איך שהמוזיקה החלה לפעול ואישה בשמלה ירוקה ומסיכה בצבע זהב שהיו עליה אבנים ירוקות, שכיסתה רק חצי מפניה לקחה את ידיי והתחילה לרקוד איתי בקפיצות נרגשות ולהסתובב מהר מידי מה שגרם לי לבחילה. ואז אחריי זמן קצר ראיתי את עצמי עוד פעם עם אישה אחרת וכך זה התחלף לפחות כל חצי דקה. אחריי כל הנשים הצבעוניות שרקדתי איתן באה פתאום אישה בשמלה שחורה, עם מסיכת שחורה שהייה לה מקור של עורב והיא הייתה מכוסה מסביב בנוצות היא אחזה בידיי אך לא התחילה לקפוץ כמו הנשים האחרות. כנראה גם אותה הביאו לפה בכוח וכל גבר רקד איתה כמו שאיתי רקדו הנשים. פשוט עמדנו שמה בזמן שהחזקנו ידיים ולא אמרנו כלום אחד לשנייה. כשהיא הרימה את מבטה אליי הבחנתי בשתי עיניים אפורות שצצו מתוך המסכה והרגשתי צמרמורת בגופי כאילו היא חודרת לתוך נשמתי. היא עזבה את ידיי ומהר החלה לברוח מכל הקובץ האנשים שהיה שמה ואני אחריה.
"חכי שנייה!" צעקתי אבל היא המשיכה ללכת במהירות ואני אחריה. המשכנו ללכת ומהר מאוד התרחקנו מהמקום המואר למקום שהאורות בו היו חלשים רק עוד יותר ויותר.
"תפסיק לעקוב אחריי" היא הסתובבה וקראה בכעס.
"את הריי הבחורה מאותו יום לא? מהפסל?"
"איך אתה זוכר אותי? אתה לא אמור" היא עדיין דיברה באותו טון.
"מה זאת אומרת לא אמור?" היא השתוקקה לרגע ואז נפלה על האדמה, היה נראה כאילו איבדה את הכרתה. רצתי אליה והתכופפתי בכדיי לשמוע את דפיקות הלב שלה ואת נשמותיה. הכל היה תקין, היא פשוט איבדה את ההכרה כנראה מהמחוך שלה שהיה יותר מידיי הדוק עליה… הסתכלתי מסביב אך לא היה שמה אף אחד שהיה יכול לעזור מלבדי. וגם פתאום התחיל לרדת גשם כאילו שזה היה הדבר האחרון שביקשתי.
נכנסתי איתה לדירה כשהיא הייתה על ידיי, עדיין מכוסרת הכרה ושנינו רטובים מכף רגל ועד ראש, השכבתי אותה בעדינות על הספה והלכתי למטבח. הרגשתי שיהיה יותר טוב אם היא בינתיים תהייה בהשגחתי ולא על מדרכה קרה בחוץ תחת הגשם אבל מצד שני לא הרגשתי שהיא תאהב את הרעיון כשתחזור לעצמה. מליאתי לה מים ולעצמי מזגתי איזשהו ליקר איטלקי שמכרו באחת החנויות שהסתובבתי בהן. הנחתי את המים שלה על שולחן הקפה שהיה ליד הספה ואני הלכתי לשולחן העבודה שנמצא באותו החדר. התיישבתי כשהגב שלי היה אליה ופתחתי את הלפטופ שלי. אז חיברתי את המצלמה למחשב והעלתי את התמונות לתיקייה שמה בכדיי לפנות מקום בכרטיס הזיכרון במצלמה. בזמן שזה העלה ניצלתי את ההזדמנות כדיי ללכת לחדר ולהחליף בגדים ובנוסף להביא לה מגבת. כשיצאתי מהחדר, כבר לבוש בבגדים היבשים, עם שתיי מגבות כשעם אחת מהן אני מנגב את פניי נעצרתי לרגע כשקול מעוצבן דיבר איתי .
"למה לעזאזל הבאת אותי לפה?" כשהורדתי את המגבת היא עמדה מולי עם סכין בידיה מכוון אל גרוני.
"את התעלפת…מה הייתי אמור לעשות? להשאיר אותך שמה? להזעיק עזרה בכדיי שיראו את הכנפיים שלך ותצטרכי להסביר את עצמיך?"
"לא הייתי צריכה להסביר כלום, הם גם ככה היו שוכחים בסוף", היא נעצרה וקולה היה נשמע עדיין מעוצבן.
"מה זאת אומרת שוכחים בסוף?" הסכין עדיין היה מכוון אל גרוני אבל להפתעתי הייתי איכשהו רגוע לגביי זה.
"אתה חושב שסתם הייתי מסכנת הכל ומראה לכולם את כנפיי אם כולם היו זוכרים או רואים את זה? ולמה אתה חושב שלא מדברים עליי בחדשות?" לרגע התחלתי באמת לחשוב על זה. "מוטל עליי כישוף שגורם לאנשים לשכוח דברים קסומים שראו או נתקלו בהם אם הם לא מאמינים בהם, מכחישים את עצם קיומם או רוצים לנצל אותו לרעה. בגלל זה הכישוף הזה לא עובד על אחוז קטן של אנשים שמתוכם זה ילדים קטנים ותינוקות.. אבל מה לגביך?" השתוקקתי, לא ידעתי מה להגיד. לרגע היא הביטה בצוואר שלי, "מה יש לך שמה?" היא תקעה את הסכין בשולחן העבודה מאחוריה והוציאה את השרשרת שלי שהייתה מתחת לחולצה. "מאובן של קונכייה?" היא מיששה אותו בבלבול.
"הייתי פעם עם אחד האחיינים שלי באתר ארכאולוגיה והייתה שמה סדנה, שנתנו אבן והיה צריך להוציא ממנה את המאובן. הוא מצא שמה את הקונכייה הזאת ואחריי כמה ימים הוא הביא לי את זה ליום הולדת עם חוט מושחל בתוכה… "
"מאובנים יכולים לחסום כישופים, כנראה בגלל זה…" היא עצרה והלכה לאט לספה והתיישבה עליה. הלכתי לשולחן והוצאתי משם את הסכין.
"זאת לא הדירה שלי אבל שיהיה…" מלמלתי לעצמי ושמתי אותו בחזרה. כשחזרתי לסלון ראשה היה כלפיי מעלה כשהיה אפשר להגיד שהיא יותר שוכבת על הספה מאשר יושבת עליה.
"אתה צלם?"
"כן…" אמרתי ועמדתי במקומי ליד שולחן העבודה. קולה היה נשמע יותר רגוע עכשיו.
"מה אתה מצלם?" היא לרגע הרימה את ראשה והסתכלה עליי.
"טבע ונוף…"
"מצלם את הדברים היפים בחיים הא?" היא גיחכה לעצמה וחזרה להסתכל על התקרה בזמן שליטפה את כנפיה הרטובות.
"את לא יכולה להכניס אותם לתוך הגב או משהו?"
"ראית יותר מידיי סרטים", היא חייכה, "ציפור יכולה להכניס את כנפיה לתוך הגב?" היא קמה מהספה והלכה לכיוון הדלת. כנראה לא שמה לב לצעדיה מאיך שנפלה על הרצפה וקרעה את שמלתה. "לעזאזל" היא מלמלה לעצמה וסידרה את המחוך בעצבנות. היה אפשר לראות שלא נוח לה בלבוש הזה.
"חכי" אמרתי לרגע והושטתי לה את המגבת השנייה. היא הסתכלה כמה זמן עליה ואז לקחה אותה מידי. אז הלכתי לחדרי ואחריי כמה דקות חזרתי עם ג'ינס אחד שלי שהיה לי עדיין במזוודה ולא לבשתי אותו וסוודר שחור שכנראה לא שמתי לב כשלקחתי אותו איתי שהוא של אחותי. מכיוון שהיה לנו אותו סוודר עם כיתוב של מלחמת הכוכבים מאירוע אחד. "את יכולה ללבוש את זה אם לא נוח לך…אני ממילא לא אלבש את זה", ניסיתי לחייך אבל אז הבנתי שהכנפיים יפריעו לה בסוודר. היא לקחה ממני את המכנסיים ולבשה אותם מולי מתחת לשמלתה ואז ניגשה למטבח, לקחה את הסכין וחתכה את החלק איפה שנגמר המחוך. המכנס היה דיי גדול עליה מכיוון שהיה לנו פער דיי גדול בגובה.
"איפה תהייה מחר?" היא שאלה ולא התייחסה לכך שגיחכתי על איך שניסתה לסדר את הג'ינס עליה כך שלא יפול.
"כנראה עדיין בורונה…" עניתי בזמן שהיא קרעה עוד חתיכה משמלתה והשתמשה בה כחגורה.
"תפגוש אותי ליד הקולוסאום ששמה ב8 בערב", היא הכריזה ויצאה מהדירה בזמן שעמדתי במקומי עם הסוודר של מלחמת הכוכבים, מנסה להבין מה עכשיו היה פה וגם איפה בדיוק ליד הקולוסאום. הסתובבתי בחזרה לשולחן העבודה שלי וסיימתי את הליקר שהיה לי בתוך הכוס. אז צלצול נשמע מהסקייפ…
"היי", אמרתי לה ברגע שעניתי.
"מה חזרת רק עכשיו? אבל כל כך מאוחר כבר…" צחקקתי על הפרצוף המודאג שלה. למרות שהייתי כבר מעל גיל עשרים היא עדיין התנהגה אליי כמו אל ילד קטן.
"באתי בדיוק להתקשר"
"כן בטח" צחקקנו ביחד ועוד פעם שתקתי בקשר לבחורה.