אני ולונה: פרק שני
אני תופסת במעקה, אך אני לא מופתעת כאשר הוא קופא כמעט מיד, אני יודעת שזה לא אמור לקרות, תמיד שלטתי בכוחות שלי, אבל עכשיו, נראה שאני לא מצליחה אפילו לשלוט בקמצוץ ממנו.
אני יודעת את הסיבה לכך כמובן, זה הוא, הנער כהה השיער, אני לא זוכרת איך קוראים לו, אולי מעולם לא ידעתי, אבל בכל פעם שאני אפילו מוצאת את עצמי בסביבתו, נראה שאני מאבדת את אחיזתי בכוחות שלי, בריכוז שלי, בהכל.
"הם מחכים לך." קול קר כקרח הוציא אותי מריכוזי, ולקח לי רגע להבין איפה אני, ואת מי אני עומדת לפגוש, נותת לעצמי רק רגע אחד לפחד שנייה לפני חוזרת לאדישות הרגילה שלי.
אני נכנסת מבעד לדלתות העץ הכבדות, וזיכרונות ישנים צפים אל פני השטח, הפעם הראשונה שכף רגלי דרכה במקום הזה, הפעם האחרונה שהייתי פה, התאונה, הכל שב ומציף אותי ואני לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בזה.
"הוד מלכותך." אני אומרת ונופלת לקידה כל-כך עמוקה שלרגע אחד אני חוששת שלא אוכל לקום.
"קומי." קולם היה חסר רחמים, ואני ידעתי שאני בבעיה, אחת אמיתית, לא כמו זו עם הנער, אלא אחת כזו שיכולה להרוס את חיי.
"ציפור קטנה לחשה לנו שאת מחפשת פרצה בחוזה שלך," הקול עצר רק לרגע, רק בשביל שאוכל להעיף מבט בסייביל, הכלבה הבוגדנית הזו הרסה הכל."מה שאני לא מבין זה למה שתרצי לעשות דבר מה כזה, במיוחד אחרי כל מה שעשיתי עבורך."קולו היה כפלדה, קשה ואכזרי, אני רוצה לומר דבר מה, אך אני עדיין לא בטוחה מה בדיוק, בגלל שהמצב עדין מידי, מבטו רצחני מידי ואני כל-כך רוצה לחיות.
"הוד מלכותך, זה לא מה שאתה חשוב," אני אומרת, קולי קליל במידה לא יאומנת לנוכח המצב, אשר יכול להתדרדר בשניות, ואני עלולה למצוא את עצמי ללא ראשי היפה."אני מעריכה עמוקות את כל מה שעשית עבורי, ובעיקר את העסקה שלנו, אך עכשיו משהשלמתי את הצד שלי של העסקה חשבתי שזה הזמן ששינינו נמשיך הלאה." אני אומרת, קולי רגוע, אך ליבי דופק כל-כך חזק שאני מפחדת שהוא ישמע אותו, מצד שני, לעזאזל עם כל זה, אולי באמת עדיף שהוא יהרוג אותי.
"אני מניח כי נוכל לסגר עוד עסקה,"חיוך מרושע נמתח על פניו, או החלק אשר אני יכולה לראות לפחות."אבל הפעם אחת שתבטיח את שיחרורך, כמובן."צחוקו היה מהסוג שירדוף אתכם לנצח, הקצר והמרושע.
"הבטחת שבסוף העסקה הזו תשחרר אותי." אני זועמת, זוכרת בדיוק רב כל מילה אשר הוא הבטיח לנשמתי לפני שהפך אותי למי שאני היום, למה שאני.
"העסקה שלנו אומרת כי את תשוחררי רק כאשר אומר כי את משוחררת." הוא מאבדת את קור רוחו, והזעם נשמע היטב בקולו, לרגע אחד, אני פוחדת שהוא ממש יתחיל לירוק אש, אין לדעת איתו, למען כל הטוב שבעולם, הוא בטח צריך רק למצמץ וקיומי ישכח.
"מה אתה רוצה?" אני יורקת את המשפט הזה, ולא שמה לב שפספסתי את תארו, לפחות לא עד שזה מאוחר מידי, יודעת שזה לא באמת חשוב מה הוא יבקש עכשיו, משום שאני אעשה כל מה שהוא ירצה ממני, לא חשוב מה זה יהיה, משום שאני רוצה לחיות, לא, אני לא רוצה לחיות, לא בדיוק, החיים האלו שונים מידי, האנשים הם לא אותם אנשים זה יהיה שקר לומר שאני רוצה להמשיך ולחיות, אני מניחה שאני פשוט לא רוצה לחזור לשם.
תגובות (2)
פרק יפהפייה. אני אוהבת את הכתיבה שלך :)
כתיבה יפה ! תמשיכי :)