שירים מקבילים חלק 1

שירים מקבילים

'סוווווויץ'

הייתה לי מין הרגשה כזו, אתם יודעים, מסוג ההרגשות שאתם מרגישים כשאתם מצפים למשהו במשך הרבה מאד זמן, ואז מחכים עוד קצת, וממש לפני שאחד מהעצבים שלכם פוקעים, מישהו קופץ מאחורי קרטון וצועק לך 'בו'.
הרוב התחיל, אפשר לומר, כשנרשמתי להיות מדריך בכנס תצפית אלפיים, בגלל – טוב, בעיקר בגלל שקיבלתי משקאות חינם, אבל כל המשקאות שבעולם לא היו שווים לי באותו רגע בו דיברתי עם אורן, שהיה ידידי הטוב והאחראי על המלאי.
"אתה מבין אורן, אנשים אמורים להגיע לפה בכל רגע, כן? ואף אחד מהם לא ישמח לשמוע שאין שום דבר לאכול נכון?"
אורן היה עצבני לפחות כמוני "תראה, אם המשלוח לא הגיע אין לי הרבה מה לעשות בנידון, נכון? אני לא יכול להוציא אוכל מהאוויר אתה יודע".
"ברגע זה אני לא יודע כלום, מצידי תקנה ארבע מאות לחמניות ותספר להם שזה ערב חוויות מהקייטנה, לא אכפת לי, מה שכן אני רוצה שזה יעשה עכשיו, לפני שהם מגיעים".
אורן הלך, נאנחתי עצמתי את עיניי ושפשפתי את מצחי.
"אתה בסדר? אתה נראה נורא" שמעתי קול נשי לצידי.
פקחתי את עיניי, לצידי עמדה הנערה המדהימה ביותר שראיתי בחיים, היה לה שער ערמוני כהה ומבריק כל כך שזה גרם לי לחשוב על עץ מהגוני טוב, העיניים שלה היו אפורות עם ניצוצות של זהב שזרחו מתוך פנים שהיו יכולים באותה מידה להשתייך למלאך, היא החזיקה בידה שתי כוסות.
"אררר…" לא היה לי מושג מה לענות, היי, בקושי האמנתי שאני ער.
היא הגישה לי כוס אחד "מיץ תפוזים, מצטערת, לא היה להם מבחר גדול של מיצים טבעיים".
"אה.. תודה?" הרגשתי צורך עז לבעוט בעצמי.
היא קימטה את מצחה "אתה יודע אתה מתנהג קצת מוזר…" לפתע התנקז כל הצבע מפרצופה "אוי לא, אני נורא מצטערת" היא הסתובבה וניסתה להתרחק.
תפסתי את מפרק ידה "אנחנו מכירים?"
היא הנידה בראשה נמרצות "לא, אנחנו לא"
"איך קוראים לך?"
היא נעצה בי את אחד מאותם מבטים שמהם נוצר היקום "פריטי" ענתה.
ואז היא הצליחה להשתחרר מלפיתתי ונעלמה בקהל.
אורן חזר "קניתי לחמניות ושוקו, אבל הם יתלוננו, אתה יודע, הם תמיד מתלוננים"
"מה!?" עניתי
אורן בחן אותי בחשד "לחמניות? שוקו? כנס תצפית? משהו מצלצל בפעמון?"
התנערתי "אה, כן, טוב מאד, אני מניח" העפתי מבט אל הקהל מחפש לשווא אחרי שער מהגוני.

"…נוסף על כן ברצוני להודות לכל צוות תצפית אלפיים שטרחו ועמלו מסביב לשעון, על מנת לספק לכם שבוע בלתי נשכח".
נשמעו מחיאות כפיים מנומסות מהקהל.
היה זה שבוע לאחר התקרית עם הנערה בעלת השער הערמוני, פריטי, אם זה היה בכלל שמה האמיתי.
הנואם, פרופסור מרמלשטיין, המוח שמאחורי כנס תצפית אלפיים, ביצע את הקרדיטים, הוא היה סוג של מדען, אבל בגלל סיבה עלומה ומוזרה כלשהו הוא הסתכל בי בצורה מוזרה במשך כל השבוע האחרון, כאילו הייתי אחד מאותם תעלומות של היקום אותם ניסה ללא הרף לפצח, או שהיה לי משהו מאוד מגעיל על הפרצוף ולא היה נעים לו להעיר לי על כך.
עליתי לחדרי, אורן השותף שלי לחדר, כמעט סיים לארוז את כל הדברים שלו "היי, נתן, כדאי לך לארוז אתה לא תרצה לפספס את האוטובוס".
הבטתי במראה, לא, לא היה לי דבר שונה על הפרצוף.
הערמתי בגדים ו'סדקית' אל תוך המזוודה שלי, הרמתי את התג שלי.

נתן קרויזר.
מדריך.

כעת, לאחר שנגמר הכנס, הוא כבר לא היה שווה את הנייר עטוף הלמינציה שעליו הוא נכתב, אבל הכנסתי אותו בכל זאת לארנק, זה הזכיר לי את הנערה המסתורית.
"היא לא קיימת, אתה יודע, רק דמיינת את הכול" אמר לי אורן בקול של איזור הדמדומים.
הוצאתי לו לשון, אבל הרגשתי טיפשי אם עצמי כשעשיתי זאת.
הוא התיישב על המיטה מהורהר "אתה יודע חשבתי הרבה על מה שאמרת לי, נראה לי שאני בסוף כן אבחר מסלול משפטים".
החזקתי בידי ערמה של ציפיות משומשות "לא זכור לי שאי פעם דיברתי איתך על משהו כזה"
הוא קימט את אפו "אתה נורא מצחיק נתן, אבל אני רציני"
"אני אפילו לא ידעתי שאתה מתעניין במשפטים" אמרתי.
הוא גלגל את עיניו, נאנח, הרים את התיק שלו ויצא, בהיתי בדלת ונדתי בראשי, לפעמים, נראה כאילו העולם יצא מאיזון.

שלשה עשר יום נוספים עברו, כנס תצפית, על כל מוזרויותיו עבר כבר מזמן, אבל היקום תכנן בשבילי ערמה של הפתעות נוספות.
זה היה כאשר ביליתי בקניון, חטפתי פחות או יותר את השוק של החיים שלי כאשר זיהיתי את הנערה בעלת השער הערמוני, היא לבשה כעת ג'ינס עם סריג לבן, היא בחנה ספר כלשהו.
החלקתי את שערי מתוך דחף מוזר כלשהו ומבלי לדעת אם זה שיפר את המראה הכללי או לא וניגשתי אליה "היי את פריטי נכון?"
היא הסתובבה אליי בגבות מורמות ובפה מכווץ "מה!?"
"נפגשו לפני שבועיים כלומר לא בדיוק נפגשנו יותר נכון נתקלנו אחד בשני בטעות".
היא בחנה אותי ואז הנידה בראשה "נדמה לי שהייתי זוכרת אותך, איך אמרת שקוראים לי?"
"פריטי, או לפחות כך אמרת לי לפני שבועיים".
היא הנידה בראשה "לא, השם שלי, בפעם האחרונה שבדקתי היה שיר, אז, או שאתה מבלבל ביני למישהי אחרת, או שאתה צריך למצוא משפט פתיחה הרבה יותר מוצלח להתחיל עם בחורות, אני לא חושב שיש מישהי שתיפול לדבר כזה" היא פנתה חזרה אל הספר שלה.
"לא, רגע, תראי אני לא מנסה להתחיל איתך, לא שלא הייתי מנסה להתחיל איתך, אני מתכוון, אוך… תראי, באמת נפגשנו ואני לא מבלבל אותך עם מישהי אחרת, אני יכול להישבע לך שזאת היית את".
"ואיך אני יכולה להיות בטוחה שאתה לא סתם מנסה להתחיל איתי?"
חשבתי על זה לרגע "את לא".
היא הביטה בשעונה "טוב, תראה מה, אני אתן לך ניסיון, אני ארשה לך להזמין אותי למשקה אחד ואני אשמע את הסיפור שלך ומשם נראה לאן זה פונה בסדר?" .
פריטי תפסה שולחן ואני הלכתי לקנות משקאות, חשבתי לקנות קולה, אבל אז התנגן לי בראש.
מיץ תפוזים, מצטערת, לא היה להם מבחר גדול של מיצים טבעיים.
אז במקום המשקה המוגז קניתי שייק פרות ומיץ מנגו, זה אולי לא טעים כמו קולה, אבל זה עדיין עלה כמעט עשר שקל יותר.
כשחזרתי לשולחן היא בחנה את המשקאות והנידה בראשה "מיצים טבעיים? או שאתה בחור נורא מוזר או שאתה סטריאוטיפי בצורה לא בריאה, קולה הייתה בחירה עדיפה יותר"
"מה פתאום, אני חסיד גדול של מיצים טבעיים" שיקרתי "אבל אני אוהב גם קולה אם את רוצה"
"לא, זה בסדר" אמרה "בוא נשמע עכשיו את הסיפור שלך"
סיפרתי לה על התקרית בכנס תצפית אלפיים.
"טוב, אני מצטערת לאכזב אותך, אבל שבוע שעבר השתתפתי בסמינריון, בשום מקום בקרבת הכנס שלך, כנראה זו הייתה מישהי אחרת"
"מישהי מאוד דומה לך אני ממשיך לציין"
"חוץ מזה אם כבר הייתי בוחרת שם, לא נראה לי שהייתי בוחרת בשם פריטי, זה יותר מידי קיצ'י, ליברטי היה יותר מתאים לדעתי"
"מה עם גורג'ס או ביוטיפול?"
"לא, נראה לי שהייתי הולכת על משהו שלא מציג נשים כאובייקט"
"כמו למשל נהגת מונית?"
היא הוציאה לי לשון "מה זה בכלל כנס תצפית?"
"אה זה כנס מדעים שפרופסור מרמלשטיין המציא, הסיבה היחידה שקוראים לזה אלפיים זה בגלל שהוא רצה שזה ישמע יותר מדעי"
"אז אתה אוהב את כל העניין הזה של מדעים?"
"הו, אני לא יודע אם אפשר להגדיר את זה כאהבה, אבל אני מאוד מעריך את פרופסור מרמלשטיין, פלוס הייתי זכאי למשקאות חינם בכנס"
היא הסיטה את שערה "טוב אז אתה תהיה חייב להכיר את המרצה שלי, פרופסור נחמיה גילמן"
קימטתי את מצחי "נדמה לי שהשם שלו עלה בכנס, זה לא מי שכונה בידי המבקרים "שרלטן הזמן"?"
היא נענעה בראשה בכעס "הו לא, הוא לא שרלטן, הוא כבר הגיע להארה, כעת נותר לו לעבוד רק על הפרטים הטכניים"
"טוב, תירגעי, אני לא מכיר אותו אישית, אני אפילו לא מכיר את התיאוריות שלו אני לא יכול לשפוט על בסיס זה"
"זה כל מה שביקשתי" אמרה.
המשכנו לדבר, לאחר שסיימנו את המשקאות היא הרשתה לי לקנות אחת נוספת (הפעם אכן קניתי קולה) ואז עוד אחת ועוד אחת ואז ליוויתי אותה הביתה, היא צחקה מהבדיחות שלי, היא צחקה מהתיאוריות שלי, היא צחקה על הבגדים שלי, כשסוף סוף הגיע זמנינו להיפרד, השעה כבר הייתה קרובה לשתיים.
"אז הייתי בזבוז זמן גמור?" שאלתי
היא חייכה בערמומיות "לא, לא הייתי אומרת גמור, אבל די הרבה"
"אז, אני אזכה לראות אותך שוב?"
היא הטתה את ראשה שערה הערמוני הכהה גלש בגלים על כתפיה "אני מניחה שזה תלוי"
"תלוי במה?"
החיוך שלה התרחב "לילה טוב נתן"
היא החלה לעלות במדרגות ביתה.
"תלוי במה?" קראתי אחריה
היא הנידה בראשה בצורה צופנת סוד "לילה טוב"
נאנחתי "לילה טוב, פריטי".

"הקונספט של נסיעה בזמן תמיד היה חוויה מסעירת מחשבות של סופרים זולים וצמאי הרפתקאות, אבל אצלנו, האנשים שחושבים יותר בזכות האונה השמאלית שלהם, זה היה פשוט, 'זה בלתי אפשרי, חד וחלק, אל תשקיעו בזה מחשבה נוספת' עכשיו, תגידו לי אתם, איזה מן אנשים היינו אם היינו מקשיבים לכל מה שאומרים לנו? לדעתי היינו לא יותר טובים מאותם סופרים קודחים, הו לא רבותיי, ההמצאות הגדולות ביותר שנעשו בהיסטוריה נעשו בידי אותם אנשים שסירבו להקשיב לאחרים, דארווין, ניוטון, איינשטיין, גלילאו, הם היו אנשים שהלכו נגד הזרם, ודווקא בגלל זה הם הצליחו, אז אם מישהו אומר לכם שמשהו בלתי אפשרי, אני אומר לכם שזה רק סיבה נוספת למה זה כן אפשרי"
ישבתי בשורה האחורית של אולם ההרצאות וקשקשתי על פיסת נייר, אני לא נוהג לרשום הערות.
המנחה שלנו, פרופסור גילמן היה אדם נמוך וקירח, הוא היה מגולח ולבוש כמו אידיוט מוחלט, אבל הוא היה חכם וידע על מה הוא מדבר.
בחור אחד הרים את ידו "איך אנחנו נוכל להצליח במקום בו נכשלו רבים אחרים?"
פרופסור גילמן צחק "בחורי היקר, אצלנו במדע תמיד היה חוק אחד בלבד 'אם תטעה מספיק פעמים בסופו של דבר תצליח' אז אם ישנו מקום, שבו כל כך הרבה טעו, אתה יכול להתנחם בזה שכבר לא נשאר עוד הרבה מקום לטעויות נוספות".
פריטי נשענה קדימה, אהבתי את המבט המרוכז שהיה לה על הפנים כל פעם שדיברו על נושא שעניין אותה.
הרמתי את ידי "אבל מה עם הפרדוקסים? נניח שנסיעה בזמן היא אכן אפשרית האם לא תיווצר חוסר התאמה בין המציאות שהייתה למציאות שכעת? הרי זה הבסיס הקבוע לכל המתנגדים של הרעיון של נסיעה בזמן" פריטי תקעה לי מרפק בצלעות.
פרופסור גילמן הניד בראשו "כמובן, תמיד חייב להיות אחד או אחת שיעלו את הטענה הזאת, אתה מתבסס על העובדה שהיקום לא ירשה נסיעה בזמן בגלל שייווצר, כמו שאמרת קודם, סתירה בין המציאות שהייתה למציאות שכעת, תן לי לשאול אותך משהו אחר, מה אם אין סתירות? אני בטוח שתצליח לחשוב על כל מיני דברים מוזרים שהתרחשו במשך ההיסטוריה, התנ"ך, הקוראן, הברית החדשה, הפיופול וויו, יתכן שבעתיד לכולם יהיה הסבר פשוט, נסיעה בזמן, אני מניח שלא נוכל להתנהג בחופשיות יתרה, כמו למשל אם אתה לא זוכר שדיברת עם עצמך בקו הזמן הזה, לא תוכל לדבר עם עצמך בקו זמן שתיצור"
נשענתי לאחור "אז מה שאתה אומר בפשטות שאין בחירה? שכל מה שאנחנו עושים נקבע מראש?"
חשבתי שיירתע, שיופתע, או שלפחות יראה נבוך, אבל במקום זה הוא רק משך בכתפיו "אני אומר שזה יתכן, אני לא מסוגל להוכיח בעד או נגד, אף מדען לא הצליח, יתכן שכל החיים זה אשליה, יתכן שאין זכות בחירה, יתכן שיש כח עליון שקובע מה כל אחד יעשה ואנחנו לא יותר מבובות על חוטים, את זה – ואני מסתכן בסתירה עמומה של דבריי כשאני אומר את זה – יתכן שלעולם לא נדע"
הפעמון צלצל "בסדר חברה, זה הכול להיום שבוע הבא כידוע לא יערכו שיעורים, אז נתראה בעוד שבועיים".
פריטי ואני קמנו "אל תהיה כל כך קשה איתו" אמרה לי כשירדנו במדרגות האולם.
"בחייך, תאמיני לי שהרבה אנשים יותר חשובים ממני באו אליו עם טענות הרבה יותר משכנעות, אין לו מה לדאוג בגללי"
היא חייכה "זה אולי כך, אבל אף אחד מהם לא חבר שלי" הגענו לשולחן של פרופסור גילמן, הוא היה עסוק בלתת הסבר כלשהו לבחורה כלשהי על עניין כלשהוא.
לאחר מכן פריטי הציגה אותי.
"אז אתה אחד מהתלמידים של מרמלשטיין, חושבים במישור אחד ומגיעים תמיד לאותה המסקנה אליו הגיעו רבים לפניכם"
"טוב לפחות אנחנו לא טועים"
"אה, ואם המסקנה אינה נכונה מיסודה? אז מי יתקן אותה אז?"
"אם כולם חושבים זהה, מה זה משנה אם זה טעות או לא?"
הוא צחק ופנה לפריטי "תשמרי עליו, האחד הזה מציאה" היא הביטה בי מזווית עינה וקרצה.
"אז במה אני יכול לעזור לכם?" שאל פרופסור גילמן
"החבר שלי פה מעוניין לשמוע את פרטי התיאוריה שלך" אמרה פריטי
"איזה מהם?" הוא נאנח "אני מניח שאת מדברת על הנסיעה בזמן, משום מה נראה שזה התיאוריה היחידה שכולם מתעניינים בה, כמו שאמרתי 'חוויה לסופרים סוג ב' מתחילים' אבל עדיין זה לא מונע מכולם לשואל"
הוא הצמיד את אצבעות ידיו זו לזו "איינשטיין העלה את התיאוריה שנסיעה בזמן תהיה אפשרית, אם אדם יוכל לנסוע במהירות שווה למהירות האור, שמונה עשרה דקות של נסיעה במהירות האור שווה בערך לחיי אדם ממוצע, יתכן שהוא צודק, תיאורטית הוא צודק, אבל לא הומצאה עדיין מכשיר המסוגל לנסוע במהירות גבוהה או שווה למהירות האור, מה המסקנה שיוצאת לנו מכאן?"
"שאי אפשר לנסוע בזמן?"
"לא" הוא מתח את המילה על מנת להדגיש כמה זה מעצבן "לא, המסקנה שיוצאת לנו מזה הוא שנסיעה בזמן אם היא אפשרית, היא אפשרית רק קדימה ולא אחרוה"
"אם היא אפשרית"
הוא הניד בראשו "סקפטי, בכל אופן התיאוריה שלו מעלה תיאוריה הפוכה, שנסיעה בזמן לאחור תהיה אפשרית אם אדם יצליח להאט את עצמו במהירות שקולה למהירות האור".
רציתי, באמת רציתי בכל אחד מהגידים שלי להגיד שזה התיאוריה הכי מטופשת ששמעתי בחיים שלי אבל במקום זה אמרתי "טוב נניח שזה נכון, הדבר הזה יאפשר רק לעצור את הזמן, לא לנוע כנגדו"
"זה בדיוק הנקודה בה אני תקוע, הצלחתי להמציא מכונה שיכולה ליצור עצירה בזמן, אבל היא לא יכולה יותר מזה אי לכך זה בלתי שימושי בעליל, הוא רק נותן לך להזדקן בעוד כל העולם נשאר צעיר,
לא, מה שאנחנו צריכים זה סוג של כוח, כוח איטי יותר אפילו מראיית אנוש, מהירות אור שחורה".
"לא עדיף מהירות החושך?"
"כן, אבל חשבתי על השם הזה קודם, אז ככה זה נשאר".

ליוויתי את פריטי החוצה "אין מה לומר, הוא מטורף על כל הראש, אבל חושב בצרה הנכונה"
היא הנהנה "הוא מקבל את ההשראה שלו מגירויים חיצוניים שאין בינם לבין מדע כלום".
נשמתי עמוק "אה, אני לא יודע אם תרצי, אבל יש חתונה לבן דוד שלי שבוע הבא…"
היא צחקה "הייתי שמחה לבוא, אתה יודע את זה, אבל אני המגישה של סבב ההרצאות של פרופסור גילמן" היא נשקה לקצה אפי "אני לא רק חכמה אתה יודע".
חייכתי "מעניין אותי מה באמת את מוצאת בי"
חיוכה התרחב "אתגר".

היה זה הפעם הראשונה מאז שפגשתי את פריטי שלא ראיתי אותה יותר מיומיים, ומכיוון שלא היה לי משהו יותר מעניין לעשות הלכתי לראות את פרופסור מרמלשטיין באקדמיה למדעים וון ליר.
אורן כבר עזב את האקדמיה והלך ללמוד משפטים באוניברסיטת בר אילן, באמת כל הכבוד לו, אבל אני מעדיף להישאר עם הישן והמוכר.
ראיתי את פרופסור מרמלשטיין יוצא מחדר הרצאות מחזיק בידו תיקיית ניירות עשויה מקרטון, הוא חייך כשהוא ראה אותי "נו, אז מצאתם את החומרים שהייתם זקוקים להם?"
"איזה חומרים?" לא הבנתי.
הוא צמצם את עיניו כמו שהוא עושה תמיד כשהוא חושב "כן, מצטער, אני מניח שפשוט בלבלתי בינך לתלמיד אחר".
זה היה נשמע לי מוזר, פרופסור מרמלשטיין מעולם לא בלבל שום דבר עם שום דבר, במיוחד לא אותי עם תלמיד אחר "הכול בסדר פרופסור?"
הוא התנער "אל תדאג, נראה לי שהגיל סוף כל סוף עומד בקצב, אבל זה לא משנה, איפה היית בזמן האחרון, לא ראינו אותך כבר הרבה זמן"
"חברה שלי היא אחת מהחסידים הנלהבים של פרופסור גילמן, היא מעוניינת שגם אני יהיה כזה".
הוא הנהן בהבנה שקטה, הוא לא נראה מופתע מהעובדה שיש לי חברה או שהלכתי לשמוע הרצאות אצל פרופסור גילמן.
"מעניין אותך לדעת מה הוא אמר?" ניסתי לדחוף בעדינות.
הוא התנער שוב והביט בי כאילו לא ידע שהוא מדבר איתי, אולי הגיל שלו באמת תופס קצב "אז, מה נחמיה מחדש, תיאוריות מעניינות?" שאל אותי.
"מענייניות? כן יש לו כמה, אבל זו הצורה שבה הוא מדבר, הוא יכול לגרום לך להאמין שנסיעה בזמן אכן אפשרית".
פרופסור מרמלשטיין חייך אליי בחום "אני די בטוח שהכול הבלים".

אני די בטוח שהכול הבלים.
זה היה הדבר הכי מוזר ששמעתי בחיים שלי, הייתי נרעש גם הרבה אחרי שיצאתי מהאוניברסיטה, המשפט הזה התנגן לי בראש מיליון פעמים, ועדיין לא הצלחתי להבין אותו.
אני די בטוח שהכול הבלים.
שאלתי את עצמי כמה פעמים אבל התשובה היחידה שקיבלתי הייתה סימן שאלה.
'אני די בטחו שהכול הבלים'
המשפט הזה התרוצץ בראשי בשעה שישבתי בכניסה לאוניברסיטה.
לפתע הרגשתי נשיקה על עורפי "היי התגעגעת אליי?".
הסתובבתי וראיתי את פריטי, איכשהו היא נראתה הרבה יותר זוהרת מתמיד, היא גם נראתה צעירה הרבה יותר.
חייכתי "עם כל רגע שעבר".
עיניה נצצו "אתה לא תאמין, הצלחתי להשיג את החוט הדו מימדי שלך, עכשיו אין לנו בעיה ליצור ליקוי הפוך".
מצמצתי "על מה לעזאזל את מדברת?!"
היא קפאה, החווירה, הנידה בראשה והחלה לרוץ, עד שהתעשתי מספיק כדי לקום היא כבר נעלמה בקהל.

"אתה בטוח שזאת הייתי אני?" שאלה פריטי, זה היה יום לאחר שחזרה מסבב ההרצאות.
"היא מאד דמתה לך, וכשאני אומר מאוד אני מתכוון מאוד, אין לך אולי אחות תאומה שאת לא יודעת עליה?"
היא קימטה את מצחה "איך אני אמורה לענות על שאלה כזאת אם אני לא יודעת?".
הנדתי בראשי "זה היה כמו בכנס תצפית, את יודעת לפני שפגשתי אותך, אותו סגנון מבולבל ומסתורי, נראה לך שאולי ישנה עוד אחת בדיוק כמוך שיוצאת עם אחד שנראה בדיוק כמוני?"
היא משכה בכתפיה "יתכן, זה יהיה הגיוני, כמו למשל בהרצאה היה נדמה לי שראיתי מישהו שנראה בדיוק כמוך מסתובב ביציע"
"מה יהיה הגיוני בזה? זה נראה כמו אחוזים בלתי סבירים בשבילי"
"תחשוב על זה, הסיבה היחידה שניגשת לדבר איתי בפעם הראשונה זה היה בגלל שחשבת שאני היא, והסיבה היחידה שהיא נגשה לדבר איתך היה בגלל שהיא חשבה שאתה הוא, מבין?".
"איך את מצליחה לעשות את זה? להפוך כל דבר למסובך? אפילו אני לא הייתי מסוגל לעשות את זה"
"טוב זה בגלל שאתה גבר"
נאנחתי אנחה מזויפת.
אחרי השיחה הלכנו לראות את פרופסור גילמן, פריטי עלתה לחפש אותו במשרד ואני הלכתי לקנות קפה,
על יד המכונה ראיתי את פרופסור גילמן, הוא היה נראה מוטרד מאוד.
"אה, פריטי מחפשת אותך פרופסור היא עלתה כרגע למשרד שלך".
הוא התנער "מי מחפשת אותי?"
"אני מתכוון שיר, זה כינוי קטן שאני קורא לה".
דעתו נראתה מוסחת "חמוד"
"אתה בסדר פרופסור?"
"אני מצוין, זה פשוט, יש לי רעיון מסוים הוא עומד באחורי הראש שלי, זה רעיון לגבי סוג כוח מסוים שיצליח להאפיל על מהירות האור, ובכך אולי יהיה ניתן ליצור את מהירות האור השחורה"
לקחתי לגימה מהקפה שלי "כמו ליקוי?"
הוא נעצר, קפא, ראיתי את הפנים שלו מתכווצות במחשבה עמוקה.
"כמובן, זה יהיה גאוני!" אמר לבסוף בפנים מוארות.
"מה?"
"הליקוי, כמובן איך לא חשבתי על זה, תיאלץ לסלוח לי" ועד כמה מגוחך שזה היה נראה הוא פרץ בריצה.
חזרתי ללובי, פריטי הייתה שם "הוא לא היה במשרד שלו"
"אני יודע, אבל אל תתרגשי נראה לי שהוא איבד את הסעיף"
"מה קרה?".
סיפרתי לה.
"אה, זה לא כלום, תאמין לי, אם תשהה לצידו מספיק זמן אתה תבין, מעולם לא היה לו סעיף לאבד".

ליד חדר העבודה של הפרופסור פגשנו את ניסים, הוא היה בחור גדול מאוד, בעל זקן צרפתי קטן שנראה תמיד כמו שאריות של אוכל, אבל למרות הופעתו החיצונית הוא היה חסר תחליף, הוא היה מהנדס מבריק והיחיד בעולם שיצליח להוציא את שיגעונותיו של הפרופסור אל הפועל.
"מה העניין?" שאלה פריטי.
ניסים הניד בראשו "אם את שואלת אותי נראה כאילו הפרופסור עלה על משהו, הוא התחיל לקשקש, זה תמיד סימן טוב"
"יש לך אולי מושג על מה הוא עלה?" שאלתי אני.
ניסים צמצם את עיניו, הוא היה מאוהב מעל כל הראש בפריטי, הוא היה מוכן, ואני לא צוחק כשאני אומר את זה, לקפוץ מצוק בשבילה, יכול להיות שבגלל זה הוא פשוט לא סבל אותי "מאיפה לי לדעת? אתה אם כבר אמור לדעת יותר ממני"
"למה?"
הוא נאנח והניד בראשו, הבטתי בו ואז בפריטי, היא משכה בכתפה, הצצנו אל תוך חדר העבודה של הפרופסור, הוא כתב בקדחתנות על לוח ירוק, מקלל מידי פעם כשגיר נשבר או נמרח, הוא היה כנראה מאוד עצבני שהוא לא היה מסוגל לכתוב באותה מהירות בה מוחו עבד.
"אז מה נעשה?" לחשתי לפריטי.
"למה אתה לוחש?" לחשה לי חזרה.
משכתי בכתפי.
"בוא נלך" היא אמרה "גם אם נצליח להשחיל מילה הוא לא בדיוק יבחין בקיומנו, ראיתי את זה בעבר, זה מסוג הדברים שהמצאות חשובות נוצרות ממנו".
לאחר מכן לא הצלחנו לפגוש את פרופסור גילמן למשך יותר משבועיים, זה היה זמן מאוד מבולבל, יום אחד הנעליים שלי נעלמו ומצאתי אותם מחוץ לדירה שלי, ממש לא במקום ששמתי אותם והם היו נראות משומשות מאוד כאילו עבר עליהם זמן רב.
מכיוון שכך החלטתי לחזור לוון ליר כדי לחסות בצילו של פרופסור מרמלשטיין, שכנראה חשב שמכיוון. שאני מתרועע עם אנשים שהדעות שלהם לגבי זמן חלל חורגים מהנורמה המקובלת, כדאי ללמד אותי את כל תורת הזמן בעל פה.
הפעם הבאה שראיתי את פרופסור גילמן היה כשחיפשתי את פריטי, השיער שלו היה פרוע והוא היה זקוק לגילוח דחוף, הוא היה נראה מתוסכל מאוד והתווכח עם ניסים.
"מה קרה לו?" שאלתי את פריטי.
"הוא על סף פריצת דרך גדולה, או זה או התמוטטות עצבים מה שיבוא קודם".
פרופסור גילמן סיים לצעוק על ניסים והתקרב אלינו.
הוא בחן אותי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה "אתה, אתה זה שהעיר לי על הליקוי נכון?".
הנהנתי.
"טוב אז אולי תצליח לענות לי על משהו, נניח שהצלחנו לשלוח אותך אחורה בזמן, איך תחזור?, האם תאלץ לעשות את כל הדרך חזרה? האם יהיו קיימים כמה ממך בו זמנית? איך אנחנו נצליח להתגבר על כל הבעיות האלה?" היה לו מראה נואש או מיואש.
משכתי בכתפיי "אני מניח שנצטרך סוג כלשהו של עוגן שישמור עליי קיים בשני מימדים" חשבתי על זה לרגע "חוט דו מימדי".
פרופסור גילמן קימט את מצחו "כן, כן זה יהיה הגיוני ביותר, כמובן" הוא חיבק אותי בחוזקה ורץ לכיוון המשרד שלו.
פריטי הסתכלה עליי בצורה מוזרה "איך אתה עושה את זה?" שאלה.
משכתי בכתפיי "בעצם לא אני עושה את זה, יותר נכון את עשית את זה"
היא עטתה מבט שואל.
"טוב לא את, אבל אחת שמאוד דומה לך, בכל אופן".
"נראה לך שהוא יצליח?"
"למה את שואלת?"
"אני לא יודעת, אני מניחה שאם הוא יצליח זו תהיה פריצת הדרך לה הוא חיכה כול חייו, אבל אני לא יודעת אם כל המושג הזה של נסיעה בזמן היא דבר טוב, נראה לך שמסע בזמן יתאפשר, למרות הסבירות שתהיה היווצרות פרדוקסים?"
הנדתי בראשי "אם מסע בזמן זה דבר אפשרי, לא נראה לי שפרדוקסים יהיה הדבר שיעצור בעדו, זה עניין של בחירה, לאדם מותר להיות חסר אחריות אם יעלה הרצון לפניו, הוא יאלץ לשאת בתוצאות מעשיו, אבל זו הבחירה שלו שגרמה לזה לא שום דבר אחר".
"אז אתה באמת מאמין בכל העניין הזה של בחירה?"
חייכתי "אני בוחר להאמין לכל העניין הזה של בחירה".

עמדנו אני ופריטי מול המכונה שהמציא דוקטור גילמן.
זה עמד באמצע אולם ענק שפרופסור גילמן שאל מהאוניברסיטה, הם לא היו זקוקים לה, היא הייתה נטושה כמעט שנה שלמה לפני שהוא הגיע לגאול אותה.
"אז הוא באמת הצליח לעשות את זה" אמרתי.
"נגלה את זה בקרוב" השיבה פריטי.
מתחת למכונה בצבצו רגליו של ניסים, פרופסור גילמן, פרוע מתמיד, כרע לידו ושאל אין ספור שאלות.
"אז מה הוא מתכנן לעשות?" שאלתי.
"הוא מתכוון לערוך ניסוי כמובן, אבל מכיוון שזה מכונה שבעצם מסוגלת לנסוע בזמן, ומכיוון שזה מסוגל לערוך נסיעות אך ורק אחורה בזמן, אז הניסוי יהיה מאוד מסובך, בעוד שלוש ימים אנחנו נשלח אחרוה ביום אחד סוג של חיה, אוגר,שפן. לא משנה, אז הוא אמור להגיע מחר, יום לפני ששלחנו אותו, יום לפני שאנחנו בטוחים שהמכונה בכלל עובדת, אנחנו נדע שהיא עובדת"
"יש לך דרך מיוחדת לגרום לפשוט להישמע מסובך"
"זה גורם לאנשים לחשוב שאני חכמה יותר"
"אין בכך שום צורך, לעת עתה לא ראיתי אף גבר בוחן את הגודל של המוח שלך".
היא דחפה אותי.
פרופסור גילמן התרומם, וראיתי את ניסים יוצא מתחת למכונה, הם ניגשו אלינו.
"מחר נפגש כולנו פה, להיווכח אם הדבר הזה, טרם נתתי לו שם, הוא יותר מאשר מחזיק ניירות מצועצע"
הנהנו ונפרדנו.
"רוצה לתפוס משהו לשתות?" שאלתי את פריטי.
"אני לא חושבת שכדאי שנגיע לאחד הרגעים החשובים בהיסטוריה עם הנגאובר"
"שטויות, אם יתברר שזה אכן אחד הרגעים החשובים בהיסטוריה, נוכל להגיע לזה עוד פעם, ועוד פעם, ככל שנרצה".
היא חייכה ונשקה אותי "אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה?"
הנהנתי "אפילו טיפש היה יכול להבחין בזה, אז החלטנו על משקאות?".

ההנגאובר לא היה נורא כלל, ההתרגשות פחות או יותר הרגה אותו.
התרוצצנו כל היום ממקום אחד לשני, מנסים להחליט איפה תהיה מקום הנחיתה האידיאלי ביותר, מכיוון שבאופן טכני המכונה עוד לא נוסתה בעבר, אז תמיד צריך לעשות מרווח ביטחון גדול כדי שהחיה המסכנה, תהיה אשר תהיה, לא תופיע בתוך קיר או רצפה, פרופסור גילמן דאג להדגיש, שכדור הארץ מחר לא יהיה באותה נקודה בה היא נמצאת היום, צריך לקחת את זה בחשבון, כל סנטימטר קובע.
מועד ההגעה נקבעה לשתיים בצהריים, וככל שהזמן התקדם פרופסור גילמן נהיה לחוץ יותר ויותר, לבסוף הצלחנו להחליט על פיסת ריצפה מכובדת באמצע האולם, פרופסור גילמן הניח מזרן שהיה מצויר עליו איקס גדול ואדום.
בשעה שתיים עמדנו צמודים אני ופריטי והחזקנו ידיים.
פרופסור גילמן עמד ליד המזרון מחזיק בידו שעון כיס ישן שהיה מכוון יותר מהביג בן בעצמו.
השעון שלי צפצף.
דבר לא קרה.
פרופסור גילמן נראה מאוכזב, אבל אז האוויר התערבל, כמו האוויר מעל מדורה, ועל המזרן ממש במרכז האיקס הופיע ארנבת לבנה.
הרגע עבר, כולנו עמדנו קפואים, הארנבת הנידה בראשה וקפצה מהמזרון, לא מודעת כלל לחותם שטבעה בהיסטוריה.
פריטי פלטה ציוץ מאושר וחיבקה אותי חזק, פרופסור גילמן הרים את הארנבת ובחן אותה, ממלמל חצאי מילים לעצמו.
"אז הצלחנו לעשות את זה" אמרתי לפריטי עדיין מחבק אותה.
"זה נראה לי הניסוי הראשון בהיסטוריה שחגגו את הצלחתו יום לפני שניסו אותו".
פרופסור גילמן פתח שמפניה וחילק לנו כוסות, ואז הגביה את כוסו הוא ואמר "אני חושב שמן הראוי לציין אירוע כזה בכמה מילים, מאז שבני האדם הבינו את הקונספט ששמו זמן, הם ניסו לשלוט בו, כמו בכל דבר אחר, עד היום, או מחר, לא משנה, הם לא הצליחו לעשות זאת, אז גם עם אנחנו עדיין לא שולטים בו במאת האחוזים, היום, או מחר, נעשה הצעד הראשון בכיוון הנכון".
כולנו הרמנו כוסית ואז עוד כמה עד שלבסוף החלטנו, אני ופריטי, לפרוש, פרופסור גילמן וניסים יישארו כנראה כל הלילה ערים עסוקים בלגרום לאירוע שהתרחש היום להתקיים.
פריטי נראתה מעט מוטרדת "מעניין אותי מה יקרה עם פרופסור גילמן לא ישלח מחר את השפן"
"נראה לי שזאת הייתה ארנבת"
פריטי דחפה אותי "אתה לא יכול להיות רציני? אתה מבין למה התכוונתי"
הנהנתי "אין לך מה לדאוג הוא יהיה חייב לשלוח מחר, אנחנו יודעים את זה כי זה כבר הגיע, עם זה לא היה מגיע היה אולי מקום לדון"
פריטי חייכה את אותו חיוך ממזרי שלמדתי לפחד ממנו.
"מה?" לא הבנתי.
פריטי דיברה לאט מושכת את המילים שלה "אז מה שאתה אומר בעצם, זה שאין בחירה?".
המילים זעזעו אותי בצורה שלא ידעתי שקיימת, אבל היא צדקה, לפרופסור גילמן לא תהיה שום זכות בחירה מחר האם לשלוח את הארנבת או לא, הוא יהיה חייב לשלוח, אחרת כל מה שקרה היום לא יקרה, ומכיוון שמה שקרה היום קרה, הוא יהיה חייב לשלוח.
פריטי נראתה מודאגת "אתה בסדר? לא התכוונתי להטריד אותך כל כך"
"זה בסדר זה לא אשמתך, זה אשמתי, אבל תאמיני לי שלא הייתי מסוגל להיות מופתע יותר גם עם השטן בכבודה ובעצמה תופיע פה פתאום".
פריטי דחפה אותי חזק, ונפלתי על שיח.

באנו למחרת לחזות במו עינינו בביצוע הניסוי שאת תוצאותיו כבר קיבלנו יום קודם לכן.
פרופסור גילמן, בשונה ממה שציפיתי, הגיע מגולח ומסודר וממש לא כמו אחד שלא ראה מספיק שינה בשבועות האחרונים, כנראה שהתוצאות החיוביות שהניב הניסוי שיערך היום השפיע עליו לטובה, על שולחנו היו מונחים שני כלובים ובתוכם זוג ארנבות זהות עד לטביעת האצבעות עם אתם מבינים למה אני מתכוון, על כלוב אחד נכתב 'אתמול' ועל השני 'מחר'.
פרופסור גילמן החווה על הכלובים "אתם יודעים, כשחושבים על משהו בצורה תיאורטית, אז הוא נראה פשוט ומובן, אבל ברגע שמצליחים לממש אותו עולים מאות שאלות קטנות, ואני אפילו לא מדבר על השאלות האתיות שבדבר, קחו למשל את זוג השפנים האלה, אחד מבוגר מהשני ביום אחד בדיוק, זה ההבדל היחידי ביניהם נכון? אז מה יקרה למשל עם נשלח את השפן הלא נכון? האם זה יצור טבעת זמן בלתי אפשרית שיגרום לכל המרחב של הזמן חלל להיקרע?"
"זוג הארנבות" לחשתי לפריטי, היא תקעה מרפק בצלעותיי כל כך חזק שזה סחט את האוויר מראותיי.
פרופסור גילמן הרים את הכלוב שהיה כתוב עליו 'אתמול' והניח אותו על הרצפה "טוב, אבל זה לא הסיבה שהתכנסנו כאן היום נכון? היום באנו לבצע את הניסוי שבתקופת זמן שונה חתמה על ההמצאה ההיסטורית הגדולה ביותר מאז הפניצילין" הוא פתח את הכלוב שהיה כתוב עליו 'מחר' והוציא את הארנבת מתוכה, הוא לקח אותה לכיוון המכונה שיצר והניח אותה בתוכו, לאחר מכן הוא הדליק טייפ והשיר 'מקום ששמו מחר' מהסרט הקלאסי מכונת זמן שיצא אם אני לא טועה באלף תשע מאות שישים התחיל להתנגן ברקע.
הפרופסור פנה אלינו "טוב חברה אתם מוכנים לעשות היסטוריה?" הוא הניח את ידו על מתג ההפעלה.
חייכתי "באופן טכני כבר עשינו היסטוריה אתמול".
ואז הוא הוריד את המתג, ואז הביט בשעונו "זה ייקח שלושים שניות בדיוק לפני שהמכונה תתחיל לפעול, מישהו מעוניין לעשות ספירה לאחור?"
כולנו נענענו בראשנו.
פרופסור גילמן משך בכתפיו "טוב, אז לפחות בואו נעשה את זה מעט מרשים, אברה קדברה!"
האוויר בתוך התא התערבל והארנבת דהתה ונעלמה.

השבועות הבאים היו מטורפים ביותר, את פרופסור גילמן כמעט ולא היה ניתן להשיג, את ניסים ראינו מתרוצץ בקוצר רוח ממקום אחד לשני, נושא בידו ערמות של סרטוטים מגולגלים ואפילו את פרופסור מרמלשטיין לא הצלחתי להשיג, אבל כפי שהבנתי מפריטי פרופסור גילמן רצה לשמור על חשאיות.
"למה?" שאלתי, ישבנו יחד ואכלנו ערימה בלחי אפשרית של צ'יפס, "כלומר מה יש לו להסתיר? הוא מנסה להרוויח מיליונים על ידי זה שהוא שולח לעצמו כל יום את העיתון של מחר?"
פריטי פתחה שקית של קטשופ "לא, את הפרופסור לא מעניין דברים גשמיים כמו כסף, הוא יותר בעניין של מידע, הוא רוצה להיות הראשון שיעבוד על מכונת הזמן, הוא לא יכול לסבול את המחשבה שמישהו אחר יגלה דברים שהוא לא יודע על משהו שהוא המציא, הפרס נובל יבוא באיזשהו שלב, אני מניחה"
"שטוקהולם הנה אני בא" אמרתי בגיחוך.
בערך חודש לאחר הניסוי הראשון פרופסור גילמן ביקש להיפגש איתנו, הוא היה נראה מאושר, לא מטורף מספיק לדעתי, אבל היה לו בקשה בשבילנו.
"אני רוצה שאתם תהיו בני האדם הראשונים שינסו את מכונת הזמן" אמר באושר.
נעצרתי "מה?"
"תראה זה לא יהיה משהו מסובך, תקופה של שבועיים אני מניח, אולי פחות"
"למה?"
"טוב אני מניח שצריך לבדוק את המכונה מכל הצדדים, תראה אנחנו כבר יודעים שאנחנו יכולים לשלוח מישהו לזמן שבו אנחנו מצפים להגעתו, אבל מה עם שאר הזמן? הזמן שלפני המכונה? הזמן לפני הרעיון של המכונה? האם זה זמן אפשרי בשבילנו או שהוא חסום?"
"אז למה אנחנו?"
הוא חייך "טוב אתה זה שנתת לי את הרעיונות שעזרו לי להצליח בפיתוח המכונה, תסתכל על זה בתור זוג כרטיסים חינם למקום קסום בו אף אדם לא הלך אליו, האתמול"
"וזה לא מסוכן או משהו כזה?"
"לא, השפן נבדק פעמיים ביום והוא בריא כשור, אתה לא נחשף לשום דבר מסוכן תאמין לי"
"אז מתי נצא?"
החיוך התרחב "מחר"
"מחר!? זה לא התראה קצרה במקצת?"
עכשיו הוא כבר צחק "שטויות, יש לך את כל הזמן שבעולם, אתה לא מפסיד זמן, אתה לא תיעלם אפילו לשנייה אחת! מה אתה צריך יותר מזה?"
פניתי אל פריטי "מה את אומרת?"
היא חייכה "אם אתה מכיר אותי טוב כמו שאתה חושב שאתה מכיר אותי, אתה צריך לדעת את התשובה בעצמך".

אז נסענו בזמן.

בהיתי בכלוב של הארנבת, החלטנו לקרוא לה 'אתמול' היא הייתה חשובה מאד, היא הייתה הנוסעת בזמן הראשונה בהיסטוריה, בעוד שהעולם חג על צירו היא נעה כנגדו, כמו כל אישה בעולם, אלא שאת זו ניתן היה לקנות עם גזר.
התרוממתי ופניתי אל פריטי "הכול מוכן?"
היא הנהנה "יש לנו מספיק כסף בשביל לשרוד יותר משבועיים, אפילו חודש עם צריך"
חייכתי "תמיד נוכל לבקש עוד כסף מעצמנו, את יודעת"
היא הרצינה "לא, אנחנו לא, מהסיבה הפשוטה שזה לא קרה בעבר"
"אבל אולי יתכן, לא עשינו שום ניסוי לבדוק את זה"
פניה התרככו "אתה עוד מודאג מכל העניין של זכות הבחירה הא? אני לא הייתי דואגת לזה אם אני הייתי אתה, החיים קצרים מידי בשביל הדברים האלה, בסוף יתברר שלכל יש סיבה".
הנדתי בראשי, פרופסור גילמן נכנס לחדר, זורח ומחייך "טוב מטיילי הזמן הקטנים שלי, מוכנים לקרוע את החומר ממנו נוצר היקום?"
"אני מקווה שאתה לא מתכוון לשים את אותו שיר דבילי שוב פעם" אמרה פריטי
"היי, זה קלאסיקה".
היא נאנחה והלכה לבדוק את אוסף הקלטות של פרופסור גילמן.
הוא פנה אליי "טוב אם אין עיכובים נוספים אני ישמח להתחיל, היכנסו לתא בבקשה".
נכנסתי אני, ולאחר כמה רגעים פריטי הצטרפה אליי, באוויר התנגן השיר 'רוק מסביב לשעון' של אלוויס פרסלי.
התא נסגר מסביבנו ופרופסור גילמן הוריד את המתג "שלושים שניות חברים שלי".
חיבקתי את פריטי בחוזקה ולחשתי לה בתוך האוזן "אני אוהב אותך פריטי".

ואז העולם בער.

'סוווווויץ'