זה לא אומר !כלום! פרק 5- במרתף היין

חלק שני:
נקודת מבט- סופי(:
פסל צץ מבעד למסגרת החלון. ידיים אפרפרות העוטפות בקבוק אפרפר ומניפות אותו אל-על. בקבוק שפקק השעם שלו בולט בקצו. אני מרשה לדמעות לזלוג, אך מרשה להן מעט מאוחר מדי. מטיאס גילה אותי? יש לי הרגשה שגם תחכומים קטנים לי יתרמו לי. אני שומעת את צעדיו האיטיים במורד ומודה,אפילו אם זה קצת רשע לומר זאת, על כך שצעדיו אינם יכולים לעקוף אותי בכזאת קלות. נידף כאן ריח של יין, ואני מבחינה רק כעת שאני נמצאת במרתף יינות. עוד נקודה אחת לטובת דלית. זו לא תפאורה. אני נכנעת, מרוששת מהחלטות, ומתיישבת בכל זאת בקצה הנגדי שמול החלון באלכסון.
בחושך קולו העמוק של מטיאס מתפשט בחדר הקטן שתקרתו נמוכה. "את כאן? התוכלי לפחות לומר לי את שמך?" הוא מנומס אך מרתיע עדיין. איני פוצה את פי במשך כמה שניות, במקרה ויתחרט ויסתלק החוצה, אבל הוא ממשיך ונשאר במקומו- תר אחריי. אני מרגישה את זה. והוא מסתבר, מריח את זה. "יש לך בושם נפלא, שתדעי לך."אחרי מה שעברתי אני מריחה טוב? ואז אני מריחה את השרוול הקצר של כתפי. באמת יש לבגד ריח נפלא. המתח הורס ואני מפסיקה לנשום. כבר לא סייעו מאמציי.
אני מגלה את נקודת האור הנוספת שבחדר- נורה קטנה התלויה בשרשרת ברזל דקה- שהודלקה כעת. עיניי מסתנוורות למראה האור המעוגל, ונשאר חותם ירוק בראייתי. הן נעצמות לכמה שניות, ואז נפתחות.
אני נושאת את עיניי אליו, ופוגשת בשלו מרחוק. הן כהות ומבריקות. שיניי נוקשות בפי המתאמץ להסתירן. הוא מתנשם בשקט ומתווה בידו "עצרי".
"בבקשה, הישארי רגע" הוא מבקש ממני, עדיין עומד ליד המתג של האור. אני פותחת את פי, קשה לי. "סופי" אני אומרת בהתנשפות. כל מה שהוא מבקש, אעשה. הוא חיה. הוא תפס אותי במרתף, ללא מוצא. שתי התפצלויות דרכים עומדות כאן: או שהוא טורף אותי במכה אחת, או ש…איזו אפשרות הגיונית אחרת אכן יכולה להיות? אני ממילא מרגישה שאני הוזה, הוא מדבר! הוא…
עם כל הנתונים שדי קשים לתפיסה באדם-זאב הזה. כן, זה אולי מה שהוא.
"מה סופי? הקשר שלנו? עוד לא התחלנו אותו בכלל" הוא שולף משפט שאינו קשור לדבר מה שאני יודעת, ובינתיים עומד באוויר. הקשר שלנו? איזה קשר התחלנו? אני לא שואלת אותו ומתקנת אותו- "שמי הוא סופי".
"זה שם יפהפה" הוא אומר בטון של כנות . את האמת, תמיד חשבתי על שמי כעל שם שנשמע מאוד "סופני", כאילו זהו הסוף שלי שמסמל השם "סופי". זה נשמע כאילו כבר אגיע לקצה גבול יכולת החוצפה של השכבה הכלבית למדי שרובצת בבית ספר "דיימון". ואז יגיע הסוף, מבחינת הסבל. אולי עכשיו זה כבר הסוף, כשהאדם-זאב מניח את הקביים שלו על רצפת העץ של המרתף באנחה זעירה, קרוב. אני כועסת על עצמי שהרשיתי לי לחלום בהקיץ, אפילו לזמן קצר- שיכול להיות שהזמן הזה נחשב הסוף שלי?
"תודה" אני מקווה שהוא שמע את התשובה, שלא יזעם בפתאומיות. הוא פותח את פיו בכדי לומר דבר-מה ואני חוסמת אותו, בטעות. בנשימה שמרגישה כמו כמה נשימות רציפות אני אומרת:"מה אתה תעשה לי?"
הוא נראה המום משאלתי, גבותיו מורמות בהפתעה. "את כנראה לא מכירה אותי. אני לא אעשה לך כלום, אני מבטיח." לא שמעתי עליו ואין בי לגמרי ביטחון במילותיו. אבל הוא נחוש בדעתו. "עדיף שנעשה היכרות כמו שצריך, מחדש ובלי התעלפויות נוספות, כן?" הוא מזהיר אותי בצחוק ומתיישב מולי כמעט ללא בעיה, מושיט את ידו, שציפורניה חשופות- לכיווני. "מטיאס. אני מתאר לעצמי שאת יודעת משהו עלינו, הרי באת מאיזשהו מקום. אולי כבר ברור לך מה ביקשתי. האמת שהגעת אליי בפתאומיות. כל כך לא ציפיתי שזה יתגשם בכזאת מהירות." הוא ממשיך מעט מאצבעותיי שלחצו את ידו בעדינות אל המקום שבו יוכל להרגיש במדויק את דופק לבי המהיר. אני חסרת מילים, מסתכלת על הפרחים העדינים שתפורים בכותונת היפה הזו ומזיזה את אצבעותיי כך שרק קצותיהן לוחצות את ידיו החמימות. אני לעמן האמת מעדיפה שלא להגיב- רואים שגלגלי המוח שלו מסתובבים קצת אחרת. אם הם בכלל מסתובבים. אבל אין סיכוי שאוכל לפלוט אפילו משפט כזה שביכולתו לנסות כמה שפחות לפגוע, מול אדם-זאב – וגם מול אדם רגיל.
מה הוא ביקש? האם יש בכלל עניין שמדבר "עלינו" בשיחה הכה מסובכת, בסיטואציה מסובכת כמו זו?
מאחר והוא מבחין כי איני פוצה את פי, הגיע תורו לשאול את השאלה הבאה: "מאיזה אזור הגעת מאזור הכפרים והעיירה הגדולה יותר, או דווקא אזור היערות?"
אני נוטשת את עמדת האמת. המילה שלו רופפת, וגורלי תלוי בו כרגע.
בהססנות אני מגיבה: "באתי מאזור היערות." מתרככת מעט בהקלה.
הוא מהמהם ומניע את עיניו, שפגשו במבטי קצרות, אל גביעי זכוכית מבהיקים שסודרו שכובים בשורה. אני צופה בקביים שלו דוממות ארצה ובו קם צולע ומוזג מתוך חבית מהברז העבה יין כהה בקולות מזיגה מבעבעים אל שני גביעים דקים.
אני נדהמת מהשלווה המסוימת שבמחוות המזיגה בעודו בקושי מסוגל על רגל אחת. ככל הנראה.
במבט מוטרד אני קמה ממקומי הצפוף ומגישה קרוב אליו את הקביים מעץ. אני יודעת שאין לי באמת סיבה לעשות זאת, לתת לו תמיכה כשאני בכלל יכולה להסתלק מכאן- אבל זו הבעיה. להסתלק מכאן- לאן?
ותבונתי מתרה בי: אם לא תתייחסי אליו בידידות, או לפחות לא תראי לו שום סימן במשחק המוזר שלו- את תיתקלי בצרות.
כמו שהוא מסתובב אני נושאת את עיניי לגביע העקום באחיזתו. ידי באה לפרוש כל קב לצד אחר, והפתעתו שופכת שליש כוס של יין קריר אל כותנתי הדקיקה באזור חזי. אוי, למען!
לחיי מתלהטות ופי נפער. גביע הכוס מתפצח על הרצפה ברחש מקפיץ. "אני כל כך מצטערת! אני לא התכוונתי, באמת! אני רק…"
בידיו נפתח עוד חור וגביעו השני נשמט גם הוא אל הרצפה. "את לא אמורה בכלל להצטער" הוא מרעים אל פניי בפרצוף רציני. "את לא מצטערת. תגידי את זה" הוא מצווה עליי ומחכה לי כשעיניו נעוצות בי לתגובה שלה הוא מצפה. ואני לא אתן לו להמשיך לחכות.
פי מציית. "אני לא מצטערת" אני משיבה ביראה ואי הבנה משולבים.
"מעולה" הוא מחייך חיוך בפה סגור ומחזיר אליו את הקביים. ידיו מתחככות בידיי, ומגעו הרך משרה נוחות אדירה בזמן שהוא נדחף בין המדרגות. כשאני כמעט מחליקה לכדי ישיבה, להתלכד עם עצמי, הוא מסתובב ואומר- "אני מצטער". הוא מושיט קב אחד לכיווני בתנועה סיבובית. "בואי לחדרך בחזרה."