האהבה הראשונה שלי

היית הגבר הראשון שהתאהבתי בו.
הגבר הראשון שהתמסרתי אליו לחלוטין.
הגבר הראשון שהכנסתי הביתה, למיטה וללב.
היית הכל בשבילי.
היית סוג של מושיע שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.
שנים שחלמתי שמישהו יגיד רק חצי מהדברים שאתה אמרת לי.
ואתה ידעת בידיוק מה הייתי צריכה לשמוע, אמרת לי רק את מה שידעת שאני צריכה שתגיד כדי להפיל אותי ואני נפלתי כמו מטומטמת.
סיפרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד.
נתתי לעצמי לאהוב אותך ולהתקרב אלייך כמו שהבטחתי לעצמי שבחיים לא אעשה.
ידעת כמה קשה לי.
ידעת כמה פגעו בי ידעת כמה אני שברירה ובכל זאת ריסקת כל חתיכה ממני.
ידעת שקשה לי לבטוח, להיפתח, להיקשר ולאהוב ואיכשהו הצלחת להפיל את החומה הזאת, רק שעכשיו היא עלתה בחזרה גדולה וחזקה מתמיד.
ידעת כמה פחדתי, כמה פחדתי להתאהב וכמה פחדתי להיפגע.
הבטחת לי שבחיים לא תפגע בי.
הבטחת שבחיים לא תשקר לי.
הבטחת שבחיים לא תעזוב.
הבטחת לי שתאהב אותי לנצח.
בכלל לא אהבת אותי.
בכלל לא הייתי חשובה לך לא אכפת לך ממני ולא ממה שהיה בנינו.
הייתי כלום בשבילך ואתה היית הכל בשבילי.
היה לנו קשה, כי אתה הרסת הכל ולחצת עליי יותר מידי כשאני הייתי בסך הכל מפוחדת.
במקום לתמוך בי, להבין אותי ולעזור, רק כעסת כל פעם והפכת את המצב ליותר גרוע.
ולמרות הכל אני נשארתי שם כי אהבתי אותך והייתי מוכנה להתפשר ולסלוח על הכל.
אבל אותך זה הלחיץ וקמת ועזבת ברגע שהמצב נהיה טיפה קשה.
לא נלחמת עליי אפילו קצת, אפילו לא ניסית.
עלה לי בראש כל כך הרבה פעמים הרעיון של להיפרד ממך, אבל בלעתי את העצב, הכעס, התסכול והכאב. כי האמנתי שנתגבר על זה, האמנתי שאנחנו חזקים מידי בשביל להיפרד בגלל זה.
האמנתי שלא ניתן לזה להשפיע, שלא ניתן לזה להפריד בנינו.
האמנתי שיהיה בסדר.
אבל אתה לא ואני כבר מאסתי עליך, לא קיבלת את מה שרצית אז ברחת בהזדמנות הראשונה שהייתה לך.
לא יכולת לדבר איתי יותר ולא יכולת לראות אותי יותר, יכולתי להרגיש את הקרירות שלך דרך הטלפון, יכולתי להרגיש את הרגש שלך אליי צונח לאדמה עד שכבר לא קיים.
ברגע אחד השתנת וכל מה שחשבתי שהיה בנינו כבר לא התקיים.
והבנתי שבסך הכל היינו שקר אחד גדול.