מאז ולתמיד – פרק 28

-ג׳ונתן (ג׳ון) טורן-

בלעתי כמה כדורים קטנים ולבנים בלי מים שהחליקו במורד גרוני.
כמות התרופות לא מספיקה לכמות הפרנויה שנמצאת בתוכי.
זה מחרפן, אני לא יודע איך אני עדיין מצליח לתפקד כראוי עם כל הלחץ שנופל עלי.
עדיין לא הצלחתי לעקל את האירועים האחרונים שקורים בחיי.
וזה גורם לי להיזכר ביום בו התגייסתי לצבא, את פגישת הקבלה שלי ליחידה.
אני זוכר בדיוק מה אמרתי, מילה במילה.
הייתי צריך לספר עלי בקצרה.
אני סמל ג׳ונתן טיירי.
הקפתי את העולם פעמיים ודיברתי עם כל אדם פעם אחת.
אין שום דבר שאני לא יכול לעשות בכוחי.
אין שמיים גבוהים מידי, אין ים סוער מידי.
למדתי הרבה לקחים בחיי…
לעולם לא לירות באיש גדול עם כדור קטן.
כל דבר ששווה לעשות בחיים, שווה לעשות שוב ושוב.
מתינות זה בשביל פחדנים.
אני אוהב, אני נלחם.
אני צוללן ביחידת אריות הים.

וכמה עבר מאז השיחה הזאת מלפני היחידה, מלחמות עקובים מדם, מוות אחיי למלחמה, מוות לנשמה התועה שלי, הזוועות לא נגמרות מאז.
אבל עכשיו בין כל הבלאגן, בשבועיים הקצרים שאני נמצא בבית, עדיין לא חוזר בחזרה לצבא, למקום הבא שיציבו אותי מעבר לים וליבשה.
אני הולך להיות אבא. אני מתחתן.
אני לא מצליח לעקל את זה, כמו חלום הזוי שקשה לי להתעורר ממנו.
בזמן שאני במלחמה, יוצא לי לא פעם ולא פעמיים לחשוב על כל הדברים האלה.
כל פעם שהמוות בא ומאיים לחלוף על פניי אני מתחרט שעדיין לא עשיתי את הדברים האלו.
כשהדם היה זולג ממני הצטערתי כל פעם מחדש שלא יהיה תינוק שדמי שנשפך יזרום בעורקיו.
כשעיניי היו נעצמות הצטערתי כל פעם מחדש שעיניי לא היו נעצמות בחתונתי.
המוות המאיים עלי כל פעם מחדש גורם לי לרצות בדברים האלה כל פעם יותר ויותר.
ועכשיו זה עומד לקרות, זה מתגשם.
רוז מסכימה להתחתן איתי, מסכימה ללדת את הילד שלי.
וזה רק גורם לי להיות הרבה יותר מאושר, שכל הדברים שרציתי אי פעם עומדים להתגשם.

אני נתקל באלכס אחי הצעיר במטבח הבית, ברגע שמבטינו מצטלבים הוא משפיל את מבטו ובורח מהמטבח במהירות.
המשפט שלו עדיין לא יוצא ממחשבותיי, בו הוא מצטער שחזרתי מהמלחמה, שגם אני לא נהרגתי שמה.
זעם לאט לאט ממלא אותי, זה צובט את הלב בכזאת עוצמה שאי אפשר לתאר במילים.
איך הוא יכל לומר דבר כזה אחרי כל מה שעברנו ביחד?
איך הוא יכל לומר את המשפט הזה אחרי כל מה שספגתי עבורו?
סגרתי את המקרר הלבן שאלכס השאיר פתוח בטריקה חזקה, שצף של קללות בוקע מפי והכאב העומד בליבי מכאיב יותר מקליע של אקדח.
הוא בחיים לא יסלח לי…

_____

-אושן מייקלסון-

נפגשתי עם הבנות, תמיד יש חלק ביום בו כולנו נפגשות ומדברות.
בדרך כלל בחדרה של ליסה, אבל היום משום מה נפגשנו ברייק, קבענו לאכול ארוחת צהריים ביחד.
ליסה הלכה להביא את ההזמנות שלנו מהדלפק ורוז נשארה יחד איתי בשולחן הקבוע של החבורה.
היא ישבה מולי על ספת עור שחורה וארוכה, מבטה נראה רך, רך לעומת הדברים הקשים שעוברים עליה.
הכל השתנה מאז שג׳ונתן חזר לעיירה.
רק עכשיו זה מכה בי, כל השינויים התחילו מאז שהוא חזר.
מלפני כן הכל היה שקט…
״בבקשה״ מחייכת ליסה כשהיא מניחה למולנו את ההזמנות.
לרוז קערת ספגטי מוקרם בשמנת ובקבוק קולה קר, לה המבורגר חם עם תוספת צ'יפס ובקבוק מים קרירים.
אני הזמנתי רק מילקשייק תות מתוק וטרי.
״מה איתך רוז?״ ליסה שאלה את רוז מודאגת, רק מלפני יממה בערך גילנו שרוז בהריון מג׳ון.
״הכל מתבלבל לי״ היא עונה בכנות, היא אף פעם לא משקרת או מעמידה פנים, ולמרות המבט האטום שעל פנייה אנחנו עדיין מאמינות לה.
״ההורים שלי קיבלו את זה די בסדר בהתחשב במצב, הם תמיד אהבו את ג׳ון והם שמחים שלפחות זה ממנו ולא מאדם זר״ אמרה בקצרה, מספרת מה עבר עליה מאז.
״אבא שלך קיבל את זה בסדר?״ שאלתי אותה מופתעת למדי, אבא שלה תמיד היה אדם קשוח, אז סברתי לעצמי שהוא יקבל את זה טיפה יותר קשה ממה שרוז תיארה לפני רגע קל.
״הוא קיבל את זה פחות בסדר מאימי, אבל הסברתי להם שאני מתכוונת ללדת את התינוק, אז אין לו כל כך מה לעשות בנידון רק להשלים איתו״ אמרה במשיכת כתפיים קלה ונגסה במוקרם החם התפוס במזלגה הלבן.
כמעט נחנקתי ממלקשייק התות המתוק שלי, כיחכחתי קצרות בגרוני כדי להסדיר את הנשימה שלי שנתקעה.
״את מתכוונת להשאיר את התינוק?״ שאלתי מופתעת, ליסה נראתה פחות מופתעת כאילו היא ציפתה שזה מה שרוז תאמר.
״ג׳ון שיגע אותי בנוגע לזה, זה לא הייתה החלטה קלה, אבל לבסוף החלטתי להשאיר אותו״ הסבירה לי בנימת קול עדינה, היא לגמה מבקבוק הקולה שלה והביטה בי בעיניים גדולות וזהובות.
״ומה התוכניות לעתיד רוז?״ שאלתי אותה בהרמת גבות, זה לא מצא חן בעיניי, היא צעירה כל כך.
״תלדי את התינוק, תתחתנו, ישלחו אותו שוב למלחמה, הוא יחזור פעם בחצי שנה, הילד שלכם בקושי ידע מי זה אבא שלו?״ שאלתי אותה בכנות, אני רק רוצה בטובתה ואני אוהבת את ג׳ון.
היא לא ענתה, רק כריסמה בשקט את מנת המוקרם שלה.
ליסה הביטה בי במבט חודר, ראו על פנייה שהיא כועסת ומאוכזבת בו זמנית.
אבל זה לא מעניין אותי, אני תמיד אומרת את דעתי, אני לא מתכוונת לשמור אותה עכשיו כשרוז עומדת לעשות כזה צעד גדול ומשמעותי.
במשך דקות ארוכות השקט שרר בשולחן הקבוע שלנו ברייב, אוכלות בשקט ממנות האוכל שהזמנו.
כל אחת שקועה בבועת המחשבות הפרטית שלה, כל אחת חושבת על מה שלעזאזל יש במוח שלה.
לפתע קולה הדק והעדין של רוז קרע את השקט השורר, עונה לבסוף על דבריי.
״אושן את בעצמך מאוהבת עד מעל הראש בדין, דין חייל! מה חשבת לעצמך שאותו לא ישלחו למלחמה?״ היא שאלה אותי טיפה עצבנית, והמילים שלה לאט לאט חילחלו לראשי.
״את אמרת שאת מתכוונת לחכות לו, זה אותו הדבר כמו ג׳ון, את תראי אותו פעם בחצי שנה, לשבועות בודדים, זה מקובל עלייך?״ שאלה אותי, עינייה הזהובות-צהובות חודרות לעיניי, רואים את הכנות שלה, עד כמה היא אמיתית, והיא צודקת.
״כן זה מקובל עלי…״ עניתי בשקט, היא פתחה את פיה לומר דבר מה וכבר לבד ידעתי מה היא עומדת לומר.
״אז זה מקובל גם עלי!״ אמרה בחיוך קל ומתנצל לעברי.
חייכתי לעברה חיוך מנחם, היא השפילה את מבטה בבישנות האופיינית והעדינה שלה.
״רוז אני איתך תמיד, בכל דרך בה תבחרי ללכת״ אמרתי לה, מניחה יד מנחמת על ידה החמה.
״מאז ולתמיד…״ חייכה ליסה לעבר רוז שחיוכה העדין עלה לאט לאט על פנייה היפות.
מאז ולתמיד…