נסיעה להודו 2007 / 24

דלהי פעם שניה
בחרנו לגור מחוץ למרכז ועלינו לסמן חד משמעית איפה אנחנו מתגוררים ולהתביית שמה בצורה עקבית פעם אחר פעם. אף פעם לא חשתי בבטחה, שאכן זו הצומת הנכונה. היא נראית אחרת בכל שעה משעות היממה והייתי בטוח ששוב טעינו כאשר הנהג עצר על דעתו.
מתדרוכים שאסף הנהג הנבוך מפי יודעי דבר ליקטנו והצבנו לנו מגדלור. "קח אותנו אל פינת שדרות שנקאר עם רחוב בית החולים גנגה ראם" כך אמרנו לו במקום "הביאנו נא לשכונת ניו ראג'ינדר נגאר". על שכונת ראג'נדרה הישנה הוא בודאי יודע, אבל הטענה שהתפצלה ממנה ראג'נדרה חדשה נוחתת עליו ברוב המקרים כהפתעה מטרידה.
חפצתי לדעת מי בעל הזכויות על השם והזוכה הסביר הוא מלך בן המאה ה- 11 משושלת צ'ולה, שכבש לעצמו אימפריה יבשתית וימית מסומאטרה ועד צילון. השושלת הזו התמלכה על דרום הודו ומזרחה והצטינה בשיטת ממשל יוצאת דופן. נסיכי בית המלוכה מילאו תפקידי מימשל על פי הכשרון והיכולת וראג'נדרה דנן, שהיה מצביא מעולה יכול היה להגשים את עצמו מבלי לחשוש ממעשי בגידה מבית. מזל שהציויליזציה השתכללה מאז ואימפריות קורסות בגלל שנאת אחים מבורכת.
ראג'ינדר הוא ואריאציה של ראג'נדרה ואם רצונכם באטימולוגיה, רג'א=מלך ואינדרה= אל המלחמה ההודי הקדום. הצרוף אומר בודאי "מולך בשם האל" ובעברית מלכיאל, או שמא אלימלך.
עוד לפני שהבוקר אור מצטרפים לסיור הבית בדלהי המתעוררת.
ממיינים רגליים כדי להתנער החוצה, כל חי למינהו מהבגאג' הדחוס. אנחנו ציפורי הודו ותיקות לעומת חדשים מקרוב באו ולא מצפים לרווחה. עוברים בשוק הסיטוני לפרחים ומהתנסות של כחודש כבר נהיר לנו שבסוג של אביזרי קודש עסקינן. בעל הבית שלנו רוכש לאשתו מבחר פרחים לקישוט הבית ובבון טון אירופי מצטנע מצהיר שאוי לו ממנה פן ישכח. הזיוף כפול- בעל הודי אדון בביתו אפילו בבדיחה ואשתו מטרתה להגיש את רובם כתקריב בפני אלילי הבית.
מכאן חסל סדר טנדר ועוברים לרקשות אופניים.
אז נכון שאתה יורד למדרגת ההסעה הנחותה ביותר בגלל המחיר, אבל להציל עוד רופיה על גבו של קנדידט שדוף למושב זקנים נראה התעללות בו ובנוסעים. 151 הק"ג (עלינו קילו) נוחתים על מרכבתו של תשוש מערכות, שכרגיל נוגס יותר מדי ונוהרים בעקבות הזנב האבוד של השיירה אל שוק צ'טני צ'וק.
משפט "תנו לאדם להיות אדון לגורלו" נשמע נהדר אצל חסידי היוזמה החופשית כמו גם למוקירי הברירה הטבעית.
מתחלקים דרך הזוהמטאות הלחות מטפטוף שחרית ושתן בקר בלולים בחריוני חוצות ואני עם הג'וקי מתנשמים קשה ומשרגים גידים להמיש אותנו שוב בתום כל עצירה כפויה.
מוליך אותנו למסעדת דברים טובים ובשפתיים רטובות מתוודה על תאוותו לסוגי המתוקים שנרקחים בקדירה המבוערת שבחזית. רוב הממתקים שאני דגמתי וזה אכן מעט מזעיר נובעים מעטיני פרה ובמהותם המעונה והממוצקת מהווים הפרה בוטה של חוק זכויות החיך. אני זוכר סרט הודי על אלמנה שמתה בחיוך אושר כשהגולאב בין שיניה, ולדעתי יש כאן קושי בהבחנה בין שכר לעונש.
בשלב הבא מדוושים אל מקדש שעל פי הערכתי (מיטב זכרוני התנדף לחלוטין) חייב להיות זה הקרוי גאורי שאנקר. הוא מצוי בקרבה למקום סיורנו ואני זוכר שהיה שם פסל גאנשה, כך שברור שהמדובר במקדש לשיווא. גילה מסרבת להסיר סנדלים ולשתף את סוליותיה עם תחתיות רגליהם של המוני הינדים מדשדשים. מענין להיכן נעלמה התעוזה ההיא שהכניסה אותה למקדש החולדות. עולים במעלות קדושים והמרצפות חלקלקות להחריד בזכות שטיפה בלתי פוסקת.
אני מניח שחייבים להוסיף קטע מלומד או שניים להבהרת סוגיית השמות.
שאנקר או שנקרה הוא אחד משמותיו של שיווא. גאנשה בנו הוא דמות אלוהית שמתחילה קריירה מטאורית במאות 4-5 לספירה וצוברת פופולריות אדירה שנותרה בתוקפה גם בימינו. כמעט מתחילת הופעתה, הדמות מצוידת בראש פיל ובטן עגלגלה בולטת ולרוב מראים אותה רכובה על עכברוש.
הסיפור הנפוץ מסביר שגאנשה הנער נקלע לריב בין אביו ליולדתו והאב הנזעם כרת את ראשו. הוא כמובן נכפה להתחרט בלחצה ההיסטרי של האשה הקטנה ובתור פתרון מדביק לו ראש מהברוא הראשון שמזדמן.
כמו שחשדתי, גם לו מסורת של אלף שמות, שהשמעתם נחשבת מעשה חסוד ומעצים לקופת התגמולים השמימית. קיימת לפחות גירסה אחת נוספת של אלף שמותיו, כך שהמספר הוא הערכת חסר.
החדק פונה לרוב שמאלה ואמור ללפות ממתק. על כן הוא חביב כל כך על בעל הבית שלנו. נהוג להגיש לו קערת ממתקים בתור תקריב.
למרות הייחוס המשפחתי, גאנשה הוא דמות פופולארית בקרב לא הינדים והינדים כאחת. נוהגים לזמן אותו בהתחלת פרויקטים כמו כניסה לדירה, רכישת רכב או פתיחת עסק. אדום הוא הצבע שמזוהה עמו ביותר ופס על המצח מעיד על הבאת מנחה במקדשו. אצלנו לעומתם יטמינו קמיעות, יחברו מזוזות או יתלו ברכות מרבי כזה או אחר. האם זה משום שלא סומכים על הבטחה בלתי כתובה? זו באמת בעיה כשמעורבים קבלני משנה. אני תוהה אם אמונה משמעה מתן אמון במה שמתווכים מספרים על אלוהים יותר מאמונה בקיומו. אם הוא כל כך גדול ונשגב, מדוע שיאנף במי שמכחש בקיומו. בטוח שמישהו עורר את השאלה אם תשובה כבר קיימת מן המוכן. אולי האמונות ההודיות תפלות בהיותם משלמים מראש באמונה שלימה שיקבלו את הסחורה.
גילה בכלל בעניין של אסתטיקה משמיצה, שהמקומיים חשים הזדהות עם צורתו הלא יפיופית.
המקדש שוקק תנועה ובייחוד תלמידי כיתות נמוכות שבאים והולכים בעדריהם.
מתישבים על הרצפה בחבורה ליד קיר ובעל הבית מטיף במלוא ההתלהבות ומזמין להתנסות במדיטציה. מילים כמו צ'אקרה קארמה ואנרגיות חוצות את החלל הבינתרבותי ומבחינתי לפחות ניתזות חזרה. הקבוצה, הנשית ברובה משקיעה מאמץ של אמת לטעום מחוויות הנשימה העמוקה שלו ולספוג השראה מהידיים המקפצות על פני קו האמצע.
בתום המושב, בעל הבית נאנח מרה כיוצא מתוך עצמו. אם מאמינים לו צריך להתפעל כיצד הוא מסוגל להתרכז בכל המהומה הסואנת סביבנו וכמה טוב לו שהוא בטוח במה שהוא חושב.
גולשים על המרצפות החלקלקות בתחושה של סכנה מוחשית. המדרגות הן קטע פגיע במיוחד ואחת הנשים מתישבת בחבטה עזה על אחוריה. אני שוחה לתוך קובת הנעליים ובחוץ מבטיח לגילה, שאף אחת לא הצליחה לרחף.
השיירה שוב נודדת והבעל בית מתריע מראש שעוברים על פני רובע הזונות. עוברים בלי לראות אדום או הוכחה ממשית אחרת.
ביקרנו בבית משפחה ותיק בן 4 קומות שהאוורור העיקרי נשאב מרבוע פתוח באמצעו. בעונת הגשמים חייבים לכסותו שלא יוצף הבית. הרושם העיקרי במבט ממרפסת הגג היא של גוש בניה צפוף ומשמים ללא הפוגה, וערבוביה של כבלים שמקדירה את פני השמיים לעוברים ברחוב.
הסיור מסתיים בחנות ממתקים מודרנית, שעם כל הברק והרצון סובלת מגליצ'ים והזנחות, טבעיים אולי בעיני מקומיים, אך זועקים עולם שלישי למי שבא מאירופה. מסתבר, שלפי בעל הבית לפחות, נקודת המפגש הבטוחה ביותר שאמורה לקרב את תרבות היומיום של הודו לתיירים זרים היא בתחום הממתקים. אצל גילה הסקרנות נאבקת בסכרת והפתרון, לטעום דרכי ולנשנש פירורים ממני.
התחלנו להשתמש במטרו לנסיעה אל מרכז העיר וחזרה.
במחילות שבמרכז ובתחנות לאורך הדרך שרובן מעל פני הקרקע מקפידים לגרש כל מי שאינם נוסעים, אחרת היתה מתרבצת במסדרונות שכונת עוני חדשה ודוכני רוכלים צצים על כל מטר. אני מתישב על מדרגה לשרוך שרוכים וכבר נחות עלי עיניו של מישהו להבטיח שאינני נהנה מהרביצה.
האוכלוסיה המשתמשת, הם ברובם מעמד בינוני נמוך ותושבי פרברים. הרכבת מוליכה אותם למגוריהם בפרברים וחוצה לשם כך שכונות עוני הקרובות למרכז. גם לשכונה שלנו חוצים אחת מאלו.
הבעיה מתמצית בהתניידות אל התחנה וממנה. המרחק רב מכדי צעידה סתמית, התנסינו עד לגבולות פשיטת הרגל, ביחוד שאין מראות מענינים לאורך הנתיב. רובם מוסדות מכופתרים נעולי שערים מכונסים בעצמם מאחורי שעירות יתר צמחית. הפעם היחידה שמצאנו עניין היתה כשטעינו והתחלנו לצעוד כלפי העיר.
הצומת שלנו היא על גיסתה הרחוקה של הדרך. מוניות ותוקתוקים שבעי נוסעים עוצרים לרגע מתיחות קל ברמזור וממשיכים בעינים רתוקות הלאה. הנוסעים שמשתמשים בתחנת ראג'נדרה הישנה חסכנים בשווה פרוטה ואינם שווים בטרחה של מונית או תוקתוק. נותרו ריקשות אופניים מתושבי ראג'נדרה שחיים בסימביוזה עם הקליינטים של בית חולים גנגה ראם באמצע המרחק. דא עקה, שלבית החולים סדר יום מהונדס וממורכז באמצע היממה ואלה לא הזמנים של גילה. לקראת ערב, הריקשאים של התחנה יעדיפו נוסעים לשכונה הישנה כי מקומותינו יבשים, אין שם אלא אנחנו ותואינו לאו. לאחרים מכוניות משל עצמם.
וכאשר מצאת ריקשה עליך להגיע עמו לעמק השווה ולכאן משתרבבות כבר אמוציות אם לא אמביציות אישיות. הגברת שבמופעה הישראלי תעדיף להפסיד חמישים שקל על קניה אצל נוחי במקום רמי נאבקת בחירוק שיניים לחלץ שקל מריקשאי גזלן כי זה המחיר שאמר בעל הבית. לדעתי היא מגזימה, אף כי עוד שקל כי יתווסף למחיר וגם חמתי שלי תשיש להתעורר. אנא אנו באים, אם כל עובד יתבע שכר מופרך על עבודת פרכו.
מפציעים לאור השמש מבעד פתחי המנהרות של מעגל קונאט וכושלים כבר מנסיון ראשון לצרוב בזכרון את מיקום הכניסה. בחוסר אחריות מתלהם מניפים עוגן ונגרפים עם גלי ההמון. מעבר לטבעת הראשונה, המעבר התת קרקעי הפך לבזאר והאינסטינקט החייתי מתעורר. גילה נשאבת פנימה בעוד אני מתאנח כפיקדון על פיסת דשא ממעל, טרף קל למטרידים. בצהרים, נכנסים ומצטרפים לזרם למצוא לגילה מושב לארוחה. גלגל סואן העיגול הזה בשעה שהמוני מעונבים עוטי גברדין מתרוצצים ביער העמודים במרדף אמוק על שולחן פנוי. מעמדת נחיתות בסיסית חייבים להזמין אצל המלצר הראשון שתועה אל השולחן כי טעות לא לעולם חוזרת. מיצי הקיבה מעמיקים חפור טרם שהתפריט מגיע לכלל הגשמה ואחר שהמזון נבלע בבעבועי מחאה עזים אתה פנוי לסקור בהנאה את מצבת הממתינים מאחורי הדלתיים.
את השם של רחוב ג'נפאת קבענו בעזרת משאל עם. קיבלנו הרבה הצעות וההחלטה נפלה על בסיס שמו של גסטהאוז שרצינו לבדוק ומצאנו אותו משתמש ברחוב הזה דוקא. מעלית נושנה תקתקה מעלה וגילה יצאה לבדוק חדרים לאורך מסדרון קדום, לפחות מתקופת השלטון הבריטי. הודים מיותרים משו במסדרון מטר פה מטר שם רק להעביר את היום בתנועה מינימליסטית ושלושה הפגינו יצרי בעלות על הדלפק בעודני מחכה לדברה של גילה. הרחוב הוא שדרה, דבר, שאולי קשה לתפוס כי אין די תנועה להצדיק את התואר ושורות ארוכות של דוכנים נוגסות מרוחבו לכדי כביש מצערי. על המעט שנותר חונות שתי שורות רכבים והתוקתוקים גם. נדמה שיחס של איבה שורר בין שני צדי השדרה כי כל אחד מקיים סדרת מספרים עצמאית לבתים השייכים לו.
בדרך חזרה יועצים לנו לחפש את התמרור לתחתית. אם חוקרים בשקידה, תמרור אכן קיים ועומד, אך אנו הלוקים בעיוורון סביבתי מתקשים לאתר אותו. הוא מתנוסס כתמונת סמל אדישה, עניני ומינימליסטי להחריד ואובד בקרב הישרדות לצד פרסומת סרטים בוהקת בגודל על טבעי. הסביבה תוקפת ביותר מדי גירויים. חסרה לנו אחידות, חוקיות של סטנדרטים, הגדרת גבולות שתכריע על השלמתו של משהו לפני תחילתו של אחר. גילה, שנחונה במכונת מיקום משוכללת פי כמה משלי אובדת גם היא את מרבית עצותיה.
בערב חוזרים להופעת פולקלור באולם מוגבל, או אמור חדר מוגדל באחד מבניני העיגול. נשארים מעט יותר זמן מהראוי בגלל שאת איסוף התרומה (פרסמו שבחינם) דחו כנראה לסוף, אך פורשים בגלל השיעמום. חזינו כבר בשלוש הזדמנויות ריקוד ובשתיים איתרע מזלנו להנות מאומנים מעולים. חבל לקלקל את הטעם בגלל הופעה בינונית לתיירים.
חוזרים במטרו ואחרי נמנום של צהרים אני מציע לגילה לבחון אפשרות לינה באזור פחות אקסלוסיבי. אולי היא תתפתה לגלות, שהשד אינו נורא כל כך ויש בדלהי פינות נוספות ראויות למשכן אדם.
מתקתקים לשכונת קארול באג, שהיא הצד ההפוך של תחנת המטרו שלנו. ראג'נדרה יושבת מדרום לה ואילו קארול באג מצפונה.
השכונה רוויה בתי מלון, מכולות, רוכלים, בארים, טיפוסים מפוקפקים, זבל, ונראה שגם סמים. בקיצור, רווחים בה חיים לפני המוות מה שבהחלט נעדר משטחנו.
גילה משוטטת בחדרי מלונות ובהדרגה לומדת בדרך של התניה, שקיימים מלונות בטוחים גם בשכונות אחרות של דלהי. גם יש בהם חדרי שירותים שותתי מים במקום תירוצים והזרימה כרוכה רק בלחיצה על כפתור או ברז וללא הרצאות מעוררות מוסר כליות על בזבוז מים..
רושמים הזמנה בשני מלונות בלי שנדרשת מחויבות כלשהי, מה שהערבים מכנים כתיבה על מים. שני הצדדים מודעים לעקרונות חוסר הוודאות וכוחו של גורל, שגורמים לך למצוא מלון זול יותר או מצד שני לגלות שחדרך כבר מושכר לאחרים.
שיטוט של מה בכך ברחובות השכונה מעלה אל השטח ספק מנקר הן מפאת המבחר האנושי וגם מסיבת המחירים המתוגברים. בתזמון גורלי בולם לידינו תוקתוקאי ותוהה באזנינו כחבר ותיק, אם איננו אותם שמתאכסנים בראג'נדרה וכעת מפרפרים כדג מחוץ למימיו הטהורים. הוא מריח הובלה למלון, אבל אנו פורשים באזניו את הרהורי כפירתנו. "ראיתי אתכם בצומת מספר פעמים" הוא מתוודה ומיד ממשיך כמי שראה את האור. "יש לי בשבילכם מלון מעולה בפהאר גנג'".
פהר גאנג' או השוק המרכזי הוא פיסת רקק, שתופחת ברקתו השמאלית של עיגול קונוט כחבורה ממוגלת. היא ידועה כפיסת קרקע מרוצפת סחי ומאוס, משכנם הבלתי רשמי של התרמילאים האביונים ומקור כל החולות הרעות, שממיטים בעלי מלונות גנבנים וקמצנים על אורחיהם, אליבא דפורומים על דלהי. מצד שני, לא מעטות הבקורות החיוביות, שמבקשות להוכיח שאדם מקבל שם כפי ערכו וצפרדעים עם נסיכים מוצאים משכן בביצותיו איש איש כמשוגותיו.
גילה נאנסת על פי מידותיה רק לנסות. הזמנו על עיוור פה, נזמין על עיוור גם שם. בסך הכל הזדמנות לפקוד עוד אזור תוסס ומסקרן של דלהי. ככה אבא שלי עבד עלי לבלוע את קרום החלב. בכוחות משותפים דוחקים אותה לשלב של התפרקות מעקרונות והיא דוהרת עמנו בתחושת התעלות לקראת עולם פראי חדש.
מטרטרים בכבישים רחבים ומבעד הצטלבויות מכובדות, מרומזרות אפילו ומגיעים לפהר גאנג' מהדלת האחורית, זו שמתכחשת לזכות אבות, אך בשוליה מתכנסת לאותם מחוזות. עוצרים ברחוב נורמלי בזיהום טבעי, בודאי לא סימטה מסרוחות השוק ומעפילים לקבלה. "הנאים בעיניך החדרים?" וגילה עונה "נאים". "זורמים המים?" "זורמים". "ואיך המחירים?" "נוחים". "אז יושבים פה?" "יושבים". נרשמים, על המים כמובן ולוקחים כרטיס.
התוקתוקאי מאושר למעלה ראש. גם התמזלה לו נסיעה ארוכה וגם יזכה לעמלת הבאת לקוח.
חוזרים לעוד לילה על גג המעון הישן עם גיחה לשירותים תחת שמי דלהי, הפעם מאחורי מסך גשם שוטף ובבוקר הסעה לשדה התעופה הפנים ארצי; אותה גברת רק בכיס ימין של האדרת. שלושה חדשים מראש הזמנו את הטיסה הזו, שמדלגת לשדה קהאג'ורהו בחצי שעה של מה בכך. גם כרטסנו, גם שילמנו את הכרטיסים הזולים ביותר, שאוזלים בין היום הראשון לערבו (כלומר אנחנו דור ראשונים) והנה כמו מאום לא קרה. העבירו אותנו בהינף מקש לטיסה חילופית, לקחו אותנו לסיבוב כמו שעושים. נוחתים ראשית בורנאסי ואז ממתינים שלוש שעות לטיסה חזרה לדלהי, שתשיר אותנו כבדרך אגב ביעד הנכסף. גם הם מסתבר מלומדי כתיבה על מים.
משווים כרטיס עליה עם הנוסע לפנינו, לו כחול סטנדרטי ולנו אדום יוצא דופן, גברים תמיד השוו מה שיש להם לאחרים. "על מה האפליה" מתמרמרים והפקיד מרגיע, גם תחומנו מושב. שואלים את הדייל במבוכה היכן שורה 3 ומתפרקדים בחזירות טבעית על כורסת ביזנס. כמסתבר שאל שועים דמינו. עשרים דקות הרחקה מההמון המזיע וכוס מיץ לפיצוי. ההיה זה כדאי? נקראים לנטוש את הכוס לפני שממש רווינו.