This is who i am: פרק 5: אפשר לצלם סרט על החיים שלך

"מה אתה עושה פה?" אני שואלת בכעס. אחרי שנה שהוא נעלם מהחיים שלי הוא פתאום חוזר?!
"נועם חמודה, מה נשמע?" מתעלם משאלתי במופגן ומחייך חיוך תמים ומזויף.
"שאלתי מה אתה עושה פה!" הסבלנות נגמרה ביום שהוא השאיר אותי לבד.
"גרתי בניו יורק ולפני כמה שבועות חזרתי, אני גר עכשיו ברמת גן אני אשמח אם תבואי לגור איתי,"
"טוב לי פה." אני אומרת בקול קר, אפילו לזייף נחמדות אני לא מצליחה.
"אני בטוח, אבל חשבתי שתרצי לגור איתי, את בטח לבד פה…"
"אני עם אלינור," אני קוטעת אותו בקוצר רוח.
"מה דעתך שנאכל ביחד ארוחת ערב? נשלים פערים?" תגובתי משיכת כתפיים ושתיקה. "יהיה כיף, נחזור למה שהיינו פעם,"
"אף פעם לא נוכל לחזור למה שהיינו פעם." אני אומרת בשקט, כמעט בלחישה.
אני יוצאת במהירות מהמסעדה כדי להתחמק מתשובה, מלמלת ביי לעבר יותם.
'היי נועם, זה אופיר. נוכל להיפגש עכשיו? אני יכול לבוא אלייך? זה די חשוב.' מגיעה אליי הודעה מאופיר. אופיר?! ממתי אופיר מדבר איתי?
'היי אופיר. כן, אפשר אצלי.' אני עונה לו ושולחת את הכתובת שלי בגלל שהוא בטח לא יודע אותה.
אני אוספת את שיערי האדמוני לפקעת מרושלת ופותחת את הדלת, אופיר עומד שם עם ידיו בכיסי מכנסיו.
"היי, אפשר להיכנס?" שואל ונכנס בלי לחכות לתשובה. אנחנו מתיישבים על הספה.
"רוצה לשתות משהו?" אני שואלת בנימוס.
הוא מניד בראשו לשלילה.
"אבא שלך פה?" הוא שואל לאחר כמה רגעים של שקט.
"לא, הוא לא גר פה." אם הוא בא בשביל לדבר על אבא שלי אני אשמח לסלק אותו עכשיו.
"הוא לא?" מתפלא.
אני מהנהנת. "הוא גר ברמת גן."
"בכל מקרה, אני רוצה להראות לך משהו," אומר ומוציא תמונה, הוא מושיט לי אותה. איך אני יכולה שלא לזהות את העיניים הירוקות של אבא שלי או את זיפיו שאהב. בתמונה נמצאים אבא שלי ועוד אישה באולם חתונות, אבי לבוש בחליפה והאישה בשמלת כלה. האישה הזאת בהחלט לא אמא שלי. אני מופתעת ואפשר להגיד גם מזועזעת, רק שנה עברה מהמות של אמא והוא כבר מתחתן שוב?! ועוד מאחורי הגב שלי! זה מרגיש לי כמו בגידה, כאילו תקעו לי סכין חדה בגב.
"מאיפה לך את זה?" אני רוצה לקרוע את התמונה.
"דוד שלי הביא לי אותה, גם אני לא ידעתי על החתונה הזו…"
"זאת אמא שלך?" אני שואלת כשאני שמה לב לשיער השטני הדומה שיש לשניהם, לתווי הפנים של שמזכירים את שלו.
הוא מהנהן. עכשיו יש לי אח חורג?
"לא ידעתי שההורים שלך גרושים,"
"הם לא ממש גרושים…" אני לא ממש רוצה לדבר על זה אבל אני צריכה.
"אז…" מתחיל לומר.
"היא מתה." אני אומרת בקול שקט ושבור. שנה עברה ועדיין קשה לי לדבר עליה.
"אני ממש מצטער, לא ידעתי."
"אני לא מבינה איך הוא יכל לעשות לה את זה? איך הוא יכל לעשות לי את זה? ועוד מאחורי הגב שלי?" אני שואלת יותר לעצמי מאשר לו.
"אני נפגש בערב עם דוד שלי, זה שהביא את התמונה, רוצה לבוא? אני חושב שגם לך מגיעות תשובות,"
אני מהנהנת.

אנחנו מגיעים למסעדה ובני כבר יושב באחד השולחנות, אנחנו יושבים מולו.
"אני מקווה שלא אכפת לך שבאתי איתי מישהי," הוא אומר בקול אדיש.
"זה בסדר אבל חשבתי שאתה רוצה תשובות…" הוא נראה קצת מבולבל
"אני חושב שגם לה מגיעות תשובות, היא הבת של הבעל החדש של אמא שלי,"
"אה, נעים מאוד."
אני שולחת חצי חיוך לעברו.
"טוב, אז… תתחילו." הוא אומר ונראה רגוע במיוחד.
אופיר שואל שאלות ובני עונה לו. אני לא מצליחה להתרכז, מחשבות ושאלות אופפות את מוחי. למה שהוא יתחתן עם מישהי? חשבתי שהוא עדיין מאוד אוהב את אמא. למה הוא לא סיפר לי על זה? טוב, לא ממש היינו בקשר אבל עדיין… זה אומר שהיא גרה איתו עכשיו? המשפחה שלו יודעת מזה? הם אהבו את אמא. מתי הם התחתנו?
"מתי הם התחתנו?" שאלתי אותו
"לפני שבוע בדיוק."
"איך אני אדע שזה באמת קרה? אולי זאת בדיחה והשתמשת בפוטושופ?" אופיר שואל, שאלה טובה
"קודם כל אין לי מושג איך משתמשים בפוטושופ דבר שני, אני מבין שזה מבלבל אותך ושאתה ואני כמעט לא התראינו…"
"אתה ראית את ההזמנה שלהם?" אני שואלת את בני ושיחקתי בגומיית השיער שלי, שעכשיו הייתה על ידי.
"כן, היא הייתה מונחת בכניסה,"
"אתה זוכר מה היה השם משפחה של רון?" רציתי לוודא שזה באמת אבא שלי, אולי התבלבלתי…
"כן, רון רשף, זה אבא שלך?"
אני מהנהנת. "אני צריכה ללכת." אני אומרת וקמה מכיסאי. מרגישה צורך התרחק ולכן יצאת במהירות מהמסעדה. אני לא יכולה להקשיב יותר לדיבורים על החתונה שלהם. אני רוצה לברוח מהמצב הזה, מהמציאות הלא קלה הזאת שבה אמא שלי מתה ואבא שלי מתחתן שוב.
"היי נועם, מה קורה?" עופרי שואלת ונשמעת שמחה במיוחד.
"לא משהו… אבל אני לא אקלקל לך את המצב רוח…"
"נו… מה קרה?" התעקשה
"סתם… עכשיו גיליתי שאבא שלי התחתן עם מישהי ולא סתם מישהי עם אמא של אופיר,"
"אפשר לצלם סרט על החיים שלך,"
"רק זקנה שנאבדה בדרך תבוא לראות אותו," גיחכתי.
היא צחקה.
"אז אני אשמח אותך בשמחה שלי. אני ושחר קבענו עוד דייט! וממש נהניתי בדייט הקודם! הוא כל כך חמוד! את חייבת לראות אותו!"
"עד מתי הוא פה?"
"עד מחר… אז חשבתי שלפני שהוא יעזוב הוא יראה את כל החברים שלי… את תבואי?"
"בכיף." אני חייבת להודות שהייתי סקרנית לראות אותו במציאות.
**
"לאן את הולכת?" שאלה אותי אלינור כשהתכוונתי לצאת מהבית
"אני נפגשת עם עופרי והחבר שלה ובטח יהיו עוד ילדים…"
"תיהני!" מלמלה לעברי בחיוך בזמן שצפתה בטלוויזיה.
אני מגיעה לבית של סבא וסבתא של עופרי ורואה את עופרי יושבת על מי שזה בטח שחר והם מתנשקים.
אני מכחכחת בגרוני ומשבה את תשומת ליבם. "היי," מביך…
"לא הקדמת?" עופרי קמה במהירות משחר ומיישרת את בגדיה.
"לא." אני הולכת לעברם "אני נועם," אני מחייכת חצי חיוך לעבר מי שכנראה שחר
"שחר." הוא מחייך. יותם נכנס דרך הדלת ומחבק חיבוק גברי את שחר. אחריו מגיעים אופיר ואביגיל ואז גם אגם. כולם מציגים את עצמם ואנחנו יוצאים מהבית, מסתובבים בעיר וצוחקים בקולניות. אני לא מאמינה שאני עכשיו חלק מחבורה שתמיד חלמתי עליה, כזאת שתמיד הסתכלתי עליה מהצד וקינאתי.
אנחנו מתיישבים סביב שולחן גדול בגלידריה. אני בכוונה מתיישבת קרוב לאופיר
"משהו חדש?" אני שואלת אותו
"הם גרים ביחד, הייתי אצלם. אמא שלי אמרה לי שאבא שלך הציע לך לגור איתם וסירבת, מבין אותך,"
"היא הציעה גם לך?"
"היא ידעה שאני אסרב." הוא לא מפרט. כל כמה ילדים שקועים בשיחה עם מישהו, אני מסתכלת על יותם שמדבר עם שחר ומוסיף תנועות ידיים מוגזמות לכל מה שהוא אומר, אני יכולה לנחש שהם חברים טובים, אופיר מצטרף לשיחה שלהם ושלושתם צוחקים.
"היי," אומרת לי אביגיל
"היי," ניסיתי להיות נחמדה. אני בן אדם שנוטר טינה ולכן קשה לי לדבר איתה.
"את עדיין כועסת עליי?" היא שואלת בהיסוס ואני רוצה לצרוח כן
"כבר הסברתי לך שזה לא היה באשמתי,"
"טוב…" אין לי בעיה לחזור לוויכוח הזה. אני מסתכלת עליה, היא לא השתנתה הרבה מבחוץ, אותן עיניים גדולות, אותה גומה קטנה ואותו שיער גלי רק שהוא קצר יותר עכשיו. אופיר נוגע ברגלה שנעה מעלה ומטה במהירות מה שאומר שהיא לחוצה או עצבנית, הוא לוחש לה משהו והיא מחייכת סמוקה.
"זאת הייתה ליהי לא אני." אביגיל אומרת לי כשאנחנו קמים מהשולחן וכל אחד הולך לדרכו. ליהי? האמת, עכשיו כשאני חושבת על זה הגיוני שזאת תהיה ליהי, היא כל הזמן התקרבה אליו.
"מה ליהי?" עופרי שאלה אותי בדרכנו.
"היה איזה עניין בתחילת כיתה י' והוא כנראה קשור לליהי," לא הייתי בטוחה אם לספר לה או לא, בגלל שהיא חברה טובה של אגם יש סיכוי שהיא תספר לה ואז אגם תספר לליהי, למרות שבעצם מה אכפת לי? זאת אשמתה של ליהי! שתדע ותשמע את כל מה שיש לי להגיד.
"מה קרה?" היא מתעניינת.
"היה איזה ילד שהייתי דלוקה עליו וגילו על זה והפיצו עלי ועליו שמועות ובגלל זה הוא ממש התרחק ממני, זה הביש אותו, מאז הוא התקרב ממש לליהי,"
"ליהי הפיצה את השמועה?"
"כנראה… היא ידעה שהוא ביישן והוא שונא שרצות עליו שמועות, שמעתי שהיא אמרה לו שאני הפצתי את זה," לא מספיק שכבר לא אהבתי את ליהי עכשיו אני שונאת אותה.
"מי זה?"
"קוראים לו אוריה, הוא טס עם ההורים שלו לשליחות בארה"ב." אני נזכרת באוריה, הג'ינג'י הנמוך עם הנמשים. אמרו לי שאנחנו מתאימים כי שנינו ג'ינג'ים למרות שהשיער שלו יותר בהיר משלי. התגברתי עליו ממזמן, אני חושבת שזה היה סתם קראש, הוא כנראה לא ממש חכם אם הוא לא חשב לברר מי באמת הפיץ את השמועה והלך שולל אחרי ליהי, אבל מה אכפת לי, זאת בעיה שלו.
"היי אבא," אני עונה לטלפון שלי.
"היי חמודה," הוא אומר "מה נשמע?"
"מעולה," אני עונה בטון אדיש וקר, לא שוכחת את מה שהוא הסתיר ממני. "איתך?"
"גם,"
"ועם אשתך?"
"מה…? איך…?" הוא נשמע מופתע ומבולבל
"חשבת שאני לא אגלה? מתי בדיוק התכוונת לספר לי?" אני כועסת ומנסה לשלוט בעצמי.
"אני מצטער, פשוט לא ידעתי איך להגיד את זה… אולי נדבר על זה מחר בערב? תבואי אליי ואני אכין לנו משהו…"
"נראה… אני עסוקה כרגע, נדבר בפעם אחרת." אני עונה באדישות ומנתקת, אני נאנחת ולא מבינה איך הגעתי למצב הזה.

~~~~~
הסיפור משתפר בהמשך, מבטיחה!
אתם רוצים שאני אמשיך את הסיפור פה?