משחק

"עדיין יש את מחר," היא מלמלה בעצבנות, הידיים שלה ניגבו את הזיעה מהמצח הרטוב ומקו השיער, ואותן מרחה על חולצתה לאחר מכן. היא בחנה את המספרים שעל המסך, סופרת בליבה ככל שהם ירדו.
יש רק עוד יום אחד, ואם שום דבר לא יקרה עד אז… היא תהיה ברת מזל, יותר מברת מזל – אפילו. נשימות עמוקות היו הדבר החשוב ביותר באותו הרגע, כי האקדח כבר היה מוחזק ביד החלשה, מוכן לעבור מהר מכפי שמישהו ימצמץ ליד השניה, לירות בקולות נפץ עזים ולהסתלק – אם תהיה חסרת מזל, כמובן.
מה שהיה פעם ציפורניים היה יכול להקרא, במקרה הטוב, שאריות. מה שנקרא כיום "נקיון" ו"הגיינה" היה הדבר שהפחיד אותה יותר מכל לפני שנגררה למשחק.

את המספרים הללו היא ספרה בקול.
עשר, תשע – הם היו כל כך מעטים, שהרגשה מתוקה משהו עלתה כבר בגרונה, למרות שהיא ידעה שהכל יכול להשתנות. האקדח היה ביד השמאלית שלה עכשיו, היא הייתה מוכנה לירות גם אם רק הייתה שומעת עלים. אבל היא לא שמעה שום דבר.
שתיים.
האצבעות שלה רעדו, האקדח כמעט נפל. זה היה הרגע הגדול שלה.
והמסך נכבה, הספירה נגמרה. היה לה מזל. היא חייכה באיטיות, בחנה את ההשתקפות במסך השחור החלק, כמעט כמו מראה – ברור להפליא, רק… שחור.

כשהיא יצאה אל העולם היא נוחכה לדעת שזאת הייתה טעות.
לא רק היציאה. הכל, מהרגע הראשון. החיים שהתבזבזו לעיתם על אותם המספרים.
לא יותר ממן משחק מוחות, שבו המנצח בעצם מפסיד.
כמובן, שמטעויות לומדים. אם יש זמן.
ולה? לא היה.