מכתב
אתמול בלילה, לא הרבה אחרי חצות, הפכתי לאבא. החזקתי את הלב הקטן שלי בידיים ובכיתי. אולי עמד לידי ובכה גם הוא. זה היה בכי של אושר אבל הדמעות, כמו נחל זורם, סוחפות איתן את כל מה שהן פוגשות בצדי הדרך, והדרך בה הלכנו אולי ואני היתה מלאה בסבכים וקוצים.
אחזתי את הבן שלי, וחשבתי לעצמי שאת נשימת חייו הראשונה לקח כשאני לידו, מביט בו. והרגשתי איך ברגע אחד הדהד קצב הלב שלו בשלי, ובית החזה שלי התמלא בנשימותיו.
התבוננתי בפלא שבידי ותהיתי אם גם את ראית בי פלא שכזה ברגע לידתי. האם גם את הרגשת שבעולם עכשיו יש מישהו שלנצח תרצי להגן עליו ולרפד את חוויות חייו במתיקות ואהבה. האם גם את, אז, ברגע ההוא, האמנת שאני הוא הילד שכמהת אליו? ואם כך היה אז איך? איך ייתכן שבאמצע הדרך הפנית את ראשך?
אני זוכר את היום הזה. אני זוכר את המילים שהטחת בי, צורבות כמו ברזל מלובן. "איך יכולתי להוציא מהבטן מישהו כמוך", אמרת. וזוכר איך באותו רגע דמיינתי שלכלכתי לך את הרחם, שחיללתי אותו. הרגשתי שאני מזוהם. אולי רציתי אפילו להרגיש מזוהם, כי לכלוך אפשר לנקות, לסלק.
אני זוכר שהגעתי לבית של נירה אחרי כן והדבר הראשון שעשיתי זה להכנס למקלחת. לא בכיתי. לא סיפרתי לה כלום, למרות שיכלה לנחש, אלא רק נכנסתי למקלחת, לנסות להוריד מעלי את הלכלוך. הלכלוך שבגללי דבק עכשיו בך.
המילים שאמרת לי אז הדהימו אותי. הרי אני זה שהייתי שם תמיד. הילד שלך. הילד שאהבת. הילד שחיבקת, שנשקת לו לפני השינה. מבחינתי דבר לא השתנה, רק רציתי שתכירי אותי יותר. רק רציתי לספר לך ראשונה.
איך יכולת? אני מסתכל על המתנה שקיבלתי עכשיו ולא יכול לדמיין משהו נפלא ושלם מזה. אני עוד לא מכיר אותו אבל יודע עליו כל מה שצריך לדעת – שהוא שלי, שבחרתי להביא אותו לפה ושלנצח האהבה שלי אליו תהיה מונחת בחדרי לבו.
ואני נזכר בעיניים שלך באותו ערב. את מכירה את התחושה של ילד שהולך לאיבוד בהמון, והנה לרגע הוא רואה את השמלה של אמא ואולי את ראשה המתולתל ורץ לקראתה בשמחה ופתאום מתברר שזו לא היא? הפחד, הבלבול, האכזבה. כך הרגשתי. פתאום הבנתי שזו לא את מי שחשבתי. למרות שלבשת את אותה שמלה ואותו שיער מתולתל עיטר את ראשך.
הזרות שלבשת על פנייך הכאיבה לי והרגשתי שאני מתקפל לשניים מכאב. הסלידה שהופיעה על פנייך הדפה אותי כמו רוח רעה. רציתי לברוח למקום בטוח ועוטף. רציתי לברוח אלייך, אבל את כבר לא היית שם.
אתמול בלילה הפכתי לאבא והלב הקטן שלי מונח עכשיו בזרועותי. הנשימות שלו מכתיבות את קצב המילים שלי, והוא הסיבה שאני כותב לך עכשיו.
אני כותב לך כדי לומר לך שלעולם לא אסלח לך על מה שעשית לי. לעולם לא אסלח.
תגובות (2)
בס"ד, מאד מאד מרגש. והכתיבה מדהימה, מושלמת. והסיפור עצוב בטירוף, אבל עם נחמה קטנה ומתוקה בצורת תינוק חי ומושלם. באמת מאד מרגש ועצוב. הלוואי שזה לא סיפור החיים שלך, ואם כן אז תהיה חזק ותאמין בעצמך, וגם תדע שלא בטוח שהיא באמת חושבת ככה בפנים, אולי זה היה סתם רגע של כעס ויצאו לה מילים בלי לרצות לומר אותם. אתה מדהים בכל מקרה, בן אדם רגיש ומרגש וחם. תהיה גאה בעצמך ותרגיש הכי טוב ושלם בעולם, כי מגיע לך. כל זה היה גם אם הסיפור לא עליך, ואם הוא כן, אז גם המון המון מזל טוב:) לילה טוב!
תודה רב לך על המילים הכנות והחמות. אני אישה, אבל הנושא קרוב ללבי.