Dangerous – פרק 2 – הבלתי יאומן

המשך היום השני עבר באיטיות מייסרת בשבילי, המערכת שלי לא הייתה סגורה לגמרי ובזמן הפנוי שלי להיום ציפיתי בסרטונים של היריב ובשרטוטים של המסלול.

רוב התחרויות שבהן השתתף הבחור שאני אמורה להתחרות נגדו היו מהסוג המסוכן, שלושה חלקים למסלול ומי שמגיע ראשון לקו הסיום מנצח. בתחרויות כאלו אין להם אלוהים, כל אחד עושה כל מה שעולה לראשו; הם חותכים את המתחרים האחרים, מתנגשים בהם ומעיפים אותם מחוץ למסלול והיריב שלי השתמש בכל אסטרטגיה מלוכלכת שהייתה לו כדי לנצח.

במייל שקיבלתי מאבי הוא הסביר לי שאופי התחרות היום הוא כמו תחרויות הפורמולה, כשהפעם אנו צריכים לעשות כמה שיותר סיבובים בזמן מוגדר.

במייל הוא הוסיף קישורים לסרטונים של הבחור, הוא היה נוסע באותו דפוס מטומטם שאחרים לא הצליחו לעלות עליו.

בהתחלה הוא היה מהיר, עוקף ותופס מרחק מאחרים ואחר כך חזר למהירות ממוצעת. ברגע שמישהו נצמד אליו או עקף אותו הוא היה מאיץ וממשיך כך עד לקו הסיום.

״מטומטם,״ סיננתי כששמתי לב שבסרטונים של מרוצים נוספים הוא היה חותך את היריבים שלו וגורם למכונית שלהם לסטות מהמסלול.

האסטרטגיה שלי הייתה פשוטה, להאיץ ולהיצמד אליו כמה שיותר עד שהוא יתחיל להילחץ ולנהוג בטיפשות.

המשכתי לראות את הסרטונים שלו עד ששמתי לב שהשעה המתוכננת שלי לצאת עברה, ועדיין לא התארגנתי.

סגרתי את המחשב הנייד וזרקתי אותו על המיטה, רצה לארון ושולפת ממנו את הקולב עם החליפה שלי ומשם עברתי אל השירותים.

פשטתי את בגדיי ושטפתי את פניי, את שערי הבינוני אספתי לקוקו מרושל והורדתי מהקולב את החליפה. היא הייתה בנויה מחלק אחד שבו הרוכסן היה מקדימה וחסך לי את ההתאמצויות הרבות בלנסות לסגור אותו.

לבשתי את החליפה ורכסתי אותה, בודקת שהכל תקין ושום חלק לא נהרס בה; היא איתי כבר מעל לשנתיים ומתישהוא יגיע הרגע שהיא תקרע לשניים ולא הייתי רוצה שזה יקרה מול אנשים.

יצאתי מהשירותים והרמתי את הקסדה שמקומה היה על הספה בימים מסודרים שלי, והוצאתי את המפתחות שהיו בדלת, יוצאת ונועלת אחרי.

״לעזאזל!״ חבטתי בהגה כשהבנתי שאם אני לא אאיץ אני אגיע באיחור לתחרות שאמורה להתחיל עוד עשר דקות ואני הרבה יותר רחוקה מהמקום.

לחצתי את רגלי על הגז והמהירות בלוח המחוונים זינקה למאה שבעים והמכונית טסה על הכביש שלמזלי הגדול היה ריק ממכוניות או שוטרים.

החליפה נצמדה לחלקי גופי והדגישה את קימוריי הנשיים למרות שהעדפתי שיהיו מוסתרים בתחרויות, הקסדה הייתה מונחת על המושב לידי ושערי הבלונדיני מלוכלך נפל על כפתיי ברישול לאחר שהשתחרר מהגומיה שאספה אותו.

המשכתי ללחוץ על הגז ולהאיץ יותר בכל פעם שהבנתי שאני הולכת לאחר בגלל שהעדפתי להישאר לצפות בסרטונים של הבחור שאתחרה נגדו, העייפות ניקרה בראשי ורמת התפקוד שלי בכביש הייתה נוראית ולמרות זאת ידעתי שהניצחון בידיים שלי.

שיננתי במוחי את המידע שאבי שלח לי במייל עם ההוראות המדוייקות על איך להגיע ואיזו תחרות הם מתכננים לקיים. כשנזכרתי בכל חלק מההודעה הארוכה שהקליד עברתי על האסטרטגיה המנצחת שלי.

ככל שהזמן עבר התקרבתי אל המגרש יותר והאורות שהאירו את המסלול נראו לעיניי ותחושת ההקלה אפפה אותי.

השעה הייתה עשר וחצי כשהנחתי את הקסדה על ראשי ונכנסתי אל המתחם, מחנה את המכונית יוצאת ממנה ונועלת אותה. עוד לפני שנכנסתי למסלול יכולתי לשמוע את שאגות המעריצים והאדרנלין התמלא בי.

האנשים שהגיעו לעודד הריעו ליריבי אבל זה לא הפריע לי, כי ידעתי שברגע שאני אגיע ראשונה אל קו הסיום בסוף הזמן המוקצב הם מיד יתחילו להריע לי ולהתאכזב בשמו של האלוף שלהם.

עמדתי בכניסה אל המתחם בחלק שאף אחד לא רואה אותי בו ושמעתי את קריאת הכרוז הקורא למתחרים להיכנס למכוניות שלהם. לא דאגתי לגבי המכונית כי אבי ציין במייל הארוך שלו שהוא כבר שלח אחת שתחכה לי שם.

אספתי את שערי לקוקו הדוק שלא יתפזר באמצע הנסיעה והנחתי את הקסדה על ראשי.

בדיוק כשבכריזה נשמעה הקריאה האחרונה למתמודדים נכנסתי אל המתחם, מסביב למסלול היו שני סרטים שחצצו בנינו לבין הצופים שעמדו והריעו.

עברתי את האנשים והגעתי אל ג׳ונסון, מסתבר שעמד וקיבל את פני הצופים ושלח אותם למקומות שלהם בזריזות. כשהוא קלט אותי, בעצם את מי שהיה אמור להתחרות נגד האלוף שלו, הוא שלח אותי אל הרכב שהיה כבר במסלול ולצידו הרכב השני.

הנהנתי בראשי והתקדמתי אל רכבי, מתיישבת בתוכו. במבטי סרקתי את מד המהירות ואת המהירות הסופית שלו, בדקתי שהכל תקין ושבלם החירום במקום, ההרגל המוזר הזה לבדוק שהכל תקין ובטוח הגיע מאמא שלי שמאז שנולדתי דאגה להזכיר לי לבדוק אם אני חגורה היטב ואם המהירות שאני נוסעת בה היא המותרת ואפילו פחות ממנה.

הכרוז קרא שוב וחגרתי את עצמי, ושאגות הקהל גרמו לי להרים את ראשי ולהבחין בבחור עובר מולי. עיניו הכחולות היו הדבר הראשון שקסם לי בו, ושפתיו שהיו מתוחות בקו ישר שמידי פעם התעקם לדבר שאפשר היה לקרוא לו חצי חיוך.

רגע לפני שהגיע למכוניתו הוא הניח על ראשו את הקדסה ונכנס למכונית, הוא חגר את עצמו והחלון במכוניתו שהיה קרוב אלי נפתח.

פתחתי את שלי והנחתי את ידי עליו, ״בהצלחה,״ הוא איחל לי והנהנתי בראשי. אתה תצטרך אותה.

הכרוז קרא בפעם האחרונה והקהל שתק, עצמתי את עיניי ושמעתי את נקישת העקבים על הכביש הסלול. כשפקחתי אותן נעמדה בנינו בחורה שסימנה לנו להתניע את המכונית, סובבתי את המפתח שכבר היה במכונית והיא שאגה וטרטרה. רגלי באוטומטיות נחה על הקלאץ׳ והשנייה מעל לגז, אך עדיין לא לחצה עליו.

הבחורה הניפה את הדגל באוויר, והוא נד מצד לצד בחוזקה, שריקות מהקהל עלו לאוויר ואז הדגל ירד, ובאותה מהירות שבה הוא ירד רגלי ירדה מהקלאץ׳ ולחצה על הגז והמכונית טסה על הכביש במאתיים קמ״ש.

מעל לוח המחוונים שמתי לב לשעון שהשניות בו התחלפו ועברו, הזמן שהוקצב היה כרבע שעה להספיק כמה שיותר סיבובים. היריב שלי האיץ והאצתי ישר אחריו, נצמדת אליו ומסתכלת עליו מהחלון. הוא היה מבולבל מהדרך שהפתעתי אותו וכל מה שהוא עשה היה ללחוץ על הגז.

הבלבול שלו העניק לי ייתרון והאצתי יותר מהרגיל, צוברת עליו פער שהוא ניסה להשלים. הזמן בשעון עבר והוא עדיין היה מאחורי, אחרי כל הסיבובים שעשיתי כבר יכולתי לראות את הסימון לקו הסיום שהם הכינו והרגל שלי לחצה הכל הכוח על דוושת הגז.

גופי נצמד אל המושב וסובבתי את ההגה בידי בחוזקה, ההשתלטות על הרכב שטס על הכביש הייתה כרוכה במאמץ פיזי ובזריזות שתודה לאל ניתנה לי.

מד המהירות במכונית עלה עד שהגיע אל המהירות הסופית, כמעט שלוש מאות קמ״ש שבהם המכונית נסעה על הכביש והביאה לי את הניצחון.

אחרי שעקפתי את קו הסיום והשארתי אבק לאותו הבחור שאיחל לי בהצלחה המשכתי לנסוע ולהוריד את המהירות של הרכב עד שעצר בשלמות.

כשיצאתי מהמכונית הקהל שתק, הוא היה מופתע ומאוכזב ואני רק התמלאתי גאווה על כך שניצחתי עוד אלוף בקלות, והאמת שהייתי מסופקת רק מהעובדה שגברתי על עוד נהג ולא שניצחתי והרווחתי עוד ערמה של שטרות לאוסף.

גל הקריאות חזר כשהנהג השני יצא, וניצלתי את ההשתהות של כולם לבריחה שקטה שאף אחד לא ישים לב אליה.

כמעט השלמתי את המשימה שלי עד שקול מוכר עצר אותי, ״את מתכוונת ללכת בלי הפרס שלך?״ הסתובבתי כדי לראות את ג׳ונסון, כשבידיו שתי מזוודות מתכתיות וגדולות.

הדלקתי את המכונית ופתחתי לו את הדלת האחורית, הוא הניח על המושבים את המזוודות וטרק את הדלת.

״עשית את הבלתי יאומן.״ הנהנתי בראשי ונכנסתי אל המכונית, מתניעה אותה ומדליקה את האורות.

״תאמין לי שאם זה היה בלתי יאומן לא הייתי עושה את זה,״ מלמלתי לעברו וסגרתי את הדלת.