מאז ולתמיד – פרק 20

-תומאס (תומי) גרייס-

עברה יותר מחצי שעה מאז שקבעתי עם ליסה ברייק, היא עדיין לא הגיעה ולפי איך שזה נראה… היא גם לא מתכוונת להגיע.
ישבתי באחד מהשולחנות הצדדים והמבודדים בקצה הבר-מסעדה, שותה בינתיים קפה שחור חזק שישאיר אותי עירני אחרי היום הארוך שעבר עלי, בעבודה, עם ג׳ונתן בבית החולים…
זה הכאיב לי באיזה שהוא מקום, זה שהיא לא מגיעה אחרי שקבענו לדבר על מה שהיה בנינו אמש.
הרגשות שלי אליה אחרי אתמול הפכו חזקים יותר מתמיד, זה נתן לי תקווה שכן יש בנינו משהו שהוא יותר מידידות.
ואהבתי את המחשבה הזאת שהיא הולכת להיות אך ורק שלי, אף אחד אחר לא יגע בה או יסתכל עליה בצורה לא ראויה.
אבל עצם העובדה שהיא לא הגיעה גורם לי לחשוב שאולי טעיתי אחרי הכל.
אולי מה שקרה בנינו מבחינתה הייתה מעידה והיא לא באמת מרגישה את מה שאמרה.
שנמאס לה להעמיד פנים שאין לה את אותם הרגשות כמוני.
במחשבות אלו קול עדין ומוכר מילא את אוזניי וגרם לחיוך קטן לעלות אוטומתית על פניי.
״לקח לך זמן להגיע״ אמרתי בחיוך לליסה שהתיישבה בכיסא בשולחן מולי.
היא לא הביטה בעיניי, מבטה היה שקוע בציפורנייה הארוכות המרוחות לק ורדרד ושקוף.
״הייתי רחוקה מהאזור, נסיתי להגיע כמה שיותר מהר״ אמרה בהתנצלות ויצרה איתי קשר עין לשנייה אחת בודדה.
מוזר, זה לא אופייני לה.
״אז… רצית לדבר?״ היא שואלת בחיוך קטן שנראה ריק מכל הומור שהוא, חיוך מזויף.
זה לא מתאים לה, משהו קרה.
״כן ליסה, משהו קרה?״ אני לא יכול לעצור את עצמי מלגונן עליה, אם משהו קרה אני רוצה לדעת ולטפל בזה.
לאורך השנים הייתי מגונן עליה טיפה יותר משאר הבנות, גם כשהיא לא הייתה מודעת לכך כלל.
״אני לא מרגישה כל כך טוב״ אמרה וסוף סוף הרימה את מבטה אל פניי, עינייה הכחולות בהירות מסתכלות היישר לתוך עיניי.
״אז נדבר בזריזות, ואקח אותך הביתה?״ שאלתי אותה, שולח יד להעביר את שערה החום-אדמדם אל מאחורי אוזנה.
היא הנהנה קלות עם חיוך מתנצל, אבל המבט המוזר שעל פנייה סימן שמשהו אחר קורה.
״אז בנוגע לאתמול, ליסה… אני חייב לדעת אם את אוהבת אותי?״ אמרתי ישירות, כנה, לא ניסיתי ללכת סחור סחור. לשם זה באתי, לברר אם היא באמת מרגישה אלי משהו.
היא כיחכחה בגרונה, לוקחת נשימה עמוקה.
״מצטערת תומי…״ המילים הבאות שברו לי את הלב לאלפי גורמים קטנים, הייתה לי תחושה שהיא לא באמת מרגישה את מה שהיא אמרה אמש.
אבל אחרי אתמול בלילה עדיין היה לי זיק של תקווה שיקרה בנינו משהו.
אסור לעולם לקוות, חוסר התקווה היא רק דרך בטוחה שליבך לא יישבר.
״אל תמשיכי…״ אני עוצר אותה מלהמשיך את המשפט שידעתי כבר מה סופו.
הוצאתי כסף מהכיס, זורק אותו על השולחן וקם ממקומי מולה.
״תומי!״ היא קוראת אחריי, אבל אני כבר עשיתי את דרכי אל עבר היציאה, לברוח מפה כמה שיותר מהר.
להמשיך להביט בפנייה יהיה גיהנום עם סבל אינסופי.
לדעת שהפנים הכל כך יפות שלה, מאז ולתמיד לא יהיו שלי.
״תומאס!״ קולה הדהד הרחק ממני, קורא לי לחזור, אבל אני כבר ברחתי, כמה שיותר מהר משם.