הברבור

היא ישבה בחדר ההלבשה הזעיר, שמוטה על הכיסא כמו בובת קש. רגליה רעדו מפחד ומעייפות, והעיינים נעצמו מעצמן. בלה הכריחה את עצמה לקום ולגשת לשולחן האיפור הקטן. היא הייתה קטנת קומה ועורה היה חיוור כמו המוות עצמו. היא ניראתה כל כך עדינה ושברירית שנדמה היה כי משב הרוח הראשון יעיף אותה, ויסחרר אותה כמו עלה שלכת.

בלה הביטה בדמותה המשתקפת במראה. היא נגעה בראשה המגולח למשעי ודמעות הציפו את עייניה.
"בלה, את מוכנה?" נשמע קולה של המורה למחול מבעד לדלת.
"כמובן" ענתה בלה, בעודה מורידה את הפאה השחורה ממתלה הכובעים, וחובשת אותה על ראשה.
המורה נכנסה לחדר, בעודה מביטה בחיבה בתלמידתה האהובה.
בלה הייתה רקדנית מוכשרת, ומראה העדין תרם לתפקיד אותו קיבלה. כשמאדם פיורט הבחינה בדמעותיה של בלה, היא ניגשה אליה והניחה יד על כתפה.
" אל תדאגי. את רוקדת מצויין, והתפקיד פשוט תפו…" המורה נעצרה כשהבינה מה אמרה.
בלה רקדה את תפקיד הברבור. ברבור חלש שמת, בסופו של דבר.
מוות היה נושא רגיש אצל בלה. נושא שהיה קרוב מאוד לליבה.
"בלה, אני מצטערת. אבל אני יודעת שבסוף הכל יהיה בסדר" אמרה המורה.
"אני יודעת. אבל אני מפחדת שזה יהיה הסוף. אני מפחדת שזו תהיה הפעם האחרונה" אמרה בלה בשקט, בעודה מנגבת את דמעותיה.
המורה יצאה מחדר ההלבשה בלב כבד. היא דאגה לבלה. עורה היה חיוור, ותחת עייניה הצטיירו צלליות כהות. תאבונה היה חלש. שיערה נשר ובלה החליטה לגלחו. גופה הלך והצטמק לנגד עייניה.
עם הזמן, בלה פארקר הפכה לדמות מחלום בלהות, עם עור בלבד שהיה מתוח על עצמותיה.

בלה ישבה בחדר ההלבשה, והחזיקה בידיה זוג נעליי בלט מרופטות. היא תיקנה אותן עשרות פעמים, והן ליוו אותה נאמנה כבר כמה שנים. היא קשרה את נעליי הבלט לרגליה ונעמדה על הפויינט.
"חמש דקות" נשמע קולו של הסדרן מעבר לדלת.
בלה נאנחה ויצאה בחיפזון אל מאחוריי הקלעים. המוזיקה התחילה, ובלה רקדה את ריקודה בשלמות. בעודה מתיישבת על הבמה, היא הרגישה כיצד כוחה נוטש אותה, והיא נישכבה בעייפות על רגלה. המסך ירד, הקהל מחא כפיים, אך בלה לא שמעה זאת עוד. היא נחה על הבמה בחוסר תנועה ולא זזה אפילו כשקראו בשמה.
הסדרן קרא למנהל התיאטרון שהביא איתו זוג סבלים. הם הרימו את בלה בעדינות, ונשאו אותה אל חדר ההלבשה, אך המאמץ היה לשווא. עורה כבר הספיק להתקרר מעט, ועייניה הכחולות פעם היו עתה מזוגגות.

מדאם פיורט עצמה את עייניה של בלה. היא ניגשה לשידתה של בלה, והרימה ממנה דף מקופל. כשפתחה אותו, זיהתה מייד את כתב ידה של תלמידתה.

"לקחתי את הבת שלך,
את החברה שלך,
את הידידה שלך,
את התלמידה שלך,
ואני לא אחזיר אותה בקרוב,
ואולי אפילו אף פעם לא.
שלך,
האנורקסיה."