כמה פעמים.. עונה 2 פרק 23

נקודת מבט רותם-

השבוע עבר וכשהגעתי אל החנות, לא יכולתי לפספס את
פרצופה של מנהלת הסניף.
הנה זה מגיע..
החיוך התמים, הדיבור הנוגע ללב ואז הפיטורים.
"בוקר טוב." אמרתי בחיוך מזויף ונכנסתי אל תוך החנות, השעה 8 בבוקר, צריך לסדר סחורה.
"בוקר טוב.." חייכה חיוך מהוסס וגירדה את ראשה,

"בוקר טוב, רותם. ו-הא הו- מיכל." אמר דניאל, עובד בחנות, מופתע שמיכל המנהלת סניף נמצאת כאן בבוקר.
"בוקר טוב, דניאל." חייכתי וסידרתי את בגדיי.
חצאית מקסי נוחה שנחה לה על מותני, ממש מתחת לביטני ההריונית בת ה-38 שבועות, וגופיה רחבה שהסתירה את בטני בקושי, נשאר פס חשוף קטן.

התחלנו לפרק סחורה, אני בשיא המרץ בשביל שמיכל תראה ששווה להשאיר אותי.
מיכל בשיא חוצפתה ישבה על הכיסא ובחנה את מעשינו,
"כל הכבוד, הייתם גדולים." שיבחתי את העובדים על כך שסיימנו לפרוק סחורה לפני שבאו לקוחות.
החנות נפתחה והמונים רצו אל החנות, במיוחד בגלל הסיילים.

"רותם, אני רוצה שנדבר כשתסיימי עם הלקוח." אמרה מיכל בשקט והנהנתי בראשי.

"אני לא יודע איזו מידה לקחת.." אמר בתסכול הלקוח,
"אתה נראה לי 38/40. אהבת את הדוגמא הזאת?" הראתי לו את המכנס הבורדו. הוא שיחק בזקן שלו הדליל, נותן לו מראה גברי לגילו הצעיר.
"מאוד." חייך ולקח את שני המכנסיים על מנת שיוכל לראות את המידה.
"בן כמה אתה?" ציחקקתי, הוא הביט בי בעיניו הכחולות וצחק "בן 22, ואת?"
"גם." צחקתי, "אני מבין שאין סיכוי להתחיל איתך, נכון?" הביט על ביטני.
שפשפתי את ביטני במבוכה ופלטתי "אני סתם שמנה."
"איזה שבוע את?" שאל, הופתעתי ששאל 'שבוע' ולא 'חודש'.
"שבוע 38, כמו המידה של המכנס שלך." צחקתי
"אני אמדוד ותבואי לראות?" צחק, הנהנתי בראשי.

"סיימת?" שאלה מיכל, הנהנתי בראשי רגע לפני שלגמתי מהבקבוק מים שלידי.
עמדנו בכניסה לתאי מדידה, לא היה שם איש. לכן יכולנו לדבר בפרטיות.
נשענתי על דלת המחסן שהייתה ליד התא המדידה הראשון והקשבתי ברצינות לדבריה של מיכל.
גודל גופה הקטן של מיכל לעומת גופי הגדול, השרה עלי ביטחון חלקי שהיא נראת קטנה ממני למרות שהייתה גדולה ממני בשנתיים שלוש.

"אני- אני לא יודעת איך להתחיל.." אמרה בחיוך שבור,
"אז אל תתחילי.." חייכתי חיוך שבור.
"את העובדת המצטיינת שלנו, אחמש"ית נהדרת. אבל אנחנו לא יכולים להחזיק אותך כאן יותר.." אמרה בשקט.
שתקתי.
"אני יודעת שזה בא בפתאומיות, אבל זאתי ההוראה של המנהלת אזור. וזה לא קשור לזה שאת בהריון, באמת." אמרה
המילים שלה צרבו לי בלב.
"מ-ה את באה להגיד?" אמרתי בשקט, נושכת את שפתי התחתונה.
"שאת מפוטרת.. יום חמישי תהיה המשמרת האחרונה שלך." אמרה בשקט.
נשמתי עמוק וניגבתי את שובל הדמעות שזלגו מתוך עיני הירוקות.
"מה אני אמורה להגיד לילדה שלי?", צחקתי בזלזול.
מנגבת את הדמעות שלי שוב,
היא שתקה.
נאנחתי בתסכול התיישבתי באיטיות על הריצפה, תופסת חזק בבקבוק המים שלי עד שאצבעותי הלבינו.

"אני מצטערת.." אמרה בשקט,
"זה לא עוזר לי המצטערת שלך.." סיננתי
"לפחות תתני לי לעבוד עד שאני אלד, אני חייבת את הכסף הזה." ביקשתי ברצינות,
"אני לא יכולה.." אמרה בחיוך שבור.
"אני עובדת כאן במשך 5 שנים, זה היחס שאני מקבלת?" שאלתי בזלזול.
"אבל את ידעת שזה זמני! אף אחד לא אמר לך להסתמך על העבודה הזאת, את הרי למדת באוניברסיטה, את בטוח תקבלי עבודה חדשה!" אמרה בתקיפות
"אני רק בהתחלה של התואר, מי יקבל אותי עכשיו עם שני ילדים?" נאנחתי בכעס, דמעות זולגות על פניי.
"לא היה שום חוזה שקבע שאת עובדת כאן לכל החיים, חוץ מזה-" קטעתי אותה,
"תודה רבה מיכל, תני לי רק לחזור לעבודה." דיברתי בשקט והפניתי לה את גבי בזמן שהסדרתי את הנשימה
שלי.

לגמתי מבקבוק המים ונשמתי עמוק.
לנשום עמוק.
הוצאתי את האוויר וניגבתי את פניי בפעם השלישית והסתובבתי, פוגשת בפרצופו של הבחור שעזרתי לו.
לעזאזל. הוא שמע את השיחה..

"א-אני אקח את המידה כמו השבוע של ההריון שלך." חייך חיוך שבור,
חייכתי גם אני וניגבתי את אפי בעזרת נייר טואלט, לא מצליחה להוציא הגה.
"אני רוצה גם בצבע שחור." אמר בשקט והשפיל את ראשו, הנהנתי בראשי והלכתי להביא לו את המידה של המכנס בצבע שחור.

"לעשות לך חשבון?", שאלתי בצרידות כשהבחור החליט לקחת 3 זוגות של מכנסיים.
"כן." קרא בחיוך והושיט לי כרטיס ביקור,
"מה זה?" צחקתי, מעבירה את הפריטים שהוא לוקח ומוציאה זמזם.
"זה כרטיס ביקור שלי, אני יודע שאי אפשר להתחיל איתך בכלל הטבעת נישואים, שמעתי על מה שקרה בחנות.. תתקשרי אלי כשתסיימי לעבוד, נשב לקפה?" שאל, הנהנתי בראשי.
העברתי את כרטיס האשראי שלו וחייבתי אותו על הקניה שלו,
"יום טוב, רותם." חייך.

היום עבר לאט, חיכיתי רק לסיום המשמרת בשביל לדבר עם הבחור המסקרן מהבוקר ששמו התברר לי מכרטיס הביקור.

-"שלום, אדי?" שאלתי בהיסוס.
"רותם?" שאל, ציחקקתי במבוכה,
-"בהחלט." קראתי בשמחה
"סיימת לעבוד?" שאל,
-"כן, אני עכשיו בדרך לבית הקפה הצמוד לחנות. תוכל להגיע?"
"אני נמצא גם ליד, אני אצא מהעבודה ואבוא. תשבי בינתיים."

התיישבתי בבית הקפה, מעדכנת את מתן שאני אאחר הביתה, גם על הפיטורים.
הוא התאכזב בשבילי,

"אני רואה כבר הזמנת." חייך לנוכח ההזמנה שלי, עוגת גבינה.
"כן, התינוק רעב." צחקתי במבוכה,
"קראת את כרטיס הביקור שלי?" שאל לאחר שהזמין לעצמו שתייה ומאפה.
"כן, משרד לעורכי דין." חייכתי,
"שמעתי את לומדת, את לקראת סיום?" התעניין
"פחות או יותר, אני בסוף השנה השנייה." הבטתי על העוגה שלי שהרגישה לי חמוצה.
"אני רוצה שתעבדי אצלי, את תקבלי תנאים טובים. שכר גבוה, בונוסים, יחס נהדר ועבודה קבועה." חייך
"וה- אני לא יודעת מה להגיד.." פרצתי בבכי,
הוא קם לחבק אותי וצחקק בשקט.
אחרי שנפתרתי מכל הדמעות, נשמתי עמוק.

"יש לך עוד ילדה?" חייך, הנהנתי בראשי.
"היא מדהימה, לא יכולתי לבקש ילדה טובה יותר." מחיתי את דמעותיי.
"יש לה אמא מדהימה, איך היא לא תהיה מדהימה?" שאל בחיוך.
האדמתי קלות ושמחתי שהנייד שלי צלצל, זאת ענת.

-"בייבי שלי.." אמרתי לה ברכות
"אמא, אני אוהבת אותך! הכנתי ארוחת ערב עם אבא ורצינו שתבואו." דיברה כמובן באנגלית ואז ציחקקה,
-"ענתי, אני אוהבת אותך מאוד. אני לא בבית, תצלמי לי מה הכנת?" חייכתי אל רותם
"כן! אבל, אמא? תוכלו לבוא בכל זאת?" התחננה
-"אנחנו נבוא, הכנת שיעורים?"
"לבד!" התגאתה.
-"יופי, ילדה שלי גדולה." אמרתי וסיימנו לדבר.

"הילדה?" חייך, הנהנתי במבוכה.
"בת כמה היא?" הביט בי בעיניו הירוקות במבט מעוניין.
"בת 6 וחצי." חייכתי
"את אמא צעירה.." חייך חיוך קטן, הנהנתי בראשי,
"את בהריון עוד פעם מאבא שלה?" שאל במבט מבוייש
"לא, אני התחתנתי וגם הוא התחתן עם מישהי אחרת. אבל אנחנו ביחסים מאוד טובים.. ממש כמו חברים"
"איזה יופי לשמוע.. אני אשמח בהזדמנות לראות את הילדה ואותך חותמת על החוזה עבודה שלנו." חייך
קמתי לחבק אותו ונתקעתי בו עם הבטן הגדולה שלי,
"כל החיים שלי- ואני לא מדמיינת -לא התנהגו אלי בכזאת אדיבות. תודה רבה לך!" התחלתי ליבב
"זה בסדר, רותם." חייך,
"זה לא בסדר, אני לא מבינה למה אתה עושה את זה למעני." מחיתי את דמעותי שוב והתיישבתי במקומי בחזרה.

הוא הביט בי ונשך את שפתו התחתונה.
"אני לא רוצה שעוד מישהי תחווה את מה שאמא שלי חוותה."
"אמא שלך?" שאלתי ללא הבנה,
"בחודש השמיני להריון של אמא שלי פיטרו אותה מהעבודה, רק אבא שלי עזר לפרנס וכמובן אנחנו הילדים יצאנו לעבוד גם. היא נשארה שבר כלי, בלי עבודה, בלי יכולת לפרנס משפחה." אמר בשקט
שתקתי.
"אני יודע שיש בך משהו מעבר לנערה מתבגרת שנכנסה להריון. אני מקווה שבהמשך תספרי לי" חייך
"א-אני יכולה לספר." אמרתי בלי לחשוב, הוא חיכה שאמשיך.
"גרתי בניו יורק, ובגיל 15 נכנסתי להריון מהחבר שלי. כמובן שהוא עזב אותי ונשארתי לבד עם ההריון.. ההורים שלי לא אהבו אותי, ו-וגדלתי כל הזמן בחשש להינטש. כמובן גם פעמים במהלך ההריון שגרתי בדירה אחרת לבד כי הם לא רצו שאני אגור איתם. הם התעללו בי נפשית ופיזית.. עברנו לישראל כשהילדה שלי נולדה ואז הכל נהיה שונה, אמא שלי עזבה אותי ואז אבא שלי. נותרתי לבד עם ילדה קטנה." חייכתי חיוך שבור,
"כמובן עבדתי וגם לא הייתי הילדה האהובה בבית הספר, גם לא היו לי חברים או משפחה מורחבת. נכנסתי לחובות כל שני וחמישי." צחקתי במבוכה,
"וברוך ה' עבדתי עד עכשיו, התחתנתי, קניתי בית, אני לומדת במכללה."
"התעללו בך נפשית ופיזית?" אמר בהיסח דעת,
"זה-זה כלום. זה עבר." חייכתי.
"והאבא של הילדה? מה איתו." שאל
"הוא עוזר לי הרבה, עוד מעט אני גם אסע אליו לראות מה עם הילדה.." חייכתי,
"אני שמח שזה הקשר ביניכם." חייך.

נפרדתי ממנו ונסעתי לבית של ג'ייס, מתן חיכה לי שם.

"שלום." אמרתי בחיוך כשפתחתי את הדלת של הבית,
ג'ייס חיבק אותי לשלום ואחריו מתן נשק לשפתיי בעוד שענת חיבקה את רגליי וביקשה ממני לראות מה היא לימדה את אחותה התינוקת.

"אמא היא יודעת לתפוס את המוצץ לבד!" אמרה באושר והביאה אל תוך כף ידה של התינוקת את המוצץ , התינוקת מיהרה להכניס אותו אל תוך פיה ולשחק במשחק שלידה.
"חיים שלי, ילדה גדולה! אני יכולה לסמוך עלייך שתלמדי את התינוק הרבה דברים של גדולים." חייכתי.

סיפרתי למשפחה בארוחת הערב על היום ההזוי שהיה לי בעבודה, על הפיטורים הצפויים ועל העבודה. כמובן שהארוחה הטעימה כללה פנקיקים וגלידות שענת הכינה,
כמובן למדה להכין את זה מאמא של ג'ייס, מאיה.

כשסיימנו לאכול, הלכתי לשבת עם אשתו של ג'ייס.
"את יודעת שזה לא סוד, לא אהבתי אותך בהתחלה." חייכתי אליה,
"אני יודעת, הייתי אישה קרה. לא אהבתי ילדים, אפילו שנאתי אותם. עיצבן אותי לראות את ענת כאן ולהבין שביום מן הימים יהיה לי גם דבר כזה.." נאנחה
חייכתי בשקט
"אני מצטערת על הכול. באמת." התחננה,
"אני יודעת, אנחנו סולחים לך." חיבקתי אותה.
"התינוקת באה באופן לא צפוי, וענת גרמה לי להבין שלא משנה מה יצא בסופו של דבר, הילד שלי עדיין יאהב אותי. היא ילדה מיוחדת, מעניקה אהבה לכולם בלי סוף." חייכה בשקט ונישקה את התינוקת הפרטית שלה.
"אני שמחה שהכל הסתדר, שעכשיו אנחנו משפחה אחת גדולה." חייכה שוב במתיקות.
"משפחה." חיבקתי אותה שוב.

"איפה עושים את שבועות?" שאל ג'ייס, ציחקקתי בקול וליטפתי את ביטני.
"יש לך טבע כזה להביא את החגים מהר!" צחק מתן
"אחי, אני אבא במחויבות מלאה! חייב סידור לחג" קרץ
התיישבתי על רגליו של מתן כשהתעייפו לי הרגליים מלעמוד ולהביט בהם יושבים אחד ליד השני בספה.
"לא יודעת, בטח בבית. איפה אתם?" שאלתי
"נעשה ביחד." הציע,
"בעזרת ה' התינוק יצטרף." חייך מתן
"נעשה אצלנו בבית, אני אכין פשטידות!" התלהבה אשתו של ג'ייס.
"ההורים שלי יבואו, מתן תביא את אמא שלך והבן זוג שלה." אמר ג'ייס
"ההורים שלי יבואו גם" אמרה אשתו של ג'ייס.
חייכתי בשקט ובלב שלי כאב כשכולם יהיו שם עם אחד מבני המשפחה הגרעינית שלו, ואני לא.
"אמא, ההורים שלך יבואו?" שאלה ענת,
נשימתי נעתקה מליבי, איך הילדה הזאת יודעת לקרוא אותי כמו דף נייר?
"א-אני לא חושבת, מאמי שלי." נשקתי למצחה
"למה? סבא וסבתא באים, למה סבא וסבתא השניים לא יבואו?" שאלה.
נאנחתי בשקט וחייכתי חיוך שבור,
ג'ייסון נלחץ ומיד מיהר לדבר בעוד שמתן כרך את ידיו סביב ביטני.

"נסיכה שלי, מלכה שלי. לאמא יש הורים, אבל הם לא כמו כל ההורים. הם לא גרים בארץ, לכן הם לא נפגשים איתנו." סיפר בערך ג'ייס.
"אבל, דודים שלי גרים בניו יורק. אני עדיין נפגשת איתם" צחקה
נשמתי עמוק , עוצמת את עיניי ומנסה להירגע.

***
(פלאשבק)

ענת לא הרגישה טוב, היא ירדה במשקל.
תינוקת כל כך קטנה ופגיעה..
טוב, לא כל כך תינוקת. היא כבר בת שנה ושמונה חודשים, כמעט שנתיים.
ג'ייסון בעבודה, מאיה ואשר בחו'ל ואני נאלצת לבטל משמרת בדקה ה-90.

הנחתי את ענת במיטה שלה, רדומה, חייגתי אל המנהלת בעבודה וקיוויתי לטוב.

"כן רותם?" לא נתנה לי הזדמנות להתחנף.
-"אני לא יוכל להגיע היום." הצטערתי, במיוחד כי היא מנהלת חדשה.

"מצטערת, אין אפשרות. נזכרת להודיע שעה לפני משמרת?" צחקה
-"הבת שלי חלתה, אני נאלצת להישאר איתה.."
"תשאירי אותה אצל ההורים שלך, רותם." אמרה ברוגז,
לעזאזל, היא לא יודעת עליי כלום חוץ מזה שיש לי ילדה.

-"ה-הם לא יכולים." נאנחתי
"המשמרת בעוד שעה, תחפשי סידור לילדה." רצתה לנתק
-"חכי רגע, זה חשוב. אין לי מי שיוכל לשמור עליה, היא עם חום ומקיאה. היא בסך הכל בת שנה ושמונה חודשים!" התחננתי

"מה אני אעשה? אשמתי?" שאלה בזלזול,
-"זאת לא אשמתך, זה לא היה צפוי שהיא תחלה."
"את היחידה שיודעת לעשות פתיחה של הסניף, תגיעי ואני אנסה לשחרר אותך ב4 בצהריים."
-"את לא מקשיבה למה שאני אומרת? הילדה שלי חולה. אין לי איפה לשים אותה!" כעסתי
"מצידי שתשב איתך בעבודה, רק שלא תבכה." התעלמה מבקשתי לא לבוא היום.

התארגנתי לעבודה והלבשתי את ענת היטב בבגדים חמים וארגנתי לה תיק עם טיטולים, אוכל, תקופה, מגבונים ועוד.

יצאתי לעבודה ביחד איתה בעגלה, מגיעה לחנות ופותחת את החנות לעובדים. .
ענת ישנה בעגלה, זה הציל אותי.
"יום כיף?" צחק אחד העובדים, לצערי עדי עזבה. היא יכלה לעזור לי..
"היא חולה, המנהלת לא הסכימה לי להישאר בבית." נאנחתי

ענת התעוררה בשלב כל שהוא, מיהרתי להרגיע אותה וזה לא עזר.
הבכי התינוקי והכאוב שלה, עשה לי כואב בחזה..
העובדים עשו כאילו הבכי לא מפריע להם, אך ידעתי שכן.
בדקתי לה חום ולא הופתעתי לגלות שהחום עלה,
שמתי לה סירופ וחיכיתי שההשפעה תתחיל.
האכלתי את ענתי בזמן שפרקנו סחורה, מצילה אותי מעבודה קשה.
לבסוף היא נרדמה ושמתי אותה בעגלה לידי בקופה.

אנשים נהרו להגיע לחנות, עשיתי חשבון מהיר לכל אחד, והתעצבנתי כשעשו הרבה רעש לענת.
בסך הכל תינוקת קטנה.
הסתרתי את אוזנייה עם החיתול וככה מנעתי מהרעש לחדור לאוזניה.
התגובות של האנשים שענת הבת שלי, לא עניין אותי.
מה שעניין אותי זה שהם לא הפסיקו לשאול למה באתי אם היא חולה.

באמצע החשבון ענת התחילה לבכות.
"רגע, בייבי." הרעתי אותה על גופי וסיימתי להקליד חשבון נוסף.
התקשרתי למנהלת שכמובן סיננה אותי, לעזאזל.

כולם הציעו לי ללכת הביתה, באמת תודה על העצה.

"אני הולכת, לא מעניין אותי מה היא תגיד!" אמרתי בעצבים כשהמנהלת המשיכה לסנן אותי.
התחלתי ליבב בבכי ליד הלקוחות כשענת לא הפסיקה לבכות ולמלמל מילים , כמו "מאמא."
"די, ילדה שלי. הנה, זהו.." ניגבתי את דמעותיה הקטנות מלחייה השמנמנות והרמתי איתי את חפציי ויצאתי מן החנות.

שבוע עבר וענת הבריאה, הבנתי שהלקוחות התקשרו אל זכויות העובדים והתלוננו על כך שבאתי לעבוד עם ילדה חולה בגלל שהמנהלת לא הסכימה לספק לי חופשת מחלה.
כמובן שילמו לי על זה, הייתי אסירת תודה .

הגעתי הפעם לעבודה, ללא ענת.
ענת במעון, ילדה גדולה שלי ובריאה!

"רותם?" שאלה המנהלת, לעזאזל. למה היא פה?
"הא?" שאלתי בחוסר חשק והמשכתי לפרוק סחורה.
"לא ידעתי שזה המצב בבית.. עדי סיפרה לי הכל." אמרה בשקט
"זה בסדר, אני לא צריכה רחמים." אמרתי בקרירות
היא שתקה ואז פרצה בשאלה עצבנית,
"מה תעשי כשהיא תגדל? איך תספרי לה שאין לך הורים?" כעסה
"אני מקווה שלא אצטרך להגיע לרגע הזה."
"זה הדבר הכי דפוק ששמעתי! ילדה שמגדלת ילדה, בלי הורים, משפחה, את פאקינג לבד! אין לך אחים, לא סבא וסבתא, לא הורים. את שפויה? את רובוט או משהו!" צעקה עלי בכל כוחה,
גמעתי את רוקי בכבדות וניסיתי לייבש את הדמעות שעומדות להתפרץ מעיניי.
"אלו- אלו הם החיים." גמגמתי קצת ומיד ברחתי לפרק סחורה שוב,
"זה כזה מפגר! תפסיקי להגיד שאלו החיים! את חייבת להציל את העתיד של הילדה שלך ולתת לה משפחה אוהבת!" צעקה עלי,
"אני לא מוותרת על הילדה שלי, את חתיכת אישה קרה ומפגרת. איך את מסוגלת להגיד לי לוותר על הבת שלי בשביל להעניק לה משפחה אוהבת? אני אוהבת אותה! זה מספיק!" צרחתי עליה את נשמתי והיא מיד התעצבנה ויצאה מהחנות בצעקות "את חתיכת מפגרת! מפגרת פרוצה שלא מבינה שלגדל ילדה בגיל כזה זה פשוט להרוס את השם שלך ואת השם של הילדה! למה לא חשבת לפני שפתחת את הרגליים שלך?" צעקה עלי.

לא בכיתי, אסור לי לבכות.
אסור לי לבכות!

לקחתי חופשת מחלה לשבוע, הפעם לי. הרגשתי לא טוב.
הגיע אלי אסמס שפיטרו את המנהלת של החנות ומחפשים מנהלת חדשה.

לעזאזל, תפסיקו להתערב לי בחיים.
תפסיקו לקרוא לי פרוצה, אני לא פרוצה! אני בסך הכל הייתי ילדה מאוהבת, ילדה שאהבה את החבר שלה יותר מידי שהייתה מוכנה לתת לו את נשמתה רק בשביל שיאהב אותה.

(סוף פלאשבק)

***

התעוררתי לבוקר חדש, הבטן התפוחה ומשמרת חדשה.
כפכפי טסע נאות ושמלה רחבה מקסי.
תקתקנו בוקר מדהים, סכומים טובים ומנהלת מרוצה.

"בייבי, מה נשמע?", נישקתי את שפתיו של מתן , הפתעתי אותו בעבודה.
המוסך היה מסריח משמן, אבל המשרדים היו קרירים ונעימים.
"מה את עושה כאן? את צריכה לנוח." כעס ונשק לשפתיי שוב.
"רציתי לבלות איתך את הצהריים." נאנחתי בתסכול, מתיישבת בכיסא ומרימה את חולצתי על מנת שיביט על ביטני.
"את רעבה?" שאל והתכופף על ברכיו בשביל לנשק את ביטני.
"כן, אני רוצה להיכנס בערב לבריכה. תיכנס איתי?"
"כן, מה את רוצה לאכול?" חזר לנושא המרכזי.
"סלט, עם תירס." חייכתי,
"אני הולך להביא לך." נשק לשפתיי והלך להביא לנו לאכול.

הנייד שלי צלצל, זה סבא.
הוא האדם היחידי מהמשפחה הקודמת שלי שמתקשר אליי.

-"כן סבא?" שאלתי בפיהוק
"רותם, איפה אתם בחג?" שאל במהירות
-"לא יודעת.."
"רוצים לבוא אלינו? את, ענת ומתן?"
-"א-אני לא יודעת.. שרון תהיה?"
"כן, גם כל המשפחה." שמח
-"אני, אני חושבת שעדיף שלא נבוא." מלמלתי
"למה?" כעס
-"הם לא אוהבים אותי, זה יהיה אסון לבוא." נאנחתי
"אוקי. גם אבא שלך יבוא.." לחש בשקט
-"א-אבא שלי?" גמעתי את רוקי,
"כן. הוא בא לבקר אותנו אתמול ואמר שהוא יבוא בחג"
-"ה-הוא בישראל?" גמגמתי
"כן. הוא יבוא עם בת הזוג שלו." אמר
-"הוא- שאל עלי?" נשמתי עמוק
"א-אני מצטער, רותם. הוא לא שאל." נאנח
-"ל-א, זה בסדר." קולי עלה לטון גבוה ולא מובן
"את לא באה לחג, זה בטוח?", שאל
-"הוא ידע שאני באה?" שאלתי בשקט,
"לא, הוא- סבתא אמרה שאנחנו לא בקשר." אמר
ליבי הפסיק לפעום.
נשמתי עמוק ושתקתי, מוחה את דמעותיי.
"רותם?" שאל בהיסוס
-"אה?" בקושי הצלחתי להוציא מילה.
"אני לא ידעתי שהיא תגיד את זה!" התחנן,
-"אתה לא צריך להסביר לי.. א-אני רגילה." צחקתי צחוק מזלזל
"אני מצטער. אני עדיין מוזמן לברית?" שאל בפחד
-"א-כן." נחנקתי ממילותיי.
"אפשר להזמין גם את המשפחה שלי?" שאל
-"לא נראה לי שזה נחוץ."
"תבואו לשבת?" שאל
-"לא יודעת, נראה לי שסבתא לא תרצה." עקצתי
"רותם מספיק עם השטויות. תגיעי וזהו!" כעס,

ניתקתי את השיחה ונשמתי עמוק, עוצמת את עיניי ומנסה להירגע,
כשראיתי שזה לא קורה ואני נסערת, התקשרתי למספר המוכר של אבא.

מחכה שהוא יענה, אך הוא לא עונה.
לעזאזל.
כמו תמיד..

***
(פלאשבק)

חייגתי את המספר המוכר של אבא, שיענה לי.
ענת השתוללה ברחבי הבית , לבושה רק בטיטול
"ענתי, תיזהרי!" ציחקקתי כשהיא החליקה על המפה השקופה שהודבקה לריצפה ועליה מלא צבעי גואש.

"הגעת אל התא הקולי של-" המשיבון הקולי ענה
-"הי אבא, היום ענת בת שנתיים. היא כבר גדולה..
חשבתי שתרצה לבוא ליום ההולדת שלה, גם אם לא באת ליום ההולדת שלי. לפחות תבוא ליום ההולדת של הנכדה שלך.
זה חשוב לי.. אין לי אף אחד חוץ ממך ומענת." נאנחתי

כעבור שנה-

"ענתי, היום את בת שלוש. את מתרגשת?" צחקתי,
שמה זר פרחים לראשה ומרגישה כואב בלב שהיום הולדת שלה איתי בבית זה רק אני, מתן והיא.
ועכשיו גם חברים מהגן.
עם ג'ייסון זה הכל מלואר, הרבה משפחה, הרבה אהבה.
אצלי זה גם הרבה אהבה, אבל בלי משפחה..

"אמא, היום אני בת סלוש?" צחקה
"היום את בת שלוש, מתוקה שלי." חייכתי,
"אני אוכל הרבה עוגות! ויביאו לי נשיקות וחיבוקים" נשקה ללחי שלי באהבה.
"אבא יעשה לך מסיבה גדולה, עם המשפחה שלך." חייכתי חיוך שבור,
"אבל את המשפחה שלי.." אמרה בעצב,
"נכון.." חייכתי חיוך שבור קטן,

התקשרתי אל אבא, הוא חייב לענות.

-"היי אבא, זאת רותם- שוב.. לענת יש יום הולדת שלוש היום, היא רוצה לחגוג עם משפחה, אתה לא כאן..
אם תוכל לבוא, היום- אפילו מחר, סוף השבוע.
אני אהיה מאושרת." חייכתי חיוך שבור וניתקתי את השיחה.

אני בת 19. איך אני מתמודדת עם כל זה?

"ענתי, תביאי לי נשיקה גדולה שתמלא לי את כל החסר בלב" נישקתי את פניה מאות פעמים והיא צחקקה,
ילדה של אמא.
"אני אוהבת אותך." אמרה באנגלית, כמה זמן ההורים שלי לא אמרו לי שהם אוהבים אותי..

אז זהו כשענת הייתה בת 4 הפסקתי להתחנן אל אבא שיבוא, זה הספיק לי.

(סוף פלאשבק)
***

הנייד שלי שוב צלצל, זה נהיה הרגל.
זאת הפעם סבתא,

-"הלו?" שאלתי בחוסר חשק.
"רותם?" היססה סבתא,
-"זאת אני." עניתי בקרירות
"סבא אמר לך שאני מזמינה אותך לשבת?" היססה,שוב.
-"כן."
"את תבואי? להכין את המיטות" שאלה
-"הו- לא, לא יודעת.."
"למה?" שאלה
-"אפשר לבוא בחג?" חייכתי חיוך עוקצני
"א-אנחנו לא פה בחג!" מיד אמרה
-"איפה אתם?" חייכתי שוב
"ב-ב-בבית מלון!" קולה הפך לגבוה וצומרני
-"איזה מלון? נבוא גם." היה לי כיף לשמוע אותה נלחצת.
"זה-זה מלון יקר! לא לתקציב שלך, פיטרו אותך, כן?"
-"אני אקח הלוואה." אמרתי ברצינות
"לא! זה רק סבא ואני נהיה" נלחצה
-"יופי, נשלים פערים."
"רותם! את לא מוזמנת, מספיק!" קראה בכעס,
צחקתי צחוק קטן ונשכתי את הלחי הפנימית שלי.
-"אני יודעת." מלמלתי וניתקתי את השיחה.

עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, כמה זמן לוקח להכין סלט?
לגמתי מים קרירים ודפדפתי בתמונות של ענתי בנייד שלי.

"כמה זמן?', צחקתי כשמתן נכנס אל המשרד עייף עם קופסא של סלט.
"לא רציתי שתאכלי תירס משימורים! הכנתי לך תירס שלם ושמתי את הגרעינים בסלט!" צחק ונשק לשפתיי.
ציחקקתי והתחלתי לאכול מהסלט בשקיקה, למרות שאכלתי ארוחת בוקר כבר.

"אבא שלי בא לחג אצל סבתא.." סיפרתי בחיוך שבור,
"ו-ואת מוזמנת?", שאל, הנדתי את ראשי לשלילה והמשכתי לאכול.
"אני מתגעגעת אליהם, למרות כל הרע שהם עשו לי. המכות, הקללות, הצעקות, הריחוק שלהם ממני. הם עדיין
ההורים שלי. כל הזמן חשבתי שככה הורים מתנהגים, שזה אומר שהם אוהבים אותי." חייכתי חיוך קטן , נזכרת בתמימות שלי.

***
(תחילת פלאשבק)

"מה את עושה פה?" שאל אבא בזעזוע כשראה אותי יורדת מן הקומה השנייה.
"אני צריכה בגדים, הם קטנים עלי." סיפרתי בפחד שמא ירביץ לי.
לא באתי רק בשביל הבגדים, באתי גם בשביל המזגן, שלי לא עובד- הטכנאי יבוא מחר.
הקור הכבד ששרר בניו יורק השפיע עלי, צמרמורות עזות בגופי והסופה אמורה להתחיל בעוד יומיים , אפילו לפני.
דרשו מאיתנו להסתדר בבתים, להצטייד באוכל, שתייה, פנסי חירום, לסגור את כל הדלתות והחלונות.
הבית שאני גרה בו כל כך קטן וישן שהוא יכול לעוף מהתעטשות.

"כדאי שתחזרי, הסופה מתחילה." קרא בקרירות ופתח למעני את הדלת.
למרות שלא תכננתי עדיין לצאת.
"המזגן שלי לא עובד, דיברתי עם הטכנאי, הוא אמר שרק מחר הוא יבוא.. זה בגדר המלצה." צחקתי
"תצטיידי בבגדים חמים." קרא, הנהנתי בראשי ולבשתי עלי את המעיל החם,
"א-אני יוכל להישאר? אני מפחדת מהחושך.. ו-והבית ישן ויכול להתפרק. גם לא הצטיידתי באוכל, רק במה שיש לי. אם זה יהיה יותר משלושה ימים הסופה?" פחדתי
"לא, מה תעשי כשהתינוק יגיע? גם תפחדי מהחושך? זה הזמן שלך להתגבר." הניח את ידו על גבי ודחף אותי בעדינות מחוץ לבית, בא לטרוק את הדלת אך עצרתי אותה עם כף רגלי הנעולה במגפיים.
"אפשר שתתקין לי מפזר חום?" התחננתי, הוא נאנח.
"יש לך אחד כזה?" שאל בחוסר כוח וכעס.
"ל-א, אבל יש לנו פה בבית" אמרתי בפחד ובנשיכת שפתיים.
"התכוונת בבית שלי, לא שלך." אמר בזלזול,
"כ-כן.." גמגמתי, ספק מהפחד, ספק מהקור.
סידרתי את הצעיף על גרוני ואת כובע הצמר על אוזני בעקבות ההליכה הארוכה, חצי שעה, אם הולכים מהר אז עשרים דקות.

"אני אביא, תכניסי את זה בסך הכל לחשמל. באת ברגל?" שאל, הנהנתי בראשי מאחר והם לא מסכימים לי לבזבז כסף על נסיעות, בכך הם ממעיטים באופן מושלם את הביקורים שלי בבית שלהם.
"תוכל להחזיר אותי, בבקשה?" נשכתי את שפתי התחתונה.
"לא, הסופה עומדת להתחיל ואני לא רוצה להיות ברכב בזמן הזה." אמר ומיד נעלם בין קותלי הבית, חוזר לאחר זמן ממושך עם קרטון בינוני שיש בו את מפזר החום.
"זה כבד, את תסתדרי." קבע, הנהנתי בראשי והחזקתי על
זרוע ימין את השקית עם הבגדים הארוכים ובשתי זרועותי אחזתי במפזר החום ,
"תלכי מהר, ברגל." קבע וסגר את הדלת, הנהנתי בראשי והתחלתי ללכת , אך לא במהירות.
הבטן כאבה לי מהקור כי המעיל לא נסגר לי על הבטן הגדולה שהייתה בשבוע 25,
המפזר חום החל להיות כבד והשקית בגדים הכאיבה לי בזרוע ובבטן כשהתנגשה בה עם כל צד שעשיתי.

"בבקשה, אלוהים רחום. תרחם עלי שאגיע לפני הסופה לבית.
אני יודעת שחטאתי בכך שקיימתי יחסי מין לפני החתונה אבל תרחם עלי. אם לא עלי, אז על התינוק." יבבתי בבכי כשהמשכתי ללכת לבית.
לא היה נפש חיה בחוץ, גם לא חתולים.
ישבתי על הספסל ונחתי, הרוח התחזקה והחלטתי לברוח מהר כל עוד נפשי בי.
נאבקתי ברוח הקרה שדחפה אותי אחורה עשרים צעדים וייבשה לי את העיניים.
ממשיכה ללכת כמו ילדה חזקה.
חזקה בשביל התינוק.

אני אגיע ואתקלח במים חמים, לעזאזל. אין מים חמים.
הדוד לא עובד טוב.

שלושים דקות בדיוק ועמדתי במפתן הדלת,
פתחתי את הבית במהירות ונעלתי את הדלתות והחלונות, מדליקה את המפזר חום שלהפתעתי ולכעסי לא עבד.

התקשרתי לאבא, הוא סינן.
חייגתי שוב.

"מה? לעזאזל מה!" צרח עלי
-"ה-המפזר חום לא עובד.." רעדתי מקור, לא ממנו.
"אה. אז זה המקולקל." צחק
-"ס-סחבתי אותו כל הדרך והוא לא עובד?" נאנחתי בכאב
"כנראה." צחק
-"א-אתה יכול להביא את העובד? קר פה. א-אני בקושי נושמת"
"תתלבשי, אמרתי לך. או שתתקשרי לטכנאי של המזגן."
-"כ-ן, ה-הוא לא פנוי.. ו-וקר"
"אין מה לעשות, את ילדה גדולה. תמצאי פיתרון." קבע
-"אפשר להיות אצלכם?" התחננתי,
"לא." כעס וניתק את הטלפון , לעזאזל.

התקשרתי שוב לטכנאי, מחזיקה את הדמעות בגרוני בזמן שהכנתי לי תה.

-"שלום, בבקשה. אתה חייב לבוא לתקן לי את המזגן, קר אצלי בבית ו-וזה הדבר היחידי שיכול לחמם." יבבתי בבכי
"אני מצטער, יש לנו פניות דחופות יותר." ענה בקרירות שאפיינה כל ניורקר אמיתי בדם.
מדינה מנוקרת וקרה.
-"בבקשה, אדוני. אני שבוע עשרים וחמש. הרגע הלכתי חצי שעה ברגל בשביל להביא מפזר חום והוא לא עובד לי , אני קופאת מקור." התחננתי .
"אני מצטער גברתי, בעלך לא יכול ללכת לקנות עוד אחד?"
-"אני לבד, אין לי אף אחד בשכונה הזאת, בעיר הזאת ובמדינה הזאת. בבקשה.." יבבתי בלי להפסיק
"אני מצטער.", קרא וניתק את השיחה.

למרות החלונות הסגורים, נכנס קור.
אטמתי את החלונות עם שמיכות ודבק חזק בשביל שאם החלונות ישברו, הרסיסים יחסמו ע"י השמיכה.

צפיתי בטלוויזיה שמדברים על הסופה הנוראית שראו בכל השנים ושצריך להצטייד בהרבה אוכל.
אכלתי קורנפלקס ונאנחתי בשקט.

ענת, היא התקווה שלי. אולי הם יסכימו להשאיל לי מפזר חום?

-"ענת?" שאלתי מיד ,
"כן, רותם?" ציחקקה.
-"אני יכולה להשאיל ממך מפזר חום? המזגן לא עובד."
"בהחלט." אמרה
-"א-אני עוד חצי שעה אצלך, אני אתלבש ואבוא." שמחתי
"תבואי לפני, הסופה כבר פה." קראה
-"אני אלך מהר, אני יוצאת עכשיו." שמחתי יותר,
"מאיפה?", שאלה
-"מהבית. אני רק אשים מעיל וכובע, המפזר חום כבד? או שיש לו גלגלים שאפשר לסחוב."
"גלגלים." ענתה

לבשתי עלי עוד סוודר ומעל את המעיל, שמה צעיף וכובע
צמר, באה לצאת.
לקחתי תה איתי ביחד בשביל שאתחמם חצי מהדרך, נזכרת שיש לי פיפי והולכת מיד לעשות.

"איפה את?" שאלה בבהלה ענת,
-"אני כבר בדרך, יצאתי מהבית." ציחקקתי בעקבות הקור
"את לא כאן, מאיזה בית באת?" נדהמה
-"שלי, אני עוד עשרים דקות שם." דיברתי בלי לרעוד למרות הקור.
"תחזרי לבית, אני אבוא באוטו להביא לך." אמרה
-"ל-לא. אני עוד ע-בררר-שרים דקות שם." רעדתי מקור
"לא!" כעסה
-"א-אל תטרחי, זה לא קשה לי. בא-בררר-מת." רעדתי כל כך
"איפה ההורים שלך?" אמרה בזעזוע,
-"ב-בבית." מלמלתי
"הם יודעים שהמזגן לא עובד?" שאלה
-"כ-כ-כן. ל-פווווו-לקחתי מפזר חום מהם מקודם, הו-הו-הוא לא עובד." לא הצלחתי לדבר בלי לקפוא
"איך הלכת?" שאלה
-"באתי ברגל, וחזרתי ברגל עם המפזר חום ועם בגדים."
"ההורים שלך הציעו לקחת אותך?" שאלה
-"אבא לא רוצה לצאת בסופה, ה-הם הורים טובים, הם דואגים לי. הוא רוצה שאני אדע להסתדר בכוחות עצמי." ידעתי שזה לא נכון, אך רציתי להאמין בזה.
"איך לקחת את זה? זה כבד." אמרה
-"כ-ן. א-אבא אמר לי, עשיתי הפסקה כשכאב לי בבטן."
"לקחת את זה עד לבית וזה לא עובד? אבא שלך יודע?"
-"כ-כן. הוא לא כעס שזה קרה, הוא צחק.. הוא התבלבל" חייכתי
"הוא לא צריך לכעוס, את צריכה לכעוס!" קראה בכעס
-"ענת.. א-אסור לי לכעוס, א-אני צריכה להיות אסירת תודה שהם ב-ב-ב-בקשר איתי." רעדתי כל כך ולא הפסקתי להשתעל .
שיט, יש לי פיפי.
"הוא הציע להביא אחר?", שאלה
-"ל-לא." מביטה למעלה ורואה שאני קרובה, רק עוד ער דקות.
הרוח הייתה לטובתי ודחפה אותי קדימה, עוזרת לי ללכת מהר.
עטפתי את גופי בעזרת ידיי והמשכתי ללכת, מצטערת שאני בלי כפפות.

הגעתי לבית של ענת, מתנשפת ללא הפסקה עם פרצוף קפוא מקור.
נכנסתי לבית וישר הפשרתי.
"ר-רק פיפי.", עניתי חסרת נשימה והלכתי בכבדות אל השירותים החמים.
מתיישבת על האסלה ועושה פיפי, עוצמת את עיניי ונרגעת.
מנגבת את דמעותי שהתייבשו עקב הקור הנוראי.

מחייגת אל אבא, האנושי יותר מאמא.
-"א-אבא. א-אני בבית חבד, ב-בא-תי לקחת מפזר חום. ת-תוכל להחזיר אותי? אני אבוא עד לבית שלכם שלא תטרח ל-לבוא עד לפה. פ-פשוט יש גשם ו-וואני לא חושב שאחזיק מעמד ללכת עוד פעם ברגל."
"ב-באת ברגל?" שאל בקול שבור, או שדמיינתי.
-"כ-כן. הטכנאי אמר שהוא לא יצליח לבוא ו-והמפזר חום שהבאת לי לא עובד.." נאנחתי
"את באמת סחבת את זה עד לבית?" שאל בשקט,
-"כ-כן. לא רצית להחזיר אותי." פחדתי מתגובתו
"זה לא שלא רציתי! לא יכולתי!" צרח עלי לפתע
-"כ-כן. לא י-יכולת." גמגמתי
"תיזהרי עם המילים שלך" ענה בארסיות.
-"תו-תוכל להחזיר אותי? אני מרגישה שהגוף שלי קורס."
"תתקשרי לאמבולנס שיבדקו אותך." התחמק
-"א-אני רק צריכה לשכב במיטה." התנשפתי מחוסר אוויר
"אז לכי לשכב." התחמק ,
-"א-אתה יכול בבקשה לקחת אותי? אני אעשה כל מה שתבקש." התחננתי ,
"לעזאזל איתך! יש לי ילדה מפגרת! אני מאחל לך שאת והתינוק שלך תמותו ותעזבו אותנו בשקט." צרח עלי
נשכתי את הלחי הפנימית שלי וניגבתי את דמעותיי.
לא בוכה בקול.
נשמתי באיטיות, רק לא לבכות.
"חתיכת פרוצה, לאן הלכת?" צרח
-"א-אני אלך ברגל, אני אלך מהר." מלמלתי בשקט
מוכת הלם מהאיחול שלו אלי, אם אני אמות, הוא יבכה?
"את תספיקי?" נאנח בכעס
-"ל-לא יודעת, אני אצא עכשיו." מלמלתי,
הוא שתק.
-"ט-טוב, ב-ביי. תמסור ל-לאמא ש-שאם היא רוצה היא מוזמנת אלי." סיפרתי בהפסקות,
הוא ניתק.

שטפתי את ידיי ואת פניי, בודקת שאני נראת בסדר ולא מסגירה את עצמי שבכיתי.

"תודה, אני אלך. תודה!", אמרתי כשהמפזר חום הוחזק בידיה של ענת, הרמתי אותו בזהירות והשתדלתי לא להעמיס את המשקל על הבטן.
"איך את הולכת?" שאלה , "האוטו שלי לא מצליח לנסוע."
"רגיל." חייכתי, לא רוצה שתרחם עלי שאני הולכת ברגל.
"ט-טוב." חייכה, יצאתי מהר מהבית והלכתי במהירות , למרות שהגשם טפטף עלי.
הרוח נשבה כנגדי, דוחפת אותי אחורנית.
נאבקתי ברוח וגלגלתי את המפזר חום על גלגליו וככה הלכתי מהר יותר, רק שהגב שלי החל לכאוב.
בדקתי בכיסיי אם יש לי כסף למונית אך זה היה לשווא, קניתי בזה הרבה מאחלים.
במשך עשרים דק' נאבקתי ברול והלכתי ברגל, השתעלתי בחוזקה שקרעה לי את בית החזה והכאיבה לי בבטן. הידיים שלי כמעט נשרו מרוב קור.
אני עדיין לא בחצי מהדרך, אבל אני לא נשברת. מעולם לא נשברתי מקור.
לאחר ארבעים וחמישה דק' הייתי בפתח הדלת של הבית.
נכנסתי הביתה ונעלתי מהר את הדלת, נופלת על הריצפה חסרת כוחות.
ייבשתי את המפזר חום למרות שהיה מכוסה, הגשם חדר לתוכו, כמו לבגדיי.
הפעלתי את המפזר חום בחדרי ומיד התלבשתי בבגדים חמים אחרים, רועדת ללא הפסקה.
נכנסתי מתחת לשמיכה ומנסה להירדם ללא הצלחהה בעקבות הקור.
לשמחתי, הנייד שלי צלצל , זה אבא.

"הגעת?" שאל בקרירות.
-"כן." חשקתי את שיניי.
"כמה זמן?"
-"ארבעים וחמש דקות."
"הרבה. ירד גשם?" שאל
-"כ-כן. א-אבא קר לי עדיין.. אפשר שתביא לי עוד מפזר חום? אני לא אצליח לצאת שוב בקור הזה. אני לא מרגישה את האצבעות שלי." מחיתי את דמעותיי.
"רק משוגע יצא בסופה הזאת, תתכסי בעוד שמיכה."
-"עדיין קר." נאנחתי בשקט
"אין מה לעשות, תתגברי." צחק
-"למה אתה תמיד צוחק עלי?" יבבתי בשקט
"תסתדרי כמו שהסתדרת בחורך כשעבדת בתור פרוצה."
צחק
-"אבא, תאמין לי. אני לא פרוצה!" יבבתי בכעס
"טוב, ואני מליונר." צחק
נאנחתי, אין טעם.
-"ב-באמת התכוונת לזה שאתה רוצה שאני אמות?" מחיתי את דמעותיי ,
"כן." צחק
-"א-אבל מה עשיתי לך שאתה רוצה?" נשכתי את שפתי
"כי את פרוצה, נשים כמוך צריכות למות." קבע
שתקתי, רק מחיתי את דמעותיי.
"מה תרצי שנכתוב לך על הקבר?" צחק
-"א-אבא אתה לא באמת מתכוון לזה.."
"אני שונא אותך! הלוואי וכולם ישנאו אותך, את פשוט מגעילה. פשוט פרוצה!" אמר בשנאה
-"א-אתה תוכל לשלוח לי במונית מפזר חום?" התעלמתי מאמירותיו.
"הבאתי לך בכוונה את המקולקל, שתסבלי. שתלכי ברגל ותמותי מקור, תתחנני לקצת חום וזה לא יעבוד לך." צחק
ניתקתי את השיחה ובכיתי,
איך הוא יכול להתייחס אלי ככה? למה.
הוא פעם טוב אלי ופעם רע.

נשמתי עמוק ונרדמתי, ממש כמו דוב.
קמתי רק לאכול ולהתחמם במפזר חום.

הסופה עברה בשלום.
אני עוד חיה..

(סוף פלאשבק)
***

"בייבי, בואי. אני מכין בערב פונדו שוקולד." אמר מתן
"אני אלך להביא את ענת" נשקתי לשפתיו ונסעתי אל מאיה ואשר.

הנסיעה עברה במהירות, הם התעקשו להחזיר את ענת אך לא רציתי. הייתי צריכה חיבוק אוהב ממאיה.

"רותם." חיבקה אותי חזק מאיה והרימה את חולצתי בשביל לבחון את ביטני ההריונית.
"ענת מתקלחת, את רוצה גלידה? עוגיות?"
"לא, א-אני מותשת." חייכתי.
"ספרי לי ילדה שלי…" נשקה למצחי והלכנו לשבת בספה הנוחה, בצבע שחור.
"אבא שלי בא לחג, לסבתא." חייכתי חיוך שבור והתחלתי ליבב ללא הפסקה.
קוברת את פניי בחולצתה ולא מפסיקה לבכות,
"יפה שלי, והם אמרו לך לבוא?" נשקה לקודקוד ראשי.
"לא, סבתא אמרה שהם לא בקשר איתי.. סבא סיפר לי את זה, הוא לא נלחם למעני שוב." ממשיכה לפרוק את יגוני.
"מה סבא אמר?" שאלה, נשמתי עמוק והמשכתי
"הוא שאל אם הוא עדיין מוזמן לברית, וכשסבתא התקשרה שאלתי אותה אם אפשר לעשות איתם את החג . היא אמרה שהם בבית מלון וכשביקשתי להצטרף היא הביאה תירוצים שזה יקר וכשהתעקשתי היא כעסה עלי שאני לא מוזמנת." המשכתי לבכות,
"למה הם לא אוהבים אותי?" הבטתי בעיניה והמשכתי לבכות.
"אנחנו לא מתרגשים מהם. את לא צריכה אותם, יש לך אותנו, יש לך אותי!" אמרה באהבה,
"אני מתגעגעת אל ההורים שלי.. אני לא זכיתי לקבל מהם אהבה.." ניגבתי את דמעותי.
"את זוכה לקבל מאיתנו אהבה." קבעה
"הם התעללו בי כל רגע שהתאפשר להם.." יבבתי
"אני כאן בשבילך." נשקה למצחי,
"כל לילה כשהייתי הולכת לישון בוכה, עצובה, עם סימנים כחולים על הגוף, עם קללות, רעבה, הם לא דאגו לי."
"אני מתעבת אותם." קראה מאיה בכעס
"לא זכיתי לחיבוק אחרי מכה, קללה. לא נתנו לי להרגיש נערה, אהובה. בלילות כשלא נרדמתי ורציתי לישון איתם, כשהיו לי צירים הם לא הסכימו להתקרב אלי לחדר לידה. הם לא הסכימו ללוות אותי לבדיקות בבית החולים, לאשפוזים. הם לא אוהבים אותי. הם איחלו לי למות כל רגע ורגע שהם פגשו בפרצוף שלי.
אבא שלי שאל אותי מה אני רוצה שיכתבו על הקבר שלי." בכיתי ללא הפסקה.

מאיה הרגיעה אותי ונתנה לי שקט נפשי.
"אני צריכה לחזור לבית, אני מצטערת שהפרעתי." ניגבתי את דמעותיי.
"בשביל זה אני כאן!" משכה אותי לחיבוק וליוותה אותי אל הרכב כשענת אחזה בידי והלכנו לרכב.

חזרנו לבית , למשפחה שלי, לשפיות שלי.
ענת ומתן.

אחרי שאכלנו פונדו מדהים, קבעתי החלטה –
"היום מסיבת פיג'מות במיטה שלנו. ענת את רוצה להצטרף?" חייכתי, רוצה שיהיה לנו רגעים ששייכים רק לשלושתינו.
"כן! ואח שלי יצטרף?" חייכה
"הוא רק יקשיב" חייכתי
"אפשר לנשק את אח שלי?" שאלה, הנהנתי בראשי וענת חיכתה שארים את חולצתי ונשקה עשרות נשיקות לביטני.
"עכשיו אח שלי יודע שאני אוהבת אותו?" שאלה כשהרגישה דחיפה של התינוק אל תוך שפתיה.
"הוא אוהב אותך בחזרה." חייכתי
"משפחה שלי." נשק מתן למצחי ולקודקוד ראשה של ענת.