מצב פריקה …

לא מבינה למה הכתיבה נעשת לי יותר קשה היא תמיד הייתה קלה לי על כל נושא הייתי מסוגלת לכתוב
והיום, היום כמעט על כלום ..
אולי יש לי מחסום
אולי פשוט אין לי רעיונות
אין לי מושג …
תכף תחילת שנת הלימודים האחרונה בחיי תכף זו תיהיה השנה ה12 שאני אלמד (אם אפשר לקרוא לזה לימוד)
אבל כלום לא יהיה אותו הדבר בשנה הזאת
הכל השתנה
מקצה לקצה
זה לא הגיוני , עדיין
אפילו אחרי חודש וחצי
זה לא נתפס
לא נתפס לי כמה החיים שלי השתנו מקצה לקצה
בחודש וחצי בלבד
יש לי מאין תחושת ריקנות בלתי מוסברת
בלתי רצויה
כמה געגוע עצום !
אין שקט
אין שלווה
הכל זז אצלי בראש
לא יאמן שככה זה
החופש הזה זה החופש הכי קשה שעברתי
פעם ראשונה אני ללא סבתא שלי
ללא האישה הכי קשורה אליי
ללא האישה הכי חשובה לי
ללא האישה שנתנה מעצמה את כולה רק לי
אני לובשת את תכשיטיה
נושאת בחלק משמה הפרטי -פרח
אבל זה לא אותו דבר כמו הנוכחות שלה
לא רציתי לכתוב כאן עליה אבל זה יצא
יצא בלי שום תכנון
אני זוכרת את אותו היום בו היא נפטרה
8.7.15
יום רביעי
מיון בית חולים רמבם
אגף ד' שוכבים
בערך בשעה 12 בבוקר באנו אליה
אני ואימי
מצאנו אותה עם קיא משונה עליה
אמא שלי ישר צעקה לרופאים
למה הם לא מנקים אותה
היא סיעודית
הם אמרו שניקו וכנראה שהיא שוב הקיאה
ניקיתי אותה
היא ביקשה שהרטיב לה את השיער
לקחתי כוס עם מים והרטבתי את ידי וליטפתי את שערה
היא ביקשה מאמא שלי חיבוק שהיא קראה לו חיבוק אחרון
ואמא שלי לא נתנה לה
היא אמרה לה את מדברת שטויות איזה חיבוק אחרון
היא ביקשה ממני ומאימא שלי להיות ליד רגליה
לפתע היא הושיטה לי את ידה ואמרה לי קחי את השרשרת
לא הייתה לה שרשרת אבל היא ידעה שרציתי לקנות לה לכבוד יום הולדתה ה-70 שהיה אמור להיות לה 6 ימים לפני שנפטרה
אמרתי לה שלקחתי
הפנתי אליה את הגב ובכיתי
הרגשתי שזה לא אופייני לה
שמשמהו לא בסדר
לא עובד כשורה
היא שאלה את אימי איפה רז ואני אמרתי לה הינה סבתא אני פה
עד המוות חשבה עליי
עד המוות נתנה לי
היא פתאום דיברה על המוות
היא דיברה על אחותה ואימא שלה שנפטרו
היא קראה להם
היא אמרה לנו שהיא רואה כוסות יפות שאלנו אותה איפה והיא אמרה למעלה אמרנו לה אין סבתא את כנראה הוזה
אמרתי לה בעוד שבוע את תרגישי טוב ותחזרי לבית אבות ויהיה לך טוב
לא ציפיתי שהשבוע שחשבתי שסבתי כבר תבריא יהיה השבוע שאמא שלי ישבה שבעה עליה
סבתא שלי ידעה שאחותה הקטנה אמורה לבוא אליה והיא תמד שאלה אותנו איפה היא ואמרנו לה בדרך
ראיתי את סבתא שלי שמה את ידה על פניה וקוראת שמע ישראל
לא חשבתי שאלו רגעיה האחרונים
אבל הרגשתי הרגשה מוזרה
לאחר כמה דקות אני רואה את סבתי עם עיניים פתוחות ועם פה סגור אבל כאילו היא רוצה להקיא
ישר הבאתי לה שקית ואמרתי לה סבתא תקיאי סבתא
והיא לא שמעה
בדקתי אם היא מקשיבה לי
והיא לא הקשיבה
היא לא הגיבה
קראתי לאמא שלי ששוחחה עם הרופאים
אמרתי לה אמא סבתא לא מגיבה
היא ישר קראה לרופאים
הם ישר לקחו את סבתא שלי לטיפול נמרץ
היא הייתה לבנה לובן שלא ידעתי שהוא קיים אצל בני האדם
אפילו שלא הסכימו להיכנס לטיפול נמרץ נכנסתי וצעקתי ובכיתי והייתי בהיסטריה
רציתי שהיא תחזור
כמעט התעלפתי
הרגשתי שעוד שניה אני מתמוטטת
כל הזמן הזה הרגשתי הרגשה מוזרה
הוציאו אותי מטיפול נמרץ
היינו מחוץ הטיפול הנמרץ ושתי עובדות סוציאליות מגיעות אליי ואל אימי מנסות להרגיע אותי
הבאתי להם ספר תהילים שאני תמיד לוקחת איתי לכל מקום וביקשתי מהן שישמו את זה מתחת לכרית שלה
הם אמרו לנו לחכות בחוץ בחדר המשפחות
אני לא הפסקתי לבכות
רעדתי מרוב הלא נודע
בכניסה למיון טיפול נמרץ הגיעה אחותה הקטנה דקות אחרי שהכניסו את סבתי לטיפול הנמרץ
התקשרנו לכל אחיה של סבתי
ולאחיה של אימי
כדי שכולם ידעו שהיא בטיפול נמרץ
אני ידעת שהיא נפטרה
אמרתי בקול היא נפטרה אני מרגישה את זה
אין לי סבתא יותר
פתאום שוב שתי העובדות סוציאליות באות ואומרות לי שהן שמו את הספר תהלים שהבאתי לה
הן גם אמרו לנו שהרופא רוצה לדבר איתנו
הרופא בא ואמרתי לו נכון היא נפטרה הוא לא השיב
העובדות סוציאליות והרופא היו עם פנים לא מבשרי טוב
אני שמעתי שהוא אמר ביצענו החייאה אבל היא לא הצליחה
כולם בכו
הייתה הרגשה בלתי מוסברת
איך בן אדם יכול לדבר איתך לפני חצי שעה ועכשיו הא כבר לא בין החיים
בשעה 15:50 סבתי נפטרה
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אדם מת
הבטחתי לה שיום יבוא ואקרא לי או לילדיי מתי שהם יוולדו על שמה
וכך עשיתי
שבועיים אחרי מה שקרה הוספתי לי שם נוסף שהוא על שמה השם הזה הוא פרח
כל כך הרבה משמעות לשם קטן אבל מבחינתי הוא שם עצום ויקר לליבי
הוא עם 3 האותיות הראשונות בשם של סבתי
פרחים זה היה הדבר שסבתא שלי נורא אהבה
והשרשרת שרציתי לקנות לה ליום הולדתה ה-70 הייתה עם תליון פרח
יש אנשים שאומרים לי שזה נורא טיפשי שקראתי לעצמי על שמה
אבל הם לא מבינים מה אני מרגישה
אני יודעת שאף פעם לא אשתווה לטוב ליבה של סבתי
ואין סיכוי שאי פעם אהיה כמותה
אישה חזקה
אישה טהורה
אישה רחבת לב
כל חייה היא רק תרמה
אומנית אדירה
ידי זהב
לפחות זה מה שנשאר לנו הזכרונות שלה
העבודות היצירה שלה
החופש הזה הוא לא יהיה כמו כל חופש גדול רגיל
אני עדיין לא מעקלת
לפעמים אני חולמת עליה בלילות וזה מחזק אותי
לפעמים אני חושבת אולי היא יום אחד תחזור
אני לא מסוגלת לחשוב שזה לא יקרה אף פעם
מדי שבוע אני הולכת לקברה ומדברת אליה
פורקת הכל
אבל אין מי שייעץ לי את העצות שהיא תמיד הייתה נותנת לי
אני מרגישה תחושת ריקנות
תחושה שאין לי מישהו בעולם הזה
שאני לבד
למרות שאני מוקפת באנשים
זה לא אותו הדבר
אני מסתכלת בתמונות שלה ולא מאמינה שלא הוכל לצלם אותה יותר
לספר לה דברים
לכתוב לה תמיד ברכות לכל החגים ובמיוחד ליום הולדת
יום הולדתה ה70 היה אמור לחול ב14.7 בתאריך הזה במקום יום הולדת עשינו לה אזכרה למלאות שבוע שהיא נפטרה
במקום יום הולדת שתכננתי במשך שנה שלימה איך לעשות אותו ומה לקנות לה ומה לעשות לה
אני הייתי באזכרה שלה
כל דבר קטן שלה הופך אצלי למשמעות אדירה
אני מבינה שלא הוכל לראות אותה
ולא מבינה למה
למה אנשים צריכים למות
השאלה שאף אחד לא יכול לענות עליה וגם אם כן הוא כנראה רק משער את זה ….