זיון ודיי

זיון ודיי
התיאור של ילדה עם שמלה אדומה ושתי צמות זה בדיוק היא.
מקרינה תמימות וחיוכיף בלי שם פחד מלהיות מי שהיא
והיא רצה בשדות הירוקים והחמים
ונהנת לה מכל מה שהחיים מציאים
והיא יפה אבל בדיוק במידה הנכונה,
בלי משהו מיוחד שגורם לה להירות בהגזמה
והחיך הזה שהיה לה… איזה חיוך
כל מה שרצית זה שהיא תתקרב ותמלא אותך בשמחה שלה ותהנה בלי להעביר שום הילוך
אבל השמלה שינתה צבע והשיער פתאום נגזם
וכאילו הבן אדם שהיה פעם לפתע נעלם
ועם שחור בעניים לא מאיפור אלה מעייפות
היה אפשר להבין שהילדה התמימה בחרה למות
והיא כבר לא חייכה חיוך אמיתי,
והיא כבר לא הפגינה אהבה ובריכה מהקושי
הילדה עם השמלה האדומה ושתי הצמות
פשוט נעלמה לה בין שני העולמות
וגם לאישה עם השחור יש קסם מיוחד
פשוט היא לא מראה אותו לאף אחד
היא עוברת בין אנשים ולא רוצה שישימו אליה לב
וגם אם היא רוצה היא יודעת שזה פשוט יותר מדי כואב להתאהב
אז היא כאילו בוחרת בכוונה את כל האלה שמתייחסים אליה כזונה
היא מחפשת אותם בלי שום סיבה נכונה, הרי כשהיא צריכה ורוצה חיבוק
מי מביא לה באמת סיפוק?
רק חארות נכנסים לה לחיים,
רק הם אלה שבפנים הורסים ושורפים
ולא ידוע למה אותה בחורה לא מצליחה להשתנות,
הרי היא עשתה את זה כבר, זוכרים? שמלה אדומה ושתי צמות?
והזיון ודיי לא מספק לה כלום,
אבל היא מעדיפה לשבת ולא לקום…
המציאות שבה היא נמצאת כלכך שונה,
שהיא כבר מרתיעה אפילו אותה…
היא לא יכולה לעשות הרבה בעניין הזה
כי אז מגיע הבחור הבה והיא לא שולטת בזה
הילדה המסכנה עם השמלה השחורה….
חבל על השיער שלה חבל על הגזירה..
אבל מה אפשר לעשות עם הזיון הקל?
איך אפשר לגרום לה להבין שזה רק ברירת מחדל?