סיפור ללא שם על וואן דיירקשן וזה פרק 8:{)))

"הוא פגש אותה לפנייך, וממש לא יצא להם לצאת וזה את יודעת, הוא אוהב אותה, אותך בתור ידידה, מה חשבת?" היא צחקה.
חייכתי חיוך מזוייף, למה חשבתי אחרת?

נכנסתי לתוך המלון והתיישבתי בקפיטרייה, ראיתי את היילי מרחוק רצה אלי.
"קים קים קים קים!" היא צעקה וקפצה עלי, -"שלום לך" "אני ראיתי מישהו, גבוה, עם שיער יפה חום, ליד החדר שלך והוא רצה אותך! אז אמרתי לו שאני אחפש אותך ואני.." קטעתי אותה -"ליאם?"
"כן! ליאם" היא התנשפה

"שלום" הוא חייך חיוך מקסים.
-"היי ליאם!" חייכה היילי,
"אתן דומות."
-"לא"
"כן"
-"לא"
"כן"
"קים!!!" שמעתי את קולה של אמא, ליאם התרומם והסתובב.
"זאת אמא שלך?" הוא חייך אליה והתקרב אלי לאט לאט, -"כן" חשבתי מה הוא עושה, . "בואי הולכים למסעדה, ואז הולכים לשייט, דרך אגב ראית את זאין?"
-"יש, יש, ולא לא ראיתי, למה?"
ליאם ניסה למשוך תשומת-לב. והצליח.
"הו שלום לך ליאם פיין היקר" אמא חייכה,
-"אתם מכירים?!"
"ברור, ההורים שלו ואני למדנו באותה כיתה." -"או אלוהים" גילגלתי את עיניי, מוציאה את הפלאפון מהכיס ושולחת לג'מה הודעה.

לאחר שירדנו למטה ויצאנו מהמלון, נכנסנו למונית ונסענו למסעדה. למסעדה שהיינו לפני יומיים, איפה שהארי עובד. שמחתי מאוד לראות אותו עוד הפעם, והפעם נסענו עם המשפחה של זאין, לשם שינוי, בלי זאין. עם ההורים של ליאם ליאם ואחותו, רות'. הסתכלתי על החלון, הרחובות היו מוארים באורות ומנורות יפות, עץ חג המולד עמד באמצע הכיכר. הגענו סוף סוף, נכנסנו אל תוך המסעדה והתיישבנו, ליאם התיישב לידי, הוא הסתכל עלי במבט רגיל, לא חייך ולא אמר כלום.
"שלום אני הארי ואני המלצר שלכם הערב." הרמתי את ראשי אל המלצר, -"היי האז"
"היי לאב" פרשתי חיוך רחב על פניי. הקול הצרוד שלו הדהים אותי כל פעם מחדש. תמיד הוא קרא לי לאב, כל כך אהבתי את זה. ליאם הסתכל עלינו וראיתי שהוא מחייך, הופתעתי למען האמת. הסתכלתי על אמא וראיתי שהיא מחייכת אלי, חייכתי אליה בחזרה והיא קרצה לי.
"זה זאין?" שמעתי לחשושים מאחיותיו של זאין, הן היו די שמחות עם חיוך רחב על פניהן.
הסתובבתי, וראיתי אותו ואת פרי. מחובקים כמו זוג מאוהבים. גאד דאמיט. הרגשתי שהלב שלי נשבר לחתיכות. למה?!?! תפסיקי קים תפסיקי. ניסיתי להרגיע את עצמי, ליאם שם לב שמשהו לא בסדר והסתובב אל זאין ופרי, הוא הסתכל עליהם כמה שניות וחזר להסתכל עליו.
"הכל בסדר האני?"
-"כן.. יש לי קוצר נשימה, אני כבר חוזרת." חייכתי אליו חיוך מזויף, גררתי את הכיסא שלי לאחור ויצאתי מהמסעדה, הכנסתי את הידיים לתוך הכיסים של המעיל, לאחר כמה דקות שמעתי צעדים, הסתובבתי וראיתי את ליאם. "הכל בסדר? את בסדר עכשיו?" הוא חייך וחיבק אותי.
-"כן אני חושבת שכן."
"בואי ניכנס פנימה"
-"לא אני אלך הביתה, תגיד להורים שלי?"
"לא בואי ניכנס, מה זה בגללו?" הוא שאל באי נוחות.
-"בגלל…?"
"זאין"
-"לא."
"רואים על הפנים שלך שכן, טוב אני לא רוצה להיכנס ל.. לא משנה, בואי ניכנס. אני מבטיח שהכל יהיה בסדר"
-"לא אני אגיד לאמא שלי, לא! תגיד אתה לאמא שלי שאני הולכת הביתה אני לא יכולה יותר" הדמעות בגרוני חנקו אותי, הסתכלתי על ליאם והוא עלי. "ט..טוב אני, אני אגיד לה" הוא גימגם וחיבק אותי חזק.

לא יכולתי להחזיק את הדמעות בפנים, סגרתי את הדלת ונשענתי עליה. ופרצתי בבכי, באותו הרגע שחכתי איפה אני ומה אני עושה כאן. עברה שעה, שעתיים, שלוש, לא הפסקתי לבכות. ידעתי שזה מה שיקרה, ראיתי את זה מגיע. עד ששמעתי דפיקה חזקה בדלת שהעיפה אותי על הרצפה, לקחתי נשימה עמוקה וניגבתי את הדמעות, קמתי לאט מהרצפה ונעמדתי מול הדלת.
"קים?"