Dangerous – פרק 1 – נבחרת הכוכבים

היום הראשון באוניברסיטת טקסס באוסטין לא היה נורא כמו שציפיתי, לפחות חלק ממנו.
הוא התחיל מכמעט איחור לקורס משפטים והסתיים בכך שכמעט שברתי אגרטל על הראש של ג׳ייקוב. הוא החליט להופיע בסוף קורס משפטים כשעל גבו תיק והוא ציין שיש בתוכו את הכסף של התחרות האחרונה.
באותו רגע משכתי אותו לאחד המסדרונות שלא היו מלאים ביותר מידי אנשים והחזקתי את עצמי מלנפץ לו משהו על הראש.
העצבים האלו לא היו אופיינים לי כלל, אבל ברגע שראיתי את הפנים שלו מציצות אל תוך הכיתה דמי בעבע בי.

הזיכרון של הפנים שלו מאתמול גרם לי לכווץ את פני בכעס בזמן שעברתי על המדשאות של הספריה בדרך לבניין של לימודי המשפטים.

הדירה השכורה שלי לא הייתה רחוקה באופן מכאיב מהאוניברסיטה ולכן העדפתי להשאיר את המכונית בחנייה וללכת ברגל, בשביל להגיע לביניין של הלימודים ההומנים – מה שהדיקן סירב לקרוא לו כך – הייתי צריכה לעבור דרך הספרייה ולחתוך דרך המעונות שמאחוריהם היו הבניינים שבהם הקורסים נלמדו.

את המורה שלי למשפטים הכרתי אתמול, אישה עקשנית שתמיד דרשה ציות ושקט בכיתה שלה וכל זה נגד לאישיותי, מאז ומתמיד הייתי פרועה וממש לא שקטה, לעיתים היפראקטיבית.

הגעתי באיחור קטן לכיתה ונכנסתי עם הקפה שהכנתי לי בבוקר, מחפשת מקום פנוי לשבת בו.

״שורה שנייה, גברת ביל.״ הרגשתי את עינייה של המרצה שורפות את עורי ומתמלאות בשנאה רבה כלפיי.

סובבתי את פניי לעברה וחייכתי חיוך זחוח ומתנשא, והתקדמתי אל השורה השנייה וחיפשתי בעיניי את הכיסא הפנוי שהיה בין שני בנים.

״פעם הייתי מאוד שמחה אם היו מושיבים אותי ליד שני בנים כמוכם.״ התיישבתי בכיסא שבניהם ומשכתי את שערי הבהיר לאחור.

הם צחקו, ״אז את אומרת שאת לסבית?״ הישירות שלהם לא הרתיעה אותי אלא גרמה לי לגחך מעט.

״אז הייתם מעדיפים שאני אשב במקום אחר?״ שאלתי ומבטי עברו מאחד לשני ולמורה שמבטה נעשה נרגז כי אני מפריעה לה לשיעור.

״לא,״ הם ענו ביחד וכתבו את ראשי הפרקים שהמרצה הסבירה, היא דיברה על החוקה של ארצות הברית, שרוב חלקיה נכתבו כדי לבסס את הפרדת הרשויות על פי מונטסקיה.

״אז אני לא לסבית.״ הוצאתי את הדפדפת והעט מתיקי והתחלתי לכתוב את מה שהקריאה, את שאר הדברים שהפסדתי אני אשלים בטח מאחד מהם.

מהחלק הראשון של החוקה היא הגיעה למגילת הזכויות ולעשרת התיקונים הראשונים שבוצעו בה, היא ציינה שברוב המקרים של התביעות עורכי הדין משתמשים בתיקונים של החוקה כדי לנקות את האשמה מהלקוח שלהם.

בגלל שאני כבר בשנה השלישית בקורס משפטים ידעתי את המבוא לפני שהיא התקדמה, ובשביל חזרה היא החליטה לחלק אותנו לזוגות וכל אחד קיבל מקרה שונה אך אמיתי מבתי משפט בעיר ואנו היינו הפרקליטים שמגנים על הנתבע ועלינו להשתמש בתיקונים לחוקה.

גם ידעתי שאני מעדיפה להיות עורכת דין לדיני משפחה, ההברקה הזו ליוותה אותי מאז שהייתי נערה ועדה לכל ויכוח של ההורים שלי על הגירושין שלהם. אמא שלי ועורך הדין שלה ניסו לעשוק את כל נכסיו בשבילה, אבל אבא שלי היה חכם בשביל להפתיע אותה עם הסכם ממון שבעצם השתיק את אמא שלי והיא הסכימה לכל תנאי שהציבו.

אני והבחור שישב מימיני צוותנו, הוא ציין ששמו ג׳ף ואני הנהנתי ואמרתי לו את שמי.

במקרה שקיבלנו היינו צריכים להגן על אדם שתבע את מדינת רוסיה למרות שלא היה חלק מאזרחיה.

״אני יודעת את התשובה,״ הצהרתי וג׳ף הנהן, באוניברסיטה השנייה המרצה החליט לבחון אותנו על עשרים ושבע התיקונים והפתרון למקרה הזה היה פשוט למדי; התיקון ה11 של החוקה שאומר שעל אנשים שאינם אזרחים של המדינה חל איסור תביעה.

״התיקון ה11,״ הוא הסכים איתי ומיד כתבנו את התשובה בתחתית הדף עם השמות שלנו, והעברנו את הפתק לקופסא שעברה בין כל התלמידים שסיימו את התרגיל.

״אני לא יודע מה את מנסה לעשות עם המרצה הזאת, אבל כדאי לך להפסיק.״ הוא משך את תשומת לבי וניסיתי להבין את הסיבה שהוא מנסה להזהיר אותי ממנה.

״אני לא מנסה כל-״

״אל תשחקי את עצמך תמימה, לא כדאי לך להתעסק איתה. היא יכולה לחסל את התואר שלך ברגע.״ הוא עצר אותי לפני שהספקתי לסיים את המשפט.

״אוקיי, אני אנסה להיות נחמדה אליה,״ התפשרתי ולאו דווקא בגלל שהזהיר אותי, אלא מהסיבה שאני מעדיפה לא לפתוח חזית עם מרצה שבאמת יכולה להכשיל אותי.

״אתם יכולים ללכת,״ היא הודיעה ברגע שהקופסא הגיעה לשולחנה והתיישבה בכיסאה, מתחילה לעבור על המקרים והתשובות של התלמידים.

״כמה זמן כל שיעור כאן?״ ניסיתי להיזכר בזמנים שהיו מצויינים לי במערכת שתליתי על המדף אתמול, הכנסתי את דבריי לתיק ותליתי אותו על כתפי.

״היא לא אוהבת ללכת לפי המערכת. היא בדרך כלל מלמדת את מה שהיא רוצה, מחלקת תרגילים ואוספת אותם בחזרה, ואז היא משחררת את הכיתה בשביל לבדוק אותם.״ ג׳ף היה משמאלי בזמן שירדנו במדרגות אל היציאה מהכיתה.

כשיצאנו מהכיתה דמותו של ג׳נסון נגלתה לפני, הוא נשען על הקיר שמול הדלת והיה שקוע בטלפון שלו כאילו חייו תלויים בו.

ג׳ף נעלם לי בהמשך המסדרון, התקרבתי אל ג׳נסון וטפחתי על כתפו, מושכת את תשומת לבו מהטלפון המזויין אלי.

״חיכיתי לך.״ הוא הכניס את הטלפון לכיס האחורי של מכנסיו והתקדמנו אל הקפיטריה שהיוותה את החיבור בין שני הביניינים.

״לא חשבתי אחרת,״ עניתי לו והוא החמיץ פנים. כנראה שלא אוהבים כאן ציניות, ואת זה אני בהחלט צריכה לזכור.

הקפיטריה הייתה מורכבת מחנויות מוכרות כמו מקדונלד׳ס ופיצה האט שמכרו את התפריטים שלהם במחירים מוזלים במיוחד לסטודנטים. עמדנו בתור הקצר למקדונלד׳ס והזמנו כל אחד את הבחירה שלו.

יכולתי להבין את הסיבה שהקפיטריה היה כמעט ריקה, הרי כולם לומדים עכשיו והמורה שלנו מאוד אוהבת לשחרר. אבל דבר אחד לא הבנתי והוא הסיבה לכך שג׳נסון כאן ולא בשיעור.

התקדמנו אל השולחנות עם המגשים שעליהם ההזמנות שלנו והתיישבנו אחד מול השני בשולחן צמוד לקיר ובדיוק מתחת למזגן.

״אתה לא אמור להיות בשיעור?״ שאלתי כשהוא נגס בהמבורגר הענק שהזמין בזמן שאני הורדתי את הנייר שעטף את המיני המבורגר שהזמנתי.

״אני לא לומד בימי שלישי, אחד מהיתרונות של שנה רביעית.״ הוא צחק ופרק את חבילת הצ׳יפס על המגש ורוקן מעליו את שקיות הקטשופ. אני מניחה שבקצב שאני אוכלת הוא ייצטרך לחכות לי כאן יותר מידי זמן ממה שהוא רגיל אליו.

לאחר עשר דקות שבהן הספקתי לסיים לפחות חצי מההמבורגר וכמה חתיכות של צ׳יפס, ג׳נסון הספיק להניח את המגש מעל הפח ולחזור להתעסק בטלפון שלו במרץ.

״אם היית מתנהג ככה בדייט כבר ממזמן הייתי שוברת לך את הטלפון,״ הזהרתי אותו והוא צחק אך עיניו עדיין היו על המסך.

התקרבתי אליו עם פני והנחתי שתי אצבעות על הטלפון שלו, ״הייתי רצינית בן אדם.״

הוא הרים את מבטו אליי וגלגל את עיניו, ״אז אני אקנה חדש, רוצה לשבור אותו עכשיו או אחר כך?״ הוא נופף במכשיר הדק והשטוח שלו מולי, גלגלתי את עיניי וחזרתי לאכול את ההמבורגר שכבר גרם לי להרגיש בצורך להקיא.

רטט מהכיס האחורי של מכנסיי גרם לי להסיט את מבטי מהאוכל אל הטלפון שלי, הדלקתי אותו וקראתי את ההודעה שקיבלתי מאבי.

אבא: מרג׳ אני צריך שתתחרי נגד בחור מהאוניברסיטה החדשה שלך. אני לא יכול להגיע לבחון אותו בעצמי ואני סומך עלייך שתשפטי אותו בחוכמה וביעילות, התחרות בעשר וחצי בבית ספר שהרסו לפני כמה שנים, אני אסביר לך לפני איך מגיעים אליו – תהיי מוכנה.

הנהנתי אל המכשיר והחזרתי את הטלפון לכיסי, כנראה שהוא באמת צריך את העזרה שלי כי בדרך כלל אני מתחרה בשבילו רק כשאני נמצאת אצלו.

״מה לעזאזל אתה עושה כל היום בטלפון המזויין הזה?״ גררתי את כסאי לאחור והתקדמתי עם המגש אל הפח שהוצמד לקיר, זרקתי את מה שהיה במגש לפח והנחתי אותו מעליו.

״גורם לבנות שלי לגמור רק מהודעות מלוכלכות.״ הוא קרץ וקם מהכיסא שישב עליו, לקחתי את תיקי ותליתי אותו על כתפי.

״אתה לא מעדיף לזיין אותן בזמן שאתה מדבר מלוכלך? אני חושבת שככה גם אתה נהנה.״ צחקתי ויצאנו מהקפיטריה אל הרחבה שהקיפה אותה, עצי דקל היו בכל פינה באוניברסיטה והצל שנתנו הספיק לאדם אחד לכל היותר.

״זה יכול להיות רעיון טוב, אבל כולן כאן קדושות מזויינות שלא אוהבות דיבור מלוכלך!״ הוא הניף את ידיו באוויר והוסיף שהעולם מתאכזר אליו.

״ג׳נסון לא אני לא רוצה לקבל מאחור! לא ג׳נסון אני לא אוהבת את התנוחה הזאת! לא אני לא רוצה להתקלח איתך ג׳נסון! קדושות מזויינות שלא מוכנות לעזוב את התנוחה המסיונרית!״ הוא חיקה את אותן בנות שניפנפו אותו באותו הזמן.

״לעזאזל אני מרגיש כמו הזונה שזורקים אותה אחרי זיון!״ הוא התלונן ואני לא הפסקתי לצחוק, הבנות שהוא חיקה באמת נשמעו כמי שמנפנפות אחרי סקס.

ג׳נסון ליווה אותי לדירתי והלך לחבר שלו ששכר את הדירה שמולי, וככה בעצם הכרתי אותו. הוא וחברו עזרו לי להעביר את הארגזים ולפרוק אותם למגירות, הם בעיקר התעניינו בארגזים שנכתב מעליהם 'הלבשה תחתונה' והייתי צריכה להעלים את הארגז הזה לפני שהם הספיקו לפתוח אותו.

לא היה לי יותר מידי מה לעשות בזמן הזה, הקורס למשפטים נמשך שעתיים לפחות והיא שיחררה אותנו אחרי חצי, והקורס שיש לי אחרי משפטים היה בלשות, לא הייתה לי ברירה מאחר ולא אהבתי את המקצועות האחרים שנכללו במדעי הרוח.

שמתי לב שהבנים העמידו כמה ארגזים שלא הספקנו לפרוק אחד על השני, אז החלטתי להמשיך לסדר אותם במקומם.

הורדתי את הקופסא הראשונה ופתחתי אותה עם הסכין, היא הייתה מלאה בנעלים, היו לי שתי קופסאות מלאות בנעלים כשאחת מהן סידרתי בארון אתמול. סחבתי את הקופסא עד לארון וסידרתי את הזוגות בחלקים הריקים שנותרו בו, רוב הנעליים שהיו לי בארון היו שטוחות והחלק הקטן ביותר היו עקבים שבעיקר הכריחו אותי לנעול אותם.

כשסיימתי עם הקופסא הוצאתי אותה מחוץ לדלת והורדתי את השניה, פותחת אותה עם הסכין וחושפת עוד כמה קולבים שעליהם מסודרים בגדיי וכל מה שנותר לי היה להכניס לארון, הסדר שהיה בקופסאות היה בזכות אשתו של אבי שהציעה את עצמה וסידרה את הדברים שהעדפתי להשאיר אותם לסוף.

כשסיימתי לפרוק עוד שתי קופסאות שמתי לב לשעה, נשארה לי חצי שעה להגיע לאותו ביניין שלמדתי בו והפעם לקומה האחרונה שהייתה מלאה בכיתות בלשות.

החזרתי את הסכין והוצאתי את הקופסאות הריקות לבחוץ, חוזרת לחדרי ומתבשמת מעט ויוצאת שוב אל החלק השני של יום הלימודים השני שכלל לא יותר מארבע שעות.

הפעם הלכתי לאט יותר כי הייתי בטוחה שיש לי יותר זמן להגיע לכיתה, חלפתי על פני הספריה וחתכתי דרך המעונות ובתי האחוות עד שהגעתי אל הקפיטריה שממנה נכנסתי אל הבניין השני, בעל עשר קומות שאותן הייתי צריכה לעלות במעלית צפופה ומסריחה מאנשים.

כיתת בלשות הייתה כמעט מלאה בתלמידים כשהגעתי, לא היה שום זכר לשולחן המרצה מול כיסאות התלמידים וזה היה מוזר. לגמרי מוזר.

עליתי במדרגות לשורה הראשונה והתיישבתי בין שתי בנות, העדפתי לא לשבת בקרבת בנים וזה מתוך הפקת לקחים משנה שעברה, הראש שלי לא היה במצב של להקשיב למורה כי הבנים ההורסים שהיו חברי הטובים ישבו לידי במרבית השיעורים והצליחו להסיח את דעתי כל פעם מחדש.

ברגע שהשיעור על פי השעון התחיל באופן רשמי האורות בכיתה נכבו והמילמולים סביב המקרה גברו.

המקרן התעורר לחיים ודמות של אדם מוטל מדמם על רצפה לבנה ומבריקה הייתה מוקרנת, קולות של גועל ובהלה נשמעו ואז הכל נרגע ונשאר רק שקט.

השקופית במצגת התחלפה והופיעה שאלה הכתובה בגודל הגדול ביותר שנכנס בשלמותו בדף:״מי רצח אותי?״

השקופית עברה להבאה וחשפה יותר חלקים מהמקום שבו נמצא האיש, הוא היה שכוב על הרצפה בסלון והחלון היה מנופץ, חוץ מהחלון שמתי לב שחפצים היו מבולגנים וזרוקים בכל מקום בבית.

חלון מנופץ.

ציינתי את הדברים שראיתי שיכלו להוות קצה חוט לגילוי הרוצח ועדיין בערה בי השאלה – איפה המרצה מתחבא למען השם?

סכין מטבח משוננת הייתה מונחת בתוך שלולית דם והיה נראה כי יש בד שהיא מונחת עליו.

סכין משוננת.

השקופית התחלפה שוב והפעם התמקדה על שלוליות דם שהובילו לחלון וחלקי טביעות נעליים היו בהן.

טביעות נעליים.

השקופית הבאה הייתה סרט קצר ממצלמת אבטחה שבה נראו מספר אנשים נכנסים אל הביניין ובאופן ספציפי אל הדירה של אותו בחור, וכמו כן צוינה שעת המוות שלו שבזכותה פסלתי חלק נכבד מהאנשים שביקרו אצלו במהלך היום.

נשארו לי שלושה אנשים שהיו יכולים להיות שותפים לרצח מאחר והרוצח יצא מהחלון וכל השלושה יצאו מן הדלת ונקלטו במצלמת האבטחה.

ברקע מאחורי היו לחשושים של אנשים שניסו להבין מה פשר המצגת והשקופיות ואיך זה קשור לבלשות, התעלמתי מהזמזומים מאחורי והמשכתי להתעמק על השקופיות שהתחלפו והפעם הוקרן סרטון ממצלמת אבטחה של מכולת שכונתית שהייתה ככל הנראה קרובה לבית שלו וקלטה את הרוצח נמלט ובורח.

שער מתנופף מצד לצד, צעדים מרושלים שמעידים על סוג של בהלה או מקרה שיצא מהקשרו וגרם לכל חוסר הביטחון והפחד שהוקרן ממנה לכל עבר, הרוצח הנמלט הייתה בחורה שככל הנראה היא ואחד משלושת החשודים רקמו וטוו את הרצח של הבחור, או שהם תכננו משהו אחר והוא היה שם בזמן הלא נכון.

המקום הנכון, בזמן הלא נכון.

השקופית הבאה הייתה נגזרת עיתון מכתבה על הבחור המדמם שבעצם גרמה לי להביא מחצאי המילים ששרדו שהוא היה חלק מהתוכנית להגנת עדים בפרשת רצח חשובה וככל הנראה שאחד השותפים שנכנסו לדירה ניסו לעזור לבחורה לחסל אותו, וזה כבר נתן תפנית שונה לכל המחשבות שעברו לי בראש.

המצגת נסגרה והאורות בכיתה נדלקו, בחור צעיר שלדעתי גילו הוא לא יותר מעשרים וחמש עמד מולי, כל המבטים של התלמידים נשאו אליו והוא הציג את עצמו.

"השם שלי הוא סקוט טאן והתמונות והסרטונים שהצגתי לכם היו חלקים מפרשת רצח שאני עדיין מנסה לפענח ביחד עם מחלקת הרציחות במשטרה. אם מישהו הצליח להסיק מסקנות מהתמונות והסרטונים ששישאר, כל השאר מוזמנים ללכת ולא לחזור לשיעור הזה יותר." וואו, כמה שהמזל שלי גדול. קבוצה של עשרים תלמידים בערך ארזה את דבריהם ויצאה מהכיתה ללא התנגדות.

ברגע שאחרון התלמידים יצא הוא המשיך בדבריו, "אתם נבחרת הכוכבים שלי ואני הולך לטפח אתכם כאילו הייתם פרחים. כרגע אני אוציא אתכם אחד אחד לפי הרשימה השמית ואלה יהיו הראיונות שלכם לפני הקבלה לקורס, תנסו להרשים אותי." הוא הוציא את הטלפון שלו מכיסו וקרא לתלמיד הראשון שבמקרה נכח בכיתה, התלמיד אסף את דבריו ושניהם יצאו מהכיתה.

הוצאתי את הדפדפת שלי מהתיק ואת העט והתחלתי לסכם את מסקנותי:
על פי הסרטונים והתמונות ניתן לראות כי ה"רוצחת" הנמלטת עזבה את הדירה מהחלון שניפצה לאחר מכן; יש לבדוק שרידים שיכולים לזהות אותה לפי דנ"א.
לפי הסכין המשוננת שהונחה על הרצפה אפשר לסנן את רשימת החשודים אם קיימת אחת כזו לפי הכיוון שבה הסכין חדרה לגופו של הנרצח, האם ה"רוצחת" הייתה ימנית או שמאלית ולצמצם את החשודים, כמו כן יש לבדוק את טביעות הנעליים ולחפש את מידת הנעל וסוגה וכך לצמצם שוב את הרשימה.
על פי הסרטון הראשון, שלושה אנשים נכנסו לדירתו של הנרצח דקות ספורות לפני שעת המוות שלו, יש לזהות אותם ולבדוק את הקשר שלהם אל ה"רוצחת" והנרצח או האם מדובר בניסיון חיסול של עד מהתוכנית להגנת עדים.

המרצה נכנס וקרא כל פעם לתלמיד אחר עד שהגיע אל שמי, ארזתי את דברי ותלשתי את הדף עם מסקנותיי מהדפדפת ויצאתי אליו, הוא הוביל אותנו לחדר הצמוד לכיתה שבו נתלה לוח על אחד הקירות ועליו היה מסומן ציר זמן ותמונות של החשודים.

"בבקשה תהיי טובה יותר מאחרים." הוא הביט בי במבט מתחנן והנחתי מולו את הדף בביטחון למרות שלא הייתי בטוחה שהמסקנות שלי יובילו אותו לפיתרון של הרצח הזה.

"יש משהו שרצית להוסיף ושכחת ממנו?" הוא קרא מדף שהיה מונח מולו, ולפתע עלתה בי מחשבה שאולי הוא כן פתר את המקרה הזה ופשוט משתמש בו כדי לבחון אותנו, וזה היה נשמע לי הגיוני יותר מכל דבר שרציתי להוסיף ושכחתי.

"את האמת? כן," הודיתי והוא נאנח והפך את הדפים שהסתכל בהם מקודם.

"אני בטוחה שאתה כבר יודע מי רצח את הבחור הזה וכרגע אתה רק משתמש ברצח שלו בשביל לבחון את יכולות החשיבה של התלמידים ולסנן אותם לפי יכולת החשיבה שלהם, אך בכל זאת אני אזרום ואומר שלפי דעתי הם ניסו לחפש בדירה שלו דבר מסוים והוא פשוט היה שם בזמן הלא נכון."

הוא נשם לרווחה, "את בהחלט צודקת, דרך אגב הרוצחת הייתה בעצם השוטרת שהגנה עליו ושיתפה פעולה עם האשם בפרשה," הוא הוסיף להסביר לי גם איך הם הגיעו אליה ושבעצם הוא הסתיר חלק מהראיות ורצה שנגיע בעצמו לפחות לחלק של החיסול.

"את נבחרת הכוכבים שלי!" הוא חייך ושיחרר אותי מהשיעור אך החלטתי ללוות אותו אל הכיתה ולהמשיך ממנה בחזרה אל הדירה שלי, אני מניחה שאני יכולה להתרגל לכל השיחרורים הלא מוצדים מהשיעורים האלו ואני גם יכולה לנחש שזה יקרה עוד הרבה בשיעורים שלו, הרי אני היא נבחרת הכוכבים שלו.