הסיפור של סינדרלה פרק 36

אני מרגישה כמו חרא בן אדם, אני מודה. הבטחתי לכן פרק ביום רביעי ולא פרסמתי. הוא לא היה מוכן, ולא רציתי שוב לאכזב אותן עם הודעה של 'אני לא גמרתי את הפרק אז אני לא מפרסמת היום, מצטערת'.
ההשראה שלי באה והולכת, אז אני באמת חשבתי שאני אפרסם את הפרק עד יום רביעי, אבל המזל פשוט לא שיחק לי כנראה. אבל אל דאגה! סיימתי את הפרק להיום!
אני מודיע מראש, הפרק טיפה קצר (הוא שלוש עמודים, אבל זה לא כזה ארוך כמו שרציתי שהוא היה), אבל אני מבטיחה והפעם אני אקיים את ההבטחה שלי (אם לא אני נורא אכעס על עצמי), ואפרסם פרק ברביעי! וגם עוד הפתעה קטנה שאני אגלה ב'רציתי להוסיף'! אז תהינו מהפרק, מקווה שלא תתאכזבו (כי לדעתי לא יצא טוב :/ )

-נקודת המבט של ראיין-

זרקתי את הכדורסל הקטן שבידיי אל תוך החישוק פעם נוספת, וכמו תמיד, קלעתי בדיוק אל תוך הרשת. המכשיר ספר את הנקודות שלי וצפצף שנגמר לי הזמן, והניקוד שלי הבהב מעל הסל.
"וואו, זה היה ממש טוב!" קרא הבחור מעבר לדלפק של הדוכן.
"תודה," נאנחתי. הרגשתי נורא, יותר נורא מאשר אי פעם הרגשתי בכל חיי. לא חשבתי שהריב הראשון שלי ושל אמנדה היה עכשיו, ביום אהבה, ועוד על נטלי! מי היה מאמין.
"אתה יכול לבחור כל דבר מלמעלה," הוא אמר והצביע על הבובות שהיו תליות מעליו. אני באתי לכאן רק בשביל להוציא קצת עצבים, וכדורסל היה הדבר הכי קרוב לזה. בשמחה הייתי מנגן או כותב שיר, מה שאני בדרך כלל עושה שאני מרגיש מצוברח, אבל בגלל שאין פה משהו כזה, כדורסל היא האפשרות היחידה שנותרה לי.
"תביא לי את הכלב," אמרתי לו והצבעתי על הכלב החום-לבן. הוא היה דומה מעט לאלפרד, מה שישר הזכיר לי את אמנדה. הייתי אידיוט שנתתי לה ללכת פשוט. אני בכלל לא הייתי צריך לצעוק עליה, ועוד דבר מטומטם כמו זה.
טוב, אולי זה לא כזה מטומטם. היא צודקת לגבי נטלי, היא באמת יכולה להיות מרשעת מדי פעם (טוב, אולי יותר ממדי פעם), אבל שתי הבנות היו אשמות במקרה הזה. אני באמת לא מבין למה אמנדה מקנאת כל כך, ועוד במישהי כמו נטלי. אני בעצמי אפילו לא יודע למה התחלתי לצאת עם נטלי מההתחלה, היא בחורה ללא עומק בכלל. אולי היא יפה (למרות שלדעתי אין בחורה יותר יפה מאמנדה בכל צורה שהיא), אבל זה הדבר היחיד שיש לה. אין לה תוכן, זה כמו לראות ספר בעל כריכה יפה, אבל שאתה פותח אותו כל הדפים ריקים. עכשיו שאני חושב על זה, זאת דווקא שורה נורא טובה לשיר…
"אה, אתה עומד לקחת את הבובה או לא?" הבחור שאל אותי עם גבה מורמת, הבובה של הכלב מושטת לעברי.
"אה, כן." מלמלתי ולקחתי את הבובה מידו.
"חג אהבה שמח!" הוא קרא אחרי שהתחלתי להתרחק מהדוכן.
"אל תספר לי על זה," נאנחתי לעצמי. נדחפתי בין האנשים, מפנה לעצמי דרך בין הקהל. אני חייב למצוא את אמנדה, להתנצל על ההתנהגות שלי ולהיות הבוגר. ניסיתי להתקשר אליה מקודם, אבל אז נזכרתי שהטלפון שלה על שקט, ולא משנה כמה פעמים אני אתקשר היא לא תשמע אותו. אני זוכר שהיא אמרה שהיא שמה אותו של שקט בשביל ששום דבר לא יפריע לנו, אבל הפעם מה שהפריע לנו היה אני.
"ראיין!" שמעתי קול נשי קורא, וישר התמלאתי בתקווה שזאת אמנדה. אולי היא החליטה שהיא מתנצלת (למרות שהיא לא צריכה להתנצל בכלל), ונמשיך את בילוי יום האהבה שלנו כאילו כלום לא קרא. מיהרתי להסתובב אל עבר הקול עם חיוך ענקי על הפנים, אבל הוא נפל ברגע שראיתי את הראש הבלונדיני והמוכר רץ אליי.
"סוף סוף הצלחתי להשיג אותך!" נטלי התנשפה ונעצרה מולי.
"מה את רוצה?" נשפתי בכעס.
"רגע, תן לי לנשום." היא המשיכה להתנשף והחזיקה אצבע באוויר כסימן שאני אמתין.
"אין לי כוח לשטויות האלה," מלמלתי ומיהרתי לעקוף אותה ולנסות להמשיך למצוא את אמנדה, אבל הרגשתי יד תופסת בזרועי ועוצרת אותי.
"חכה!" היא קראה שוב.
הסתובבתי אליה, בהחלט מעוצבן. אין לי כוח לשטויות המפגרות שלה, יש לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות עכשיו מאשר לעמוד כאן ולהקשיב לתירוצים הפתטיים שלה.
"מה את רוצה?" חזרתי על דברי שוב בשיניים חשוקות.
"ראיתי מה שקרה בינך לבין אמנדה," היא מיהרה לומר לפני שאנסה לברוח שוב.
"אז?"
"רק רציתי להזכיר לך," היא אמרה, היד שלי מטיילת במעלה השרוול שלי. "שאם יש לך מחשבות אחרות, אני תמיד כאן." היא חייכה את החיוך המפורסם שלה זה שיגורם לכל בחור ליפול לרגליה. אבל לא אני.
ידה טיילה יותר למעלה אל הצווארון של החולצה שלי, משחקת בו בין אצבעותיה עם ציפורניים המשוחות בלק אדום.
הרגשתי בכעס בי גואה יותר שהבנתי שאמנדה צדקה. נטלי עושה את כל זה בגלל שהיא רצתה אותי, היא ניסתה להציק לאמנדה בשביל לקבל אותי בסוף. יכולתי לחוש בדם הבוער לי בוורידים ועשן יוצא לי המאוזנים. נטלי רק המשיכה לחייך אלי את החיוך הזה שלה, מה שגרם לעצבים של לגאות עוד יותר.
"את רוצה לדעת מה אני חושב?" אמרתי לה, הקול שלי נשמע רגוע ושליו, אבל הרגשות שלי לא היו כאלו בכלל.
"מה?" היא השיבה, אצבעותיה מטיילות מעט לצווארי.
"קודם כל, תורידי ממני את היד שלך," אמרתי, והיא עשתה כבקשתי. "עכשיו, אני רוצה שתביני משהו."
"מה?" היא חזרה על אותה מילה קולה נשמע מתוק ומחליא מתמיד.
"אין לי שום עניין בך," התחלתי לומר, והחיוך שהיה על שפתייה החל לדעוך לאט לאט. "אין לי מושג איך את לא מבינה את זה, כי נפרדנו כבר לפני כמעט שלושה חודשים!"
"רגע-"
"אולי את פשוט סתומה, אולי פשוט קשה לך להבין את זה, אבל אני עכשיו עם אמנדה," אמרתי, והדגשתי את שמה של הבחורה שעכשיו רציתי שתהיה כאן איתי במקום נטלי. "אין לי מושג איך את עדיין לא קולטת את זה, אפילו אחרי כמות הפעמים שאמרתי לך שאני לא רוצה אותך יותר!" לא שמתי לב שאני צועק עד שאנשים החלו להאט ולצפות במחזה.
"אבל- אבל חשבתי-" היא גמגמה, לא יודעת מה לומר.
"את לא חושבת, זה הבעיה אצלך," קטעתי אותה. "אפילו שאני עדיין במערכת יחסים את עדיין מנסה לבוא אליי ולקוות שיצא לך מזה משהו!" אני לא יודע למה, אבל אני פשוט התחלתי לצחוק. אולי זה מההתנהגות הדבילית שלה, אולי בגלל תחושת ההקלה של סוף להתעמת איתה ולגמור את כל העניין הזה אחד ולתמיד. "נטלי, את לא החברה שלי יותר, וכנראה גם לא תהיי, כי אני מאוהב באמנדה, ולפי מה שאני זוכר, היא לא את."
נטלי עמדה מולי, משותקת מהלם עם סומק של מבוכה על פניה. הקהל שהיה מסביבנו הביט בין שנינו כאילו הם צופים במשחק פינג פונג מרתק.
"עכשיו, אם תסלחי לי," נאנחתי. "אני צריך ללכת ולמצוא את חברה שלי, ולנסות להתנצל על השטויות שאת עשית." אמרתי, והדגשתי את המילה 'את'.
נטלי עמדה מבוישת, כל העניים צופות בה, וחלק מהאנשים אפילו מתחילים לצחוק מעט.
מיהרתי לברוח ממעגל האנשים לפני שמשהו אחר יקרה, וניסיתי לחפש את אמנדה. ניסיתי לחשוב איפה היא יכולה להיות. הגלגל הענק? נדנדת המים? אולי היא הלכה לאכול אפילו שאין לה כסף כי התעקשתי לשלם על הכל? ואז נזכרתי שהיא אמרה לי פעם שהחלק הכי טוב בלבקר כאן הוא הים.
מיהרתי לכיוון החוף, לא יודע איך בדיוק אני אמצא את אמנדה בין כל האנשים. היא יכולה להיות בכל מקום, ממש-
"מה?" אמרתי לעצמי, מרגיש עצוב, כועס, קנאי, הכל באותו הזמן. מצאתי את אמנדה יושבת על החוף, ולידה… בחור. הם דיברו וצחקו, החיוך של אמנדה נראה, אבל העובדה שהוא לא בגללי גרם לי לקנא עוד יותר. מה היא עושה, ועוד עם גבר אחר? בסופו של דבר, הבחור קם וניער את החול מהמכנסיים שלו. אמנדה קמה גם היא וחיבקה אותו במהרה אליה, לפני שהוא נופף בידו להתראות והתקדם אל הלונה פארק.
העצבים בי גאו עוד יותר, ומיהרתי להתקדם אל הכיוון של הבחור ולנסות להבין מה בדיוק הוא עשה עם אמנדה.
"היי, אתה!" קראתי שמצאתי אותו בין כל האנשים.
הבחור הרים את ראשו, הביט מסביב ואז חזרה אלי. "אתה מדבר אליי?"
"כן, אתה!" קראתי ודחפתי אותו.
"היי, מה יש לך?" הוא קרא מבולבל ומיהר לייצב את עצמו.
"מה אתה חושב שאתה עושה עם חברה שלי?!" צעקתי עליו, הכעס שבי מאיים כבר לפרוץ החוצה.
"חברה שלך?" הוא שאל מבולבל, ואז הבעת פניו השתנתה והוא הנהן בראשו כמבין. "אה, אתה ראיין."
עניי נפערו, וכך גם פי. "איך אתה יודע איך קוראים לי?"
"היי, אני טומי." הוא הושיט את ידו אלי ללחיצה, מתעלם לגמרי מהשאלה שלי. לא לחצי לו את היד, רק הבטי בו במבט ריק ולא מבין. "אני בן דוד של החברה הכי טובה שלה, סופי."
"איך אתה יודע מי אני?" שאלתי אותו, נורא רוצה לקבל תשובות מהבחור הזה שעדיין השאיר אותי מבולבל יותר ממקודם.
"אמנדה סיפרה לי עליך בדיוק עכשיו," הוא אמר והצביע חזרה אליה. "בחורצ'יק, אתה לא מבין כמה הבחורה משוגעת עליך."
"באמת?" שאלתי, שוכח לרגע את העצבים שלי.
"ואני יודע שבדיוק רבתם, ואפילו שהצעתי לה שהיא תתקשר אלייך ותתנצל, אני יודע שהיא לא תעשה את זה." הוא צחק. "אני מכיר אותה מאז שהיא הייתה קטנה, היא בחיים לא עושה משהו שאחרים אומרים לה לעשות."
"כן," צחקתי גם אני, יודע בדיוק איך אמנדה מתנהגת.
"אתה יודע מה אני מציע?" הוא אמר, אני רק שתקתי, הוא לקח את זה כסימן להמשיך לדבר. "שתלך לשם עכשיו ותגיד לה בדיוק איך אתה מרגיש כלפיה."
"איך אתה יודע שזה יעזור?"
"אני יודע שרק נפגשנו, אבל אני חושב שאתה בחור נורא מיוחד," הוא שם את ידו על כתפי ולחץ עליה מעט. "אבל אמנדה היא כמו אחות קטנה בשבילי, ואתה עושה אותה מאושר יותר משאי פעם ראיתי אותה בחיים שלי. ואני רוצה שהיא תמשיך להיות מאושרת."
"אל תדאג," אמרתי לו עם חיוך על פניי. "אני מבטיח שהיא תהיה מאושרת."
החיוך שלו גדל, הוא סוף סוף הוריד את ידו מכתפי. "קדימה, היא מחכה רק לך."

-נקודת המבט של אמנדה-

"היי," היה הדבר היחיד שהוא אמר לי. למרות כל מה שקרה, המילה היחידה שהוא יכול לומר, זה 'היי', אבל ברגעים כמו אלה, מילים הם לא הדבר שאתה הכי רוצה לשמוע.
"היי," אמרתי גם אני וחזרתי להביט בים. "תהיתי מתי אני אראה אותך שוב."
"אני הנסיעה שלך הביתה, אז אני הייתי חייב לפגוש אותך מתישו, נכון?" הוא אמר והתיישב על החול לידי, בדיוק איפה שטומי ישב לפני כמה רגעים.
"אבל מה אם גנבו לך את המכונית?" העלתי לשיחה, מה שגרם לצחוק קטן לברוח משפתיו. "אחרי זה לא היינו יכולים לחזור הביתה."
"במקרה הזה, היינו מבלים את שאר היום בתחנת משטרה."
משכתי בכתפיי כתגובה והפניתי אליו את מבטי. "אז, איך מצאת אותי?"
"חיפשתי במקום היחיד שחשבתי שאני אמצא אותך," הוא ענה לי. "ומצאתי אותך כאן עם בחור אחר."
עניי נפערו, וקיללתי את עצמי בלב. ראיין בטח ראה אותי כאן עם בחור אחר וחשב שאני בוגדת בו, במיוחד שאני מחבקת את טומי ככה. איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת?
"דיברנו," הוא נאנח. "והוא סיפר לי על מה דיברתם."
"באמת?" שאלתי מופתעת, כל החששות שלי נעלמות בבת אחת. "מה הוא אמר לך?"
"הוא יותר הבהיר לי משהו," הוא הודה. "אני אידיוט אמנדה, אני באמת מצטער שרבתי איתך, ועוד על נטלי!" הוא הניד בראשו. "לא חשבתי שהריב הראשון שלנו היה ככה."
"גם אני לא," הסכמתי איתו והבטי בחיקי. "אבל אל תאשים את עצמך. אני זאת שהייתה לא בסדר."
"זאת נטלי," הוא תיקן אותי, גורם לחיוך קטן לצוץ על שפתיי. "פשוט הייתי צריך לקחת אותך משם ולברוח, זה הכל."
"בואו נסכים שזה לא היה רעיון טוב לקנות גלידה מההתחלה," הצעתי.
"אני מסכים לגמרי," הוא הנהנן בראשו. "אז כאות סליחה על ההתנהגות המטומטמת שלי, שלך, ושל נטלי," הוא אמר בקול סמכותי, והפסיק להחביא את ידו מאחורי גבו, ואני אפילו לא שמתי לב לכך. הוא הוציא מאחורי גבו בובה פרוותית בצורת כלב, כאלו שאתה זוכה בדוכני הפרסים בפארק. "הבאתי לך את זה."
"הוא נראה קצת כמו אלפרד," גיחכתי ולקחתי את הבובה לידי.
"זה למה לקחתי אותו," הוא ענה לי. "פשוט הוצאתי את העצבים על הכדורי סל שם."
"אתה זכית את זה בדוכן הפרסים?" שאלתי אותו, מלטפת את הפרווה המלאכותית והרכה על גבי הראש של הבובה.
כן, הייתי צריך להירגע קצת," הוא ענה ונשען לאחור על ידו. "אז, את סולחת לי?"
"אה, עכשיו הבנתי מה אתה מנסה לעשות," הנהנתי. "אתה משחד אותי עם הבובה בשביל שאני אסלח לך?"
"אולי?"
צחקתי בקול, שמחה שלמרות מה שקרה שנינו יכולים להתנהג בצורה כזאת. נשקתי לחיו במהירות, מה שתפס אותו בהפתעה. "כן, אני מקבלת את ההתנצלות שלך."
"ואני גם סולח לך, אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב." הוא אמר לי חזרה.
"כן, זה כן." מלמלתי וחזרתי להביט בים ביחד עם ראיין. "זה יישמע מוזר אם אני אגיד לך שלדעתי זה הכי רומנטי בעולם לזכות בבובה בדוכן פרסים לחברה שלך?" שאלתי במהרה, מוחצת את הבובה לחזי בחיבוק.
"לא," הוא הניד בראשו. "אני חושב שזה חמוד שאת מתלהבת מכל דבר קטן."
הסומק עלה לחיי מהר, וניסיתי להחביא את החיוך שלי מאחורי הבובה הפרוותית. הבחור הזה תמיד גורם לי להתרגש כל פעם מחדש מכל דבר קטן שהוא אומר לי, זה מדהים שאני עדיין מתלהבת מכל זה.
"תפסיקי להחביא את החיוך שלך כל הזמן!" ראיין התלונן וחטף את הבובה מידי בשביל שהוא יכל לראות את החיוך שעכשיו החבאתי עם ידיי. "אני אוהב את החיוך הזה."
הסומק שעל לחיי האדים עוד יותר, והחיוך שלי רק גדל, מלווה בצחקוק קל שגרם לראיין לצחקק גם כן.
בספו של דבר, ראיין הוריד את ידיי מפניי בכוח, צופה בחיוך הענקי שהיה מרוח על פניי. "רואה? יותר טוב."
"אידיוט," הנדתי בראשי.
ראיין צחק ועטף אותי בזרועו, מחבק אותי אליו ושותל נשיקה קטנה על ראשי. "כן, אבל אני האידיוט שלך."