מבוך האשליות- פרק 10

זה היה השבוע השביעי שבו הספינה החזקה העונה לשם "כוכב הצפון" שטה בסערות הימיות החוזרות בלילות הקרים. טיפות המים מהים השפריצו על השוכנים עליה בעודם מנסים לאזן בין הגלים המתנפצים עליהם.
הקפטן, שהיה בראש הספינה, פנה אל המלחים וקרא בקול חזק שבקושי נשמע ברעש הגדול. "סלעים באופק!" צעק והם עשו כנדרש.
עדיין היה לילה, והיו שני כוכבים במקום, אחד על הים ואחד בשמיים. הקפטן הרים את ראשו וראה את הכוכב השלישי, למעלה, שהסתיר את הכוכבים שמעליו. הוא התקרב אליו יותר ויותר, בקצב מסחרר, והתגלה לפניו באמת. לא כוכב, אלא יצור ימי שמימי, שבבוהק של הירח היה נראה כמו כוכב.
הוא נחת על הסיפון הרטוב בקול חבטה גדול והסיט את תשומת ליבו של הקפטן. לרגע אחד עזב לגמרי את מה שקורה. כאילו לא היה הוא שנמצא בלב ים בסכנה גדולה. זו לא הייתה התנהגות שמתאימה לו, לעזוב את שירות ההגנה על הספינה בכדי לחקור דבר כה דל.
הספינה נקלעה לסלעים והמזל וההיגיון לא היו לטובתם, וכל מה שהיה יכול לחשוב עליו היה לבדוק מי היצור הקסום שנחת על הספינה שלו.
הוא הביט עליה בעיניו השחורות שבחנו את זנב הדג שהחליף את רגליה. שיערה הבלונדיני היה ההפך הגמור משיערו השחור שלו, אך היה רטוב כהוגן, כמוהו. עיניה היו עצומות, וכנראה הייתה מחוסרת הכרה.
מה הוא יוכל לעשות? היו יותר מדי אפשרויות, אמנם רק אחת הצליחה לעבור את הביקורת הקפדנית של מחשבותיו.

מרכבת סוסים גנובה התקרבה לשער הברזל הגבוה שהקיף את המבוך שנשמר ולא נשמר על ידו. ג'יימס התחזה לרוכב, ועל ידי כל איש לא היה נראה אמין במיוחד בגלל בגדיו השגויים לתפקיד והלכלוך שעל גופו. אך כל איש שראה אותו, לא היה צריך להאמין שהוא הרוכב, כי גם אם היה, לא היה מסוגל להתנגד לבקשותיו, שבזכותן הגיעו עד לקטע הדרך הזה.
השער נפתח בשבילו, ובראשו זה לקח זמן רב. הוא התחיל לחשוב למה הוא הסכים לעזור להם מלכתחילה. איך פתאום שני אנשים זרים הגיעו אליו וגרמו לו לעשות את הדבר האחרון שתמך בו.
בכל אותם שנים בהם שרד במקום, הבטיח לעצמו שלא לשוב לארמון. כן, לשוב, לא להגיע, כי לצערו כבר היה שם. יצא לו להכיר הרבה אנשים שהיו מוכנים לעשות הכל כדי להיכנס לארמון ולחיות כמו בני האצולה, להפסיק להתחבא ולהילחם על החיים שלהם ולעשות כל שהם רוצים. דבר שהאנשים האלה לא יודעים זה שרק אנשים נבחרים זוכים להגשים את המשאלה הזאת, והאנשים הנבחרים חייבים להיות מיוחדים, בעיניי המלכה.
ג'יימס קילל שוב ושוב את הייחוד שלו שהביא אותו לארמון מלכתחילה. הייחוד שלו היה הקללה שלו. לא היה מצב בו הוא היה הולך בין האנשים ואף אחד לא היה מסתכל עליו. תמיד, כל זוג עיניים שפגשו בו לא הצליחו להסיר את המבט. אותו הדבר בארמון, ושם לפחות ראה רק זוג עיניים אחד מפנים שלא עטו מסכה חייתית כלשהי. העיניים הבהירות של המלכה תמיד עקבו אחריו, ואף על פי שגם נתנו לו הטבות, הוא שנא את זה. זו הסיבה שברח.
יש יגידו שזו הייתה החמצה, ויש כאלה שיקראו לו אידיוט על שעשה את זה, אבל כמובן, כל מי שיבקר אותו על המעשה הזה לא יהיה חכם מספיק בשביל לדעת שעדיף לברוח מהארמון מאשר להתגונן בתוכו.
גם המבוך קרא אליו, ויצר לפניו דרך מהירה שהובילה הישר אל הארמון. הוא רכב עד אליו וליבו דפק ונשימתו נעתקה בכל צעד ובכל שנייה שהתקדמו.
הוא עצר מול הארמון, וזוג החיילים השחורים באו לבדוק אותו.
הוא ירד ונחת על הקרקע לפני שהספיקו להגיע אליו. הוא הסתובב אליהם והם נעצרו בעקבות מבט דומם אחר ששלח אליהם.
"אתם תיתנו לנו להיכנס בלי שאלות ותשכחו את מה שקרה כאן ברגע שנעזוב." הוא הציב אליהם עובדה לה לא יכלו להתנגד. הם הנהנו בהסכמה וחזרו לעמדות שלהם.
ברגע הזה דלתות המרכבה האחוריות נפתחו, ומתוכה יצאו דניאל וטוביאס, כשעל פניה של דניאל מבט זחוח ומאושר, ועל פניו של טוביאס מבט מודאג ומהסס.
"באמת עשית את זה." דניאל התפעלה כשבחנה את הארמון הגדול והאמיתי שניצב מולה. הוא היה שחור כפיח וגבוה כמו סולם של ענקים. "באמת עשית את זה!" היא הסתובבה אליו וחיבקה אותו בחוזקה. טוביאס הופתע מכך, אבל הוא לא. גם לאדם שליבו קר כקרח לא תהיה אפשרות להתנגד לקסם שלו.
"תעשי מה שתצטרכי לעשות." הוא אמר לה ברגע שהתרחקה ממנו. "אבל אל תערבו אותי יותר במסעות הנקם שלכם." הוא פנה ללכת מהם חזרה אל מקומו במרכבה, ובכך לסיים את השיחה שלהם. המרכבה פנתה חזרה לשביל שנוצר עבורה וברחה מהמקום בחיפזון.
דניאל לא הודתה בכך, אבל היא מעט התאכזבה שכך נגמר הקשר בניהם. היא הסתובבה אל טוביאס ופזלה לכיוונם של שומרי הסף של הארמון, שעדיין היו תחת השפעת יכולותיו של ג'יימס. רק עד שיעזבו את המקום, השומרים יישארו קפואים במקומם, לכן עליהם למהר.
"בואי." טוביאס היה הראשון מבניהם להביע בקול את האמרה שתאשר את תחילת המשימה שלהם, והם פנו מיד, בזהירות ובדיסקרטיות לשערי הארמון שנפתחו לפניהם, ונתנו להם לעבור.