אנחנו משפחה

"כן?" אני עונה לטלפון, יודעת בדיוק מי נמצא בצד השני של הקו, אבל לא בטוחה אם אני רוצה לדבר איתו.
"יום הולדת שמח, אחות קטנה." הקול שלו כל-כך שמח שקשה לי להאמין שהוא שזה באמת הוא, אך איש מלבדו לא מתקשר, במיוחד לא ביום ההולדת שלי.
אני לא אומרת דבר, פשוט בוהה בשולחן מולי, זה לא שיש עליו משהו מיוחד, אך יש משהו בעץ שמרגיע אותי, משהו בעובדה שהוא עומד פה כבר שנים והוא ימשיך לעמוד פה, בדיוק כמוני, או כך לפחות אני מקווה.
"אני יודע שאת כועסת עליי," כולנו שקט ובברור לא שמח יותר."אבל אני כל המשפחה שנשארה לך." דבריו היו שקר, ולא רציתי להקשיב לו אפילו רגע נוסף אחד.
"אנחנו לא משפחה, לא באמת," אני אומרת בכעס, זה מוזר איך הוא יכול לגרום לי לאבד את שלוותי בשיחה של פחות מדקה."רוצה לדעת איך אני יודעת זאת?" אני שואלת לאחר רגע, לא בטוחה שאני בכלל שצריכה לדבר איתו בשלב הזה, הוא הורס את כל מה שהשגתי, את הרוגע והשלווה שלקחו לי חודשים, הוא הורס הכל עם מספר משפטים.
השתיקה בינינו הייתה מהסוג האהוב עליי, הסוג הרועש שגורם לאי נוחות, לא שזה מפריע לי, השתיקה הזו היא כמעט כמו מוזיקה בשבילי במיוחד כאשר מדי פעם נשמעות בה צלילים לחוסר נוחות מצידו.
"אני יודעת שאנחנו לא משפחה בגלל שאתה עזבת אותי," אני אומרת, קולי רגוע עכשיו כשידי על העליונה." אתה נטשת אותי ולא הבטת אחורה מעולם," אני לא ממהרת, אני רוצה להכאיב לו כמה שיותר, בשביל שהוא ירגיש לפחות חלק מהכאב שאני הרגשתי."בני משפחה הם אנשים שנשארים יחד," קולי חלש, אני לא רוצה לומר עוד דבר, אבל אני חייבת."אבל הדבר היחיד שקושר את שנינו, הוא קשר דם, ואם תשאל אותי, זה לא מספיק."