אני ולונה: פרק ראשון

It is just too late 20/08/2015 693 צפיות 2 תגובות

היא הלכה לכיווני, ולמרות שאני יודע שזה לא עומד להיגמר בטוב, התרגשתי כמו ילד קטן שעומד לפגוש את גיבור העל האהוב עליו, רק שהאהבה שלי אליה היא יותר מאהבתו של ילד לדמות אהובה.
"אתה," היא מסננת ודוחפת אותי אל הקיר."אתה עשית את זה." היה משהו נחמד בקרבת אליי, אפילו אם היא מסוכנת, זה כמעט קסום, כמו משאלה שהשתבשה.
יש בה משהו שהופך אותה לשונה מאחרים, לא רק חיצוני, נכון, היא הייתה יפהפייה, אך הגורם לכך לא היה רק פיזי, היה משהו בעיניה, ניצוץ מסויים אשר גרם לה להתבלט, היה אפשר לראות את הניצוץ ההוא אפילו בלילה החשוך ביותר בשנה.
"מה עשיתי?" קולי היה שקט אך הנימה הפלרטטנית בו הייתה ברורה, עיני מביטות ישירות בעיניה, ואני מתאמץ לא לצחוק, היה משהו בסצינה הזו, משהו בנערה הזועמת להפליא מולי שפשוט גרם להכל להיות טוב יותר.
היא לא אמרה עוד דבר, פשוט הסתכלה עליי, לא, האמת היא שהיא לא הסתכלה עליי, היא בהתה דרכי, כאילו אני בכלל לא שם, וזה מפחיד אותי, משום שלפני רגע אני הייתי מוקד הזעם שלה, ועכשיו זה כמעט כאילו אני לא קיים.
אני רוצה לומר משהו, אך לפתע אני מרגיש דבר מה קריר נוחת על לחי, אני מרים את מבטי ורואה שמתחיל לרדת שלג, דבר אשר מבלבל אותי לחלוטין כי עדיין מוקדם מידי לשלג.
"גם את רואה את זה?" אני שואל, ולפתע מבטה מתבהר, אך זה לא בדיוק טוב, בגלל שהמבט שלה הופך להיות מבוהל, כמעט כמו של ארנב שהבין שהצייד מצא אותו.
"רואה מה?" היא שואלת, קולה סתמי, והיא לא מביטה בעיני, בזמן שאני מנגב פתית שלג תועה שנחת על לחיה.
אני לא אומר עוד דבר, אני פשוט עומד שם עם גבי אל הקיר, ומביט בה, בוחן את פניה, אך לא שם לב לאי נוחותה.
היא מסתובבת והולכת, התנועה הייתה כל-כך חדה שלקח לי רגע להין שהיא הלכה ולא נעלמה, רציתי לתפוס את ידה, אך לא הספקתי.
"חכי." צעקתי אחריה, אך הלכיתה הייתה נחושה, נראה שמרגע שהיא התחילה ללכת, דבר לא יעצור אותה.


תגובות (2)

נחמד תמשיך

21/08/2015 13:43

יש המשך?
אהבתי מאוד. נשמע מעניין

26/08/2015 17:19
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך