Dangerous – פרולוג

״הנהג ישב במקומו, דרוך ומוכן ללחוץ על הגז ולנצח את יריבו, האבק והעפר עטפו את הגלגלים של מכוניתו.
הוא שמע על אותו יריב רבות, שהוא חסר מעצורים וגבולות, אך זה לא מנע ממנו להסכים למרוץ האכזרי הזה. בין שניהם הייתה מתיחות רבה וכולם היו בטוחים שדם עוד יישפך על אותו המסלול.
הבחורה שאחזה בדגל התקדמה אל המעבר שבין שתי המכוניות, גופה היה מחוטב ולבושה היה מועט ביותר, כמעט ולבשה כלום. היא התהלכה בזריזות על עקבייה הגבוהים וכובעה היה צמוד לראשה, שערה התנופף מצד לצד בדיוק כמו הדגל שהרימה לאוויר. הדגל היה צבוע בשחור לבן, והונף מצד לצד ויצר שילוב מושלם בין הצבעים – אפור. פניו של הנהג שישב במכונית האדומה היו שלוות והוא היה בטוח שינצח בסיבוב הזה. הבחורה צעקה ואספה את ריכוזם של הצופים אל המכוניות. היא הורידה את הדגל לצד גופה והמכוניות החלו להאיץ ולהתקדם במהירות במסלול כשהן משאירות את העפר עומד באוויר. הסיבובים במסלול נעשו חדים יותר אך הוא לא בלם או ניסה להאט את מהירותו, הוא המשיך להאיץ אותה ולנהוג כל הדרך עד לקו הסיום.
התחרות הזו הייתה פחות מאכזרית בשבילו, הוא צפה כמעט כל מהלך וסיבוב של היריב והיה בטוח שהמהלכים שלו הפתיעו אותו וגרמו לו לפקפק בשלו.
הצופים המועטים שהיו בסביבה שאגו והריעו לו והאחרים עזבו והשאירו את כספם שם כשהבינו שבחירתם הייתה חסרת תועלת.
הוא יצא ממכוניתו הקטנה והתקדם אל מנהל התחרות כדי לאסוף את הרווחים ולחזור לחייו הבנאלים.

כשזה היה רק הוא והמנהל מולו, הוא הרשה לעצמו להסיר את הקסדה השחורה מעל ראשו ולנער את שערו מצד לצד.

״אני שמח שבחרת בדרך שלי,״ המנהל בירך את הנהג וחייך חיוך זחוח לעברו, הם לחצו את ידיהם והוא מיהר להסתלק עם כספו.

האדנרלין מילא אותו וגרם לו להרגיש בעננים, האבק שהשאיר ליריבו סבב אותו וגרם לו להיות גאה בהצלחה שלו.״

״מרגו! אני לא מאמינה עלייך! שוב היית אצל אבא?״ אמי צווחה בכעס ואכזבה כשהבחינה בבגדי המלאים באבק ומסריחים ממנו. נשענתי על הדלת ומצאתי את התנוחה שבה אוכל לעמוד בנוחות בחצי השעה שבה היא תרצה לי על ההבדל בין הנשים לגברים.

״אני אסרתי עלייך להשתתף בתחרויות האלו! את אישה למען השם! את צריכה להיות נקייה ומסודרת ולא להסריח מאבק! אני לא מאמינה שאבא שלך הסכים לזה בכלל.״ היא נשמעה מתוסכלת ומאוכזבת וזה רק היה המבוא בהרצאה הארוכה שלה.

״את יודעת שזו הדרך היחידה שלי להשיג לך כסף לגחמות שלך!״ עצרתי אותה לפני שהספיקה להוסיף עוד מילה על כמה שאבא שלי מתנהג בטיפשות על כך שהוא שולח את הבת היחידה שלו לסכן את חייה במרוצי 'זבלים'.

״את חכמה מספיק בשביל למצוא עבודה אחרת.״ היא נחרה בבוז והנחתי את המזוודה עם השטרות על השולחן וחזרתי לעמדתי ליד הדלת.

״אמא, אני כבר לא בת שמונה עשרה, ואת יודעת מה זה אומר?״ שאלתי אותה והיא הנהנה, אך בכל זאת הסברתי לה את המשמעות של המעבר מהגיל הזה.

״זה אומר שאבא לא חייב לשלם יותר דמי מזונות בשביל הצרכים שלך, ויותר מהכל זה אומר שאני בגירה וכבר אין לך אחריות עלי!״ מבחינה משפטית לפחות. ההורים שלי התגרשו לפני כמה שנים, וטוב שכך. בתור נערה היה משגע אותי לשמוע אותה צווחת עליו בלי הפסקה ומתלוננת על כך שהוא לא דואג לה ולי, אבל כל מה שהיא אמרה היה ההפך המוחלט. אבא שלי תמיד דאג לה, אפילו לפניי שהוא דאג לי. היא הייתה אשתו המשוגעת שהוא אהב, והוא עשה בשבילה כל מה שהיא ביקשה ודרשה וזה אף פעם לא סיפק אותה.

״ואני מספיק מגושמת בשביל לפוטר מכל עבודה שהציונים שלי הכניסו אותי אליה!״ הזכרתי לה והיא עדיין התעקשה שאני צריכה להתרחק מאבא שלי ומכל הזבל שהוא גורם לי לשקוע בו.

״את צריכה להודות לי במקום להתלונן כל הזמן! אני לא מבינה למה אני עדיין גרה איתך ולא איתו!״ צעקתי עליה, זה ככה כבר באופן קבוע. אני חוזרת כל סוף שבוע שלישי מאבא שלי אחרי מרוץ שבו אני מנצחת והיא לא מעריכה את הכסף שאני מניחה לה על השולחן ורק מתלוננת על כמה שהדבר לא אופייני לנשים, אבל מצד שני ברגע שאני מסובבת את גבי היא כבר בחנות העשירית שלה מבזבזת כל שטר שיש במזוודה.

״חוצפנית! אני אמא שלך, ובכל מקרה אין לך בררה אחרת כי אבא שלך לא רוצה שתגורי אצלו!״ כך או כך, אני אבודה.
כל מה שאמרה באמת היה נכון. לא הייתה לי ברירה מלבד לגור איתה, לממן את התחת שלה ומידי סוף שבוע שלישי להנות בגן העדן שנקרא הבית של אבא שלי, והוא בהחלט לא רצה שאהיה שם יותר מסוף שבוע שלישי.

״תודה שאת מזכירה לי את זה בלי סוף!״ זרקתי את ידי באוויר וחלפתי על פניה, היא הייתה די מופתעת מהמחווה שהשארתי לה; שערי היה ארוך מספיק בשביל לפגוע בפניה.

״אני בטוחה שככה מתנהגת אישה,״ סיננתי מבין שפתיי והמשכתי לחדרי. הבית שלנו היה די עלוב אם יורשה לי להגיד; שני חדרי שינה וחדר שירותים, המטבח והסלון צמודים אחד לתחת של השני ואני באמת תוהה אם זה אי פעם הפריע לה.

שנה אחרי שאבא שלי הפסיק לשלם את דמי המזונות הכסף נגמר, ואיך שלא הארון שלה מלא בשמלות ומותגים שהמחיר עולה על מספר טלפון. היא קבעה בשבילי שאני אתחיל לעבוד, אפסיק ללכת לחוגים שהשתתפתי בהם עוד ואתחיל לחסוך כסף בשביל בית חדש.

זאת הייתה הדרך שלה לשכנע אותי, כשהייתי בת תשע עשרה ובמשך שנה היא הייתה מנהלת מאחורי גבי את תשלומי הבית ולא מסבירה לי איך הכל הולך. וכמובן שהיא לא הלכה לעבוד, דעתה הייתה מקובעת על כך שתפקיד האישה הוא לנקות ולבשל ותפקיד הגבר הוא לעבוד. אבל כשאין גבר שיעבוד בשבילה היא תזרוק את הבת שלה לאיזה חור שצריך בשביל כסף, וככה היא עשתה; זה התחיל מזה שהיא שלחה אותי לברמן בבר אבל לא עברתי את שיעור הניסיון כי שברתי את רוב ההזמנות על האורחים. העבודה השנייה שהיא גררה אותי אליה הייתה בתור חשפנית, היא אמרה לי:״אולי את הגוף שלך את מנענעת יותר טוב משאת ממלצרת.״ וכמובן שזה היה גרוע יותר. היא הגיעה איתי באחד הבקרים לבר שממבט ראשון לא נראה מפוקפק, הגבר שניהל אותו אהב את איך שאני נראית והחליט שהוא בטוח שאני גם יודעת לנענע מעולה, אז התקבלתי. מה שהוא לא סיפר לאמא שלי היה שאת הבת הבתולה שלה ייקח גבר בכל לילה והיא תצטרך להביא אותו לסיפוק, וברגע שהגבר הראשון הניח את ידו על החזה שלי, הפגשתי את הברכייה שלי עם הביצים שלו. וזה סיפק אותי לפחות.
אחרי העבודה הזאת כבר התייאשתי ממנה וניסיתי לחפש אחת בעצמי, קופאית בסופר, וגם זה לא הלך כי לא הסתדרתי עם העודף הקטן. אני מניחה שלא הייתה לי ילדות כי לא ידעתי לספור כסף, אמא תמיד הייתה משלמת באשראי ואומרת שכסף קטן זה מיותר. אז כמובן שפוטרתי גם מזו ומכל עבודה שבאה אחריה, עד שאבא שלי החליט לקחת את העיניינים לידיים כשהוא הבין שהיא שלחה אותי לעבוד בזנות, הוא שילם את המחיר המלא לשנתיים בקולג׳ הטוב בעיר, הוא החליט שאני לא צריכה חדר או שותפה ושעדיף לי לישון וללמוד בבית.

בגיל עשרים התחלתי את הקולג׳ והכרתי את החבר המזויין שלי ג׳ייקוב לעד לפני חצי שנה, היינו ביחד שנה וחצי מאושרת, כבר לא הייתי הבתולה של הקולג׳ ואחרי שנה וחצי החלטתי שנמאס לי מכמה שהוא היה דביק ונפרדתי ממנו, בלב שלם זו הייתה אחת הבחירות המופלאות שעשיתי.

הבחור הזה בעצם הכיר לי את מה שאני נושמת היום, מרוצי המכוניות של הקולג׳. הוא הסביר לי שיש קולג׳ים שמעדיפים תחרויות האבקות במרתף של איזה בניין נטוש או ישיבות פוקר בבית של שותפים ושאצלנו באוסטין שבטקסס, יש יותר מידי שטחים שאף אחד לא עושה בהם כלום, אז הם החליטו להקים מסלול מרוצים ומידי שבוע מתחרים שני אנשים עם המכוניות שלהם.

ג׳ייקוב היה ממוקם בחמישייה ובתור דייט ראשון הוא החליט שהוא לוקח אותי להתחרות בו ולנסות את מזלי מולו על מסלול המרוץ.
הסכמתי, וגם זו הייתה אחת מהבחירות הטובות שלי, המכוניות שהשתמשנו בהן היו רגילות ופשוטות רק שהבנים של מגמת אלקטרוניקה וחשמל החליפו את המצברים והחליפו עוד כמה חלקים במכונית ובעצם שידרגו אותה ואת המהירות שלה.

ברגע שלחצתי על הדוושה של הגז הרגשתי שהאנדרנלין בוער בי ושורף כל חלק בגופי וזו הייתה אחת התחושות שאולי לא נשמעת נעימה, אבל היא הייתה כזו. גופי הוצמד למושב בכוח והמשכתי להאיץ בלי סוף, בסופו של דבר ג׳ייקוב נשאר מאחור לאכול את האבק שלי.

אז התחלתי להשתתף בתחרויות של הקולג׳ ומידי יום הייתי מבקרת במסלול וחוקרת אותו, מאיפה אני יכולה לחתוך אני הנהג להפתיע אותו ולעקוף, מאיפה אני יכולה להתחיל להאיץ יותר ואיפה פחות. מתי להיצמד למכונית השנייה ולהידחף לנתיב שלה, דרכים מלוכלכות בשביל ניצחון מתוק.

הכסף שזכיתי בו הספיק לי גם בשביל השנה השלישית והרביעית ואפילו בשביל להשכיר דירה, אך מטעמי נוחות החלטתי להישאר עם האמא המשוגעת שלי ולספוג את העלבונות שלה.

אחרי שלוש שנים נוספות איתה החלטתי שגם היא נמאסה עליי, השארתי לה מספיק כסף שתשתמש בו בחוכמה או שברגע שהוא נגמר שתחפש בעל עשיר שיסבול אותה ועברתי לגור בדירה שכורה ליד הקולג׳ שנמצא בצד השני בעיר. הוא היה פחות טוב מהקודם שלמדתי בו ומזלי היה שתחום המשפטים היה נפוץ בכל קולג׳ ושמרוצי המכוניות בקולג׳ הזה היו ברמה גבוהה יותר מהקולג׳ הקודם שהעדיפו רק פעם בשבוע להתחרות מאשר כמה שיותר בקולג׳ החדש.

כמה ימים לפני שהשנה השנייה שלי הסתיימה והמעבר לקולג׳ השני התחיל ג׳ייקוב סיפר לי שמגיעים סוכנים ששמעו על התחרויות הלא חוקיות שיש כאן והם רוצים לראות את המשתתפים בפעולה, אז בעצם אותו היום היה הניצחון האחרון שלי וגם מסיבת הפרידה ממני. ואני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול; כשהקסדה ירדה מראשי ושערי התבלגן לכל עבר והסוכנים נעמדו מולי פעורי פה, ואחד מהם משך את תשומת לבי – אבא שלי. שמאז אותו יום אני משתתפת גם בתחרויות שלו נגד נהגים מוכרים שהוא משיג לתחרות אחת.

את חיי החדשים התחלתי כשהתחברתי לבחור די נחמד שהיה מארגן את תחרויות המרוצים בקולג׳ ובעצם עזר לי להירשם בעילום שם ולנצח את מי שהוא קרא לו האלוף הבלתי מעורער של הקולג׳.
וזה גם מה שסיבך אותי איתו.