דם יקר- פרק אחד

הבטתי על עצמי במראה, על העיניים השחורות והמבריקות שנראות כמו הלילה הקר. על שיערי השחור והחלק שמגיע עד לגבי התחתון. על גופי הדקיק והארוך. ועל עורי החיוור שנותן לי מראה חולה. אני לא זוכרת יום אחד שאהבתי את המראה שלי. אפילו שגברים נוטים להתחיל איתי המון. הרוב הגדול הם בטווח הגילאים של שנות השלושים. אני בסה"כ בת עשרים, לא יודעת מאיפה להתחיל את חיי. אני נולדתי להורים עשירים, יש לי הכל. אם זה רכב ודירה שבקרוב ההורים הולכים לממן בשבילי. בגדים של מעצבים וכל דבר שאני רק רוצה. אבל עדיין… משהו חסר לי. ההרגשה של הריקנות לא עוזבת ותמיד מרגיש לי שאני רוצה משהו מעבר לחומריות הזו שאני מקבלת. ככה ההורים שלי קונים אותי, הם לא נמצאים בבית וחושבים שאם יקנו לי ויביאו לי, ככה אני אמשיך לאהוב אותם ולהפסיק להתלונן. אבל זה כבר מאוחר מידי. אני לא מרגישה אליהם רגש הדוק, אני אפילו מרגישה יתומה. כי הם רוב החיים שלהם בילו בעבודה ושכחו שיש להם ילדה שמחכה ליחס שלהם, לאהבה שתמיד הייתה חסרה. אבל באיזשהו שלב כבר הפסקתי לחפש אותם. העוזרת שלי סלמה, היא כמו אמא בשבילי. היא יודעת עלי הכל ותמיד יודעת לחבק אותי כשאני צריכה את החיבוק הזה. היא היחידה שמקשיבה לי בבית הזה.
לבשתי ג'ינס שחור, חולצה ארוכה דקיקה לבנה ומעל מעיל עור שחור. נעלתי את מגפיי השחורים עם העקב הממוצע והשחלתי את תיקי הקטן והשחור על ידי והטזתי על צווארי בושם מתוק שתמיד מושך את תשומת הלב של העוברים. נתתי מבט אחרון במראה ויצאתי מחדרי.
"סלמה, אני הולכת סיבוב לאשלי, אני אחזור יותר מאוחר", היא חייכה חיוך מאשר וחיבקה אותי בחוזקה.
"תשמרי על עצמך יפיפייה", הביעה את דאגתה כמו תמיד.
יצאתי מהבית, סגרתי אחריי את הדלת ושער הפלדה נפתח ויצאתי לעבר המכונית השחורה שלי שחנתה ממש צמוד לבית. פתחתי את הדלת והתיישבתי על המושב בצבע בז' מעור והתנעתי את הרכב.
השעה עשרים לאחת-עשרה, אני אוהבת לנסוע בשעות האלה של הלילה. הכביש תמיד ריק והנסיעה עוברת חלק. אחרי עשר דקות הגעתי לשכונה של אשלי. היא גם גרה בשכונה מפוארת כמו שלי. אני הכרתי אותה כשהייתי בת שבע. ההורים שלה עובדים ביחד עם ההורים שלי. בחברת הייטק מאוד מצליחה בניורק. יום אחד ההורים שלי הזמינו אותם הביתה והם הביאו אותה איתם. אני זוכרת כשראיתי את עיניה הכחולות ושיערה הבלונדיני, ממש רציתי להיראות כמוה. לא רציתי את העיניים השחורות שתמיד הרתיעו את כולם. לא רציתי שיער חלק. רציתי להיראות כמו ברבי. היא נכנסה לחדרי והמשפט הראשון שיצא מפי זה היה "את ממש יפה, הלוואי והייתי נראית כמוך", היא חייכה והתיישבה על ידי והתחילה לשחק בבובות שלי. מאז, אני והיא לא ניפרדנו לשנייה. היא גם היחידה שהייתה אמיתית איתי לכל אורך השנים. היו לי "חברות" שהסתובבו איתי בגלל הכסף. לאט לאט התרחקתי מכולן, כשהגיע הגיל הזה שכבר מבינים מי באמת כנה איתך ומי לא. עשיתי סינון רציני בחיי ובסוף רק אשלי נשארה ואדי, אחד שלמד איתי בבית ספר. עד היום אנחנו שלישיה בלתי נפרדת. וזה מספיק לי.
אשלי פתחה את הדלת וחיבקה אותי חזק.
"וואו, אני רואה שעשית סדר בחדר סוף סוף", תמיד הבגדים שלה זרוקים בכל עבר החדר ותמיד היא מתעצלת לסדר אותם. היא לא נותנת לאף אחד לגעת לה בחדר. מן קטע כזה שלה.
"כן, הייתי חייבת, כבר היה כאן ריח של גופה", היא אמרה והתיישבה על המיטה ואני על הכיסא שעמד על יד מיטתה.
"אני מסכימה איתך", אמרתי והבטתי על הטלוויזיה, משדר חדשות התחיל. נראה מה חדש.
"מתי אדי אמור להגיע?", שאלתי את אשלי שמרחקה על ציפורניה לק בצבע אדום זועק.
"הוא היה כבר אמור להגיע, טוב את מכירה אותו, הוא תמיד מאחר", היא אמרה והסכמתי איתה. הוא תמיד אוהב לדפוק איחור אופנתי ולהדאיג אותנו עד כמעט התקף לב.
"צעיר בן עשרים מניורק נרצח הערב באחת השכונות העשירות ביותר בעיר. עדיין לא ידוע לנו פרטים נוספים על המוות. הרוצח מסתובב חופשי בעיר, תשמרו על עצמכם ותישארו בבית עד שיהיו פרטים על הרוצח", ליבי החסיר פעימה, מבטי הוסט לאשלי אוטומטית, היא הביטה בי בבהלה ואני יודעת שהיא חושבת בדיוק על מה שאני חושבת.
"אדי", אמרתי והוצאתי את הנייד שלי מהתיק. חייגתי למספר שלו, אבל הנייד שלו כבוי.
"הוא כבוי, הוא לא זמין. מה נעשה עכשיו?", רעדתי, כל גופי רעד. פחדתי שהפעם הוא באמת לא יבוא. פחדתי שבחדשות דיברו על אדי שלי, אחד האנשים הכי חשובים לי בחיים.
"היי בנות", לפתע שמעתי את קולו המשועשע והפחד התחלף בכעס.
"ימפגר! מתי תפסיק להבהיל אותנו ככה?!", קפצתי עליו וחיבקתי אותו בחוזקה.
הוא הביט בי כלא מבין. "חשבנו שנרצחת", אשלי צעקה עליו והוא עדיין נשאר עם המבט הלא מבין.
"על מה אתן מדברות, אדי חיי ונושם", הוא חייך בשעשוע ונזרק על המיטה.
"אח!מעצבן, יש רוצח שמסתובב כאן בשכונה", היא אמרה וגילגלה את עיניה. אדי התרומם בחדות לישיבה ופתאום נראה מפוחד.
"על מה אתן מדברות?", הוא בלע את רוקו. הוא תמיד היה כזה פחדן.
"אנחנו עדיין לא יודעות, אמרו בחדשות", הסברתי ופניו החווירו פתאום.
"אני חושב שאני יודע מי מת", הוא אמר ושוב בלע את רוקו. "אתן לא תאהבו את מה שאני הולך להגיד עכשיו"