אלכסנדריה| פרק 16 – יער סטרוק.

' מתי את חוזרת?' קיבלתי הודעה מסוואנה ברגע שרגלי דרכה בבית. זה היה יום שלישי, בשבוע הראשון של אוקטובר. בדיוק חזרתי מה'דייט' השבועי שלי עם ברוק, מאושרת מתמיד.
סימסתי לסוואנה שבדיוק חזרתי ומהרתי לרוץ במדרגות לעבר החדר שלי, זורקת את התיק הקטן שלקחתי איתי על הריצפה – ואת עצמי על המיטה.
חיוך גדול ודבילי נפרס על פניי כששכבתי על גבי והבטתי בתקרה הלבנה שלי, אך במקומה דיימנתי את פניו היפות של ברוק; את שיערו הבלונדיני הפרוע, את עניו הכחולות כמו הים שהיפנטו אותי בכול פעם.
היום קרה משהו. משהו שגרם לבטן שלי להתהפך ולצמרמורות לעבור בכול עמוד השידרה שלי, היום סיפרתי לברוק על התאונה.
"אני צריכה לספר לך משהו," לחשתי בזמן שישבנו מחובקים על הספסל הקבוע שלנו בטיילת של אטנלטה, אוכלים גלידת אגזים.
"מה יש?" אחיזתו של ברוק התחזקה על מותניי.
נאנחתי, זה הזמן שלי לספר לו על התאונה. אני חייבת לספר לו, לא אוכל לשמור את זה בסוד ממנו, לא כשלאחרונה התחלנו להתקרב כול כך.
"ברוק…לא סיפרתי לך, אבל יש סיבה לכך שעברנו לצד הזה של אטלנטה," פתחתי וברוק הביט בי, מרוכז כמו תמיד כשדיברתי. "לפני כמעט שנה עברתי תאונה דרכים מאוד קשה. עברתי חמישה ניתוחים, הייתי בתרדמת והונשמתי." לקחתי נשימה עמוקה, סוקרת את פניו.
"המוח שלי ספג את כול הפגיעה בתאונה," עניו הביעו דאגה גלויה והוא היה כול כך מרוכז ומתוק באותן דקות שכמעט שכחתי את מה שרציתי להגיד בהמשך. "איבדתי כול זיכרון שהיה לי עד התאונה." פלטתי לבסוף.
לא סיפרתי לברוק את כול הסיפור תקופה ארוכה כול כך בגלל שפחדתי מהתגובה שלו. בשביל מה הוא צריך מישהי שלא זוכרת שום דבר מהחיים הקודמים שלה? בשביל מה הוא צריך מישהי מסובכת כמוני?
אך ברגע שברוק הבין שאני לא הולכת לפרט לו שום דבר מעבר למה שזה עתה פלטתי הוא משך אותי לכיוונו בחיבוק מוחץ וליטף את גבי. "עכשיו יהיה קל יותר אנני, אני איתך בזה, אוקיי? אני תמיד כאן בשבילך." הוא לחש לי ואני עצמתי את עניי, מתענגת על הרגע.
לגמרי נסחפתי ברגעים של הערב שעבר עליי ואפילו לא שמעתי את רעשי הרישרוש מחוץ לחדרי. ברגע שסוואנה זינקה מבעד לחלון ונחתה מולי פלטתי צרחה והתחלתי להשתולל על המיטה, מנסה לקום ולהימלט מהפורץ שזה עתה נכנס לחדרי.
סוואנה קצפה על המיטה שלי ותפסה אותי לא מוכנה, היא הניחה יד על פי ותקעה בי מבט כועס "שקט! את תעירי את כול הבית. מה את צועקת?".
בהיתי בענייה החומות באימה, היא הייתה לבושה כולה בשחור; מכנס טרנינג שחור והקפוצון השחור האהוב עליה. העפתי אותה מעליי והיא התגלגלה מהמיטה בחבטה על הריצפה "האוץ אנני!".
"תגידי לי את מטורפת? חשבתי שאת רוצח סידרתי או משהו כזה!" הקול שלי היה כמעט היסטרי והלב שלי עדין פעם בפרעות.
סוואנה גילגלה את עניה וקמה "כן, כן, כאילו שמשהו יפחיד אותך אחרי שגרת עם מייק באותו בית." היא אמרה ואני פרצתי בצחוק, עדין מנסה להרגיע את עצמי.
סוואנה זרקה לעברי חיוך ואז מיהרה לעבר הארון שלי "נו, איך היה עם ברוקלין?".
ברוק. ברגע שסוואנה הזכירה את שמו לגמרי שכחתי שכמעט קיבלתי התקף לב לפני שנייה והבטתי בה בחולמניות "היה פשוט מושלם סוואנ-" נעצרתי באמצע המשפט כשזוג מכנסי טרנינג שחורים נחתו לי על הראש.
"מה את עושה?" הזדעקתי, הייתי בטוחה שהיא באה כדי לשמוע רכילויות על הדייט שלי עם ברוק וסוף סוף באמת היה לי מה לספר לה! אבל למה היא זורקת עליי בגדים שחורים ?!
"תתלבשי, אנחנו יוצאות! אני אספר לך בדרך," היא מיהרה לעבר החלון ושמעתי אותה מזיזה את ענפי העץ, אחרי רגע היא זרקה לעברי קפוצון שחור תואם לזה שהיא בעצמה לבשה "קדימה! אנחנו מאחרות."
"סוואנה! עכשיו אחד בלילה!" ניסיתי למחות אבל בתוך תוכי ידעתי שבוודאי אגרר אחריה לאן שזה לא יהיה, הבחורה הזאת הייתה מטורפת על כול הראש! ברגע שרעיון מטורף מזנק למוחה היא לא תפסיק עד שתשיג את מה שהיא רוצה.
"נכון," סוואנה נעמדה מולי בחיוך ושילבה את ידייה, כאילו מחכה שאתחיל להתלבש. "אז כדאי שתמהרי."
פלטתי אנחה והורדתי את מכנסי הג'ינס שלי; מחליפה אותם בטרנינג השחור. היה ברור לי שסוואנה לא מתכננת לעשות סיבוב בפארק או ללכת לפאב עם החברים שלה, "לפחות תגידי לי לאן אנחנו הולכות." פלטתי.
"אני אספר לך בדרך," סוואנה הניפה את ידה בביטול, כאילו שהשאלה שלי טיפשית לגמרי. הרי אין שום דבר מוזר בלהתגנב לחברה שלך לחדר באמצע הלילה ולהכריח אותה ללבוש טרנינג שחור ולמשוך אותה החוצה, נכון?
"אני וברוק התנשקנו!" לא הצלחתי להחזיק את זה יותר בבטני, יותר מידי פרפרים השתוללו שם מאז שברוק הוריד אותי בביתי לפני שעה וסוף סוף רכן לעברי ונשק לי, אחרי שלא עזב את ידי במשך כול הערב. הרגשתי אושר מוזר מציף את גופי ברגע ששפתינו התנגשנו ולא יכולתי לחכות ליום המחרת, כשאפגוש אותו שוב.
"אוקיי," סוואנה הרימה גבה "אני אמורה להתרגש?".
"זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלנו." מלמלתי בזעף בזמן שמשכתי את הקפוצון השחור על ראשי.
הלסת של סוואנה נשמטה למטה " מה נשיקה ראשונה?" היא נעצה בי מבט המום לגמרי.
הסמקתי קלות וסובבתי את גבי אליה, כאילו מתעסקת בכיסוי המיטה שלי שהתמקט טיפה כששכבתי אליו מקודם. "וואו, אתם באמת מצאתם אחד את השני," שמעתי את סוואנה אומרת והסתובבתי אליה בחיוך. "שניכם כאלה טיפשים ואיטיים." היא אמרה ואני זרקתי עליה כרית שפגעה במצחה וגרמה לה לצחוק.
"טוב, טוב! קדימה אנחנו באמת חייבות לצאת," היא התקדמה שוב לעבר החלון שלי והוציאה ממנו את פלג גופה העליון, אני נעמדתי לידה והסתכלתי עליה בזמן שרגלה הימנית גיששה אחרי הענף של עץ האלון שלנו, לבסוף היא יצאה לגמרי מחלוני ועמדה על הענף, מחזיקה בסף חלוני.
"את באה או מה?" היא הביטה בי.
היא משוגעת לגמרי! "יש דלת סוואנה," אמרתי בחיוך מנצח.
חברתי הטובה טקעה בי מבט מבעד לחושך ששרר בחוץ, "תאמיני לי אנני, את לא רוצה שההורים שלי יתפסו אותך הלילה."

אני לא יודעת איך הצלחתי לייצב את עצמי על ענף העץ המקולל אך כשקפצתי למטה, כמו שסוואנה הראתה לי, נחתתי ישירות על הברך שלי וצעקת כאב חלושה נפלטה מפי.
"ששש!" סוואנה לחשה לעברי ועזרה לי לקום "מצליחה ללכת?".
הנהנתי קלות והמשכתי לנשוך את שפתיי עד שעברנו בשקט את הגדר הקטנה שהפרידה בין הבית שלי לזה של סוואנה, פחדתי להשמיע עוד אנקת כאב אך הברך שלי עמדה להתפוצץ.
הרכב של הוריה של סוואנה עמד בשביל הגישה וחברתי הזיזה את מוט ההילוכים לנטורל, ואז שתינו דחפנו אותו קלות עם הרגליים עד שג'יפ הלקסוס השחור התגלגל לרחוב ורק אז סוואנה התניעה ונסענו מהשכונה הכי מהר שיכולנו.
הרמתי את מכנס הטרנינג שלי מעל הברך בשניה שסוואנה פנתה בעיקול ויצאה מהשכונה שלנו, גיליתי פצע פתוח ודימום קל מהברך שלי.
"סוואנה," נשפתי בכעס. "רק את מסוגלת לגרום לי לקפוץ מהחלון ולרסק את הברך." מלמלתי וניסיתי לנגב את הדם בידי.
"מה, באמת גרוע?" סוואנה הציצה לעבר הברך שלי לשניה ואז פלטה אנקה, היא הושיטה את ידה ופתחה את תא הכפפות שהיה להם ברכב, "יש שם מגבונים ופלסטר, תחפשי."
חיטטתי בתא הכפפות ושלפתי משם חבילה של מגבונים לחים, מתחילה להוריד את הדם שכבר התחיל להקריש מהברך שלי, "את יכולה לספר לי לאן אנחנו נוסעים סוף סוף?" שאלתי בעצבים. לא מספיק שהיא הוציאה אותי מהבית באחד בלילה, גרמה לי לקפוץ מהחלון ולפתוח את הברך – אני אפילו לא יודעת בשביל מה עשיתי את כול זה.
"אנחנו נוסעים ליער סטרוק," סוואנה אמרה וחייכה לעברי, כאילו שזה אמור להגיד לי משהו.
"באמת?" לא האמנתי למה ששמעתי. "מה יש לנו לחפש בפארק סטרוק באמצע הלילה?".
"לא בפארק סטרוק, ביער סטרוק." סוואנה קרצה לי ואני הרגשתי את העייפות מתחילה להשתלט עליי, מה אכפת לי אם זה פארק או יער?
"סוואנה-"
"פארק סטרוק זה הפארק הרגיל שאת מכירה, אבל היער של סטרוק נמצא כחצי שעה מחוץ לאטלנטה, ממש לכיוון ההרים," סוואנה הסבירה לי כאילו הייתי ילדה בת עשר בשיעור גאוגרפיה, היא הציצה בברכי שוב. "נראה הרבה יותר טוב." הכריזה.
מצמצתי לעברה, חושדת שאולי היא צוחקת איתי, "מה יש לנו לחפש בהרים שמחוץ לאטלנטה בלילה?!" כמעט צעקתי.
"אוה, זאת השאלה הכי טובה שלך היום," קולה של סוואנה נשמע בדיוק ההפך משלי; רגוע. "אנחנו הולכות למירוץ מכוניות, מירוץ אסור."
תקעתי בה מבט משתומם ועני נפערו לרווחה, מאיפה לעזעזל היא יודעת איפה נערכים מרוצים כאלה?
פתחתי את פי כדי לשאול אותה את אלפי השאלות שהתרוצצו בראשי באותה שנייה אך סוואנה הקדימה אותי "אנחנו הולכות למצוא את אדוארד, מותק."

סוואנה צדקה. פארק סטרוק ויער סטרוק בכלל לא היו אותו המקום, רק השם היה דומה. יער סטרוק התחיל בחלקו הצפוני של פארק סטרוק והמשיך אל מחוץ לאטלנטה, דרך ההרים לכיוון מערב. סוואנה פתחה את חלונות הרכב ורוח קרירה פרעה את שיערנו בזמן שלא הפסיקה לדבר וסיפרה לי שבמשך השבוע האחרון לא הצליחה לשכוח את מה שניקול אמרה לה.
" אמרתי לעצמי שזה הקצה חוט היחיד שיש לנו, אין מצב שהיינו פשוט עוזבות את זה. דיברתי עם ניקול וניסיתי להראות מתעניינת במרוצי מכוניות, ברור שבהתחלה היא ממש חשדה ושאלה מה אני קשורה לכול העניין," סוואנה לקחה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה. "אבל הודות לקסם האישי שלי היא נרגעה וסיפרה לי שהמרוצים מתקיימים ביער סטרוק, ממש בסופו שמחוץ לאטלנטה. זה איזור נטוש לגמרי, ושם המשטרה לא תתפוס אותם."
הייתי שקטה מאוד כול הנסיעה, לא הצלחתי לדבר אחרי שסוואנה סיפרה לי שהמטרה של הערב הוא למצוא את אדוארד. "את חושבת שהוא יהיה שם?" כששאלתי הגרון שלי היה יבש.
סוואנה העיפה לעברי מבט מודאג ומצחה התקמט "את יודעת, אני לא בטוחה."
"אני חושבת שלא," כחכחתי בגרוני "הרי עבר זמן מאז שניקול הייתה הולכת למרוצים האלה, נכון? אנחנו לא נוכל לדעת אם אדוארד…כלומר, בתקווה שזה באמת אדוארד שאנחנו מחפשות, לא נוכל לדעת אם הוא עדין שם."
נראה שסוואנה שוקלת את דבריי "נכון. אבל גם אם הוא לא שם, בטח יש אנשים שהכירו אותו, או חברים שלו, או פרצופים חמוצים כמו ניקול שאולי יוכלו לספר לנו משהו שיעזור," היא פלטה אנחה. "או שאולי את תזהי מישהו."
הנהנתי במהירות, מנסה לגרש את המחשבה שלא הפסיקה להטריד את ראשי. מה אם אדוארד כן שם? מה אם אתייצב פנים מול פנים מול הנער שמטריד את חלומותיי בחודשים האחרונים? איך אוכל להסתכל על העניים הירוקות שלו ולהעמיד פנים שכול הקיבה שלי לא מתהפכת?
ואולי לא אצטרך להעמיד פנים…אולי אדוארד יזהה גם אותי.
אולי הייתי בלונדינית פעם.
הצרחה שנפלטה מפי גרמה לסוואנה לבלום בחוזקה, אני, שלא הייתי חגורה בכלל עפתי קדימה ונחבטתי בבטני ומותניי.
"מה!?" סוואנה צרחה, ראשה הסתובב לכול עבר והיא הדליקה אורות גבוהים, סוקרת את הכביש כמטורפת. "מה קרה?! מה ראית?".
נאנקתי מכאב, כמה פעמים עוד אחטוף מכות הלילה? התיישבתי בחזרה במושב שלי וחגרתי חגורת בטיחות, מתנשמת.
"לא ראיתי כלום," עוד אנקה נפלטה מפיי. הרגשתי את המותן שלי בוערת מכאב, סוואנה נעצה בי מבט עצבני "אז למה צרחת ככה?!" היא דרשה לדעת.
"נזכרתי במשהו," מלמלתי.
סוואנה פלטה קללה והתניעה שוב את הרכב, ממלמלת בעצבים מתחת לאפה. "חכי! זה חשוב," הנחתי את ידה על כתפה והיא פנתה להביט בי בכעס.
"סוואנה…הייתי פעם בלונדינית," לחשתי וכול הכאב שאחז את גופי נעלם כלא היה, גל של פחד שטף את כולי כשהבנתי שאני זאת שטעתה וניקול צדקה.
"מה?!" סוואנה בלמה שוב.
"כשהתעוררתי בבית החולים," עצמתי את עניי ובלעתי את רוקי, איך יכולתי לשכוח את זה? "השיער שלי היה ממש ארוך, והקצוות שלו היו בלונדינים."
ענייה של סוואנה כמעט יצאו מחוריהן ובמשך שאר הנסיעה היא לא הפסיקה לדבר ולעלות תאוריות הזויות, הכי הגיונית בהן הייתה שאדוארד נפל מצוק, וההורים שלי מסתירים את זה ממני כי אני זאת שדחפה אותו. אני לעומתה בקושי הצלחתי לדבר. ניקול כן זיהתה אותי, הייתי פעם בלונדינית ויש לי אח בשם אדוארד. אלה כבר עובדות מוצקות שאני לא יכולה להתווכח עליהן. יש לי אח בשם אדוארד, והוא נעלם השד יודע לאן.
"אנחנו נמצא אותו, נכון?" פלטתי כשסוואנה סוף סוף התחילה להאט.
" בטח שכן," היא אמרה את זה בקול הכי בטוח שלה ואני נאחזתי בזה בכול כוחי.
אני אמצא אותך אדוארד, איפה שלא תיהיה, חשבתי לעצמי כשסוואנה החנתה את הרכב שלה בין העצים.
הצצנו בשעון, שתיים וארבעים לפנות בוקר. סוואנה פיהקה ואני פתחתי את דלת הרכב מהצד שלי, חושך שרר בחוץ ולא היה שום זכר לכך שיש כאן מישהו חוץ משתינו.
"את בטוחה שזה המקום?" לחשתי.
סוואנה יצאה מהרכב וטרקה את הדלת אחריה, ואני מהרתי לעשות כמוהה "לא ממש," היא מלמלה וסרקה את החושך בעניה. "ניקול לא אמרה לי מיקום מדוייק…אבל תראי, יש שם רכב שחונה בין העצים ועוד אחד שם, בשיח מימין."
מצמצתי בעניי לכיוון שעליו סוואנה הצביעה, בקושי רב יכולתי להבחין ברכב בין שני העצים הרחוקים מאיתנו. אבל חוץ מהרכב לא ראיתי כלום, החושך עטף את הכול סביבנו ודממה מעיקה שררה.
"את לא חושבת שנחנו צריכות לשמוע משהו?" אפילו הלחישה שלי נשמעה כצעקה באיזור הנטוש הזה.
"כמו מה?" סוואנה נעמדה לידי.
"מכוניות, אולי," לחשתי .
סוואנה משכה בכתפיה "ניקול אמרה שהמרוצים הם אסורים, לדעתי כול הכיף מתחיל עמוק בתוך היער." היא הסתובבה לעבר העצים הגבוהים והדקים שענפיהם זעו קלות עם הרוח. צמרמורת אחזה בי, משהו ביער הזה היה מעורר אימה.
"את מתכוונת להיכנס לשם?" הצבעתי לעבר החושך המוחלט שהיה בין העצים.
סוואנה הרימה גבה לעברי "ברור, ואת באה איתי," היא ניגשה אלי והרימה את הקפוצון של ראשי ואז עשתה את אותו הדבר לעצמה. "למקרה וניתקל במישהו לא רצוי." היא הסבירה.
סוואנה התחילה ללכת לתוך היער אך אני נותרתי במקומי, אין לי צל של ספק שאף פעם לא הייתי כאן, אף פעם לא היה לי מספיק אומץ כדי להיכנס ליער השחור והמפחיד הזה ועוד באמצע הלילה! אולי אדוארד היה משוגע מספיק כדי לעשות את זה…אבל לא אני.
"נו, אנני!" כבר בקושי יכולתי להבחין בדמותה של סוואנה, החושך התחיל לבלוע אותה ואני מהרתי להשיג אותה ולתפוס בידה, לפני שהיא תעלם ממני לגמרי.

אחרי הליכה של עשרים דקות הפחד שיתק אותי לגמרי, סוואנה היא זו שגררה אותי קדימה ואני רק הבטתי לצדדים, מחכה שבכול רגע משהו יזנק עלינו מבין העצים.
"סוואנה, אין כאן כלום," לחשתי בפעם העשירית. "בואי נחזור הבייתה." הקול שלי רעד והייתי בטוחה שאני נראת מפוחדת לגמרי.
"רק עוד קצת," סוואנה האירה את הדרך עם הפנס מהפלאפון שלה, זרדים יבשים נשברו תחת הנעלים שלנו והקפיצו אותי בכול פעם מחדש.
"אני נשבעת לך, אם פרצוף חמוץ עבדה עליי – אנחנו נוסעות אליה הביתה ואני מפוצצת את הפרצוף המתנשא שלה עד ש-" סוואנה נעצרה באמצע המשפט, ואני, שהייתי כול כך מרוכזת בנעלי הספורט שלי נתקלתי בגבה.
"מה?" לחשתי.
סוואנה כיבתה את הפנס שלה "תסתכלי קדימה, יש שם משהו שמפיץ אור!" היא צהלה כאילו זככתה בלוטו בזה הרגע. סוואנה תפסה בידי והתחילה ללכת במהירות לעבר האור, לא מודעת לזה שעמדתי להתעלף מפחד בכול שניה שעברה.
חברתי צדקה, אחרי כמה מטרים ראיתי פנס תלוי על אחד העצים, הוא הפיץ אור מסביבנו ואני הבטתי בפניה של סוואנה, חיוך היה מרוח על עליהן.
"אמרתי לך שנמצא את זה!" היא קיפצה במקומה.
"נמצא מה? פנס?" לחשתי במירמור, הפחד לאט לאט התחיל לעזוב אותי, האור של הפנס הרגיע אותי וההתרגשות התחילה להציף אותי. אולי באמת מצאנו כאן משהו חוץ מחושך ויער מצמרר.
""לאן עכשיו?" שאלתי.
"את מזהה כאן משהו?" סוואנה הסתובבה סביב עצמה, כאילו מחפשת דרך נסתרת שתוביל אותנו למירוץ הדפוק הזה.
"כן," הקול שלי היה ציני "מזהה את החושך."
סוואנה פלטה אנחה ואחרי דקה עוד קריאה נרגשת, היא תפסה את זרועי וגררה אותי לעבר העצים שמימין לפנס.
בדיוק כשעמדתי למחות התחלתי לשמוע את זה, שאון של קולות ומוזיקה מרחוק. רציתי לצעוק מרוב אושר על כך שבאמת יש כאן אנשים, ואז נזכרתי את מי אנחנו מחפשות והרעד חזר לתקוף אותי.
"בואי כבר!" סוואנה משכה אותי מהר יותר ואני נגררתי אחריה, מנסה לנשום עמוק ולא לחשוב על האפשרות שאתקל באדוארד פנים מול פנים.
אחרי כחמש מאות מטרים יכולתי בבירור לשמוע מוזיקה מחרישת אוזניים וקולות צחוק, הבנתי שהמקום הומה אנשים.
בדיוק כשהבחנתי באורות מרחוק וראיתי את החיוך של סוואנה גדל, מולנו צצו שני נערים.
"אהמ," סוואנה פלטה.
"שלום," אחד הנערים צעק והתקרב לעברינו, אני משכתי את סוואנה לעצירה וחיכיתי לראות מה הם יעשו.
שני הנערים נראו צעירים יותר מאיתנו, אחד מהם היה מאוד גבוה ורזה, עם שיער שחור פרוע. השני היה נמוך ורחב כתפיים ונעץ בנו מבט חשדני עם עניו הכהות.
"היי," סוואנה חייכה ואני חשבתי לעצמי על כמה מוזרות אנחנו נראות בבגדים שחורים וקפוצון על הראש.
"סוואנה-" לחשתי לה אך היא התעלמה ממני וניגשה לעבר הנערים, הם זזו וחסמו לה את הדרך כאילו עשו את זה עשרות פעמים במהלך הלילה.
"אפשר לעבור?" סוואנה שילבה את ידייה על החזה ונעמה מולם, זקופה.
"לא מותק," רחב הכתפיים גיחך. "זאת מסיבה סגורה."
סוואנה הורידה את הקפוצון מעל ראשה, חושפת בפניהם את שיערה החום, "נו באמת בנים…אני יודעת שאתם יכולים להעביר את כול מי שאתם רוצים." שמעתי אותה אומרת ויכולתי לדמיין אותה קורצת להם, מנסה להשפיע עם הקסם הנשי שלה.
"מצטערים, יש מוזמנים." רחב כתפיים דיבר שוב ואני תהיתי לעצמי אם הגובה אילם.
"ואיך אתם יודעים שאני לא ברשימה?" היא שאלה וציחקקה.
"אנחנו לא מזהים אותך, זה מספיק כדי לא להכניס אותך לכאן," רחב כתפיים התקרב לעברה כמה צעדים אך סוואנה לא זזה. "כדאי לך להסתובב וללכת מכאן עכשיו אלא אם כן את רוצה להסתבך איתנו, מתוקה."
לא האמנתי שאחרי כול זה שני אידיוטים מונעים מאיתנו את הכניסה למקום הזה. פלטתי קללה וראיתי את העניים של שני הבנים ננעצות בי. ידעתי מה אני צריכה לעשות, ידעתי מה אני צריכה להגיד, אבל לא ידעתי אם אני אצליח.
הלכתי לעברם ונעמדתי על ידם, הגרון שלי היה יבש וקיוותי שקולי לא ירעד "יש לכם שתי דקות להכניס אותנו." אמרתי.
הבנים גיחכו ורחב כתפיים עזב את סוואנה ונעמד מולי, "ומי את חושבת שאת, טיפשה?".
לקחתי נשימה עמוקה והורדתי את הקפוצון מראשי, הבנים הביטו בי אך לא אמרו דרך; הם לא מזהים אותי.
"אתה באמת לא יודע מי אני?" הקול שיצא מפיי היה אחר, גבוה וחסר חיים.
"טוב דיי עם המשחקים, תתחפפנו מכאן או ש-" פיתאום הגבוה דיבר.
"אתם חדשים כאן, נכון?" פלטתי, הולכת על כול הקופה.
ראיתי שהם החליפו מבטים אך לא ענו לי, הגבוה נעמד עכשיו מולי, ליד רחב כתפיים ונעץ בי מבט עצבני, "את רוצה צרות?".
"אני חושבת שאתה רוצה צרות," הבטתי ישר לתוך עניו. "אני אחותו של אדוארד, ואם הוא ידע ששני עלובים עשו לי צרות בכניסה…" השארתי את המשפט תלוי באוויר, ברגע שאמרתי את שמו של אדוארד שני הבנים התחילו להחליף צבעים.
"אני..א…אמ..א.נ..אנחנו לא…את לא היית כאן הרבה מאוד זמן," רחב כתפיים גמגם והלך אחורה.
"יותר מידי זמן, אם שמו שני דבילים כמוכם לשמור על הכניסה." ראיתי אותם מחליפים עוד מבט, הגבוה התחיל למלמל ולגמגם משהו שלא הבנתי, אך מהר מאוד הם זזו הצידה ונתנו לנו לעבור.
"אנחנו ממש מצטערים, לא זיהינו אותך! אף פעם לא היינו עושים לך בעיות אם הינו יודעים מההתחלה-" הרמתי את ידי באוויר ורחב כתפיים השתקק בבת אחת.
"איפה כולם?" שאלתי ועניו התרוצצו לכול עבר.
"מ..ממ…מה זאת אומרת כולם?" הוא נשמע לחוץ.
"האמת שאני מחפשת את סקיי," אמרתי בניחוחות, מקווה שהם לא ראוים עד כמה הגוף שלי רועד. רציתי להגיד שאני מחפשת את אדוארד אבל משהו בתוכי אמר לי שהוא לא יהיה כאן הלילה. סקי…זה השם הראשון שקפץ לי לראש, שמו של החבר של אדוארד שחלמתי עליו.
רחב כתפיים כחכח בגרונו, "הוא באגף השני, כרגיל. אם את רוצה אני יכול ללכת איתך..להראות לך..אני ממש מצט-"
"אני לא צריכה שאידיוט כמוך יראה לי את הדרך." פלטתי בארסיות ואני משכתי בשרוולה של סוואנה ועברתי את הבנים. הלכנו כמה דקות בשקט ואז חזרתי ללבוש את הקפוצון שלי ונעצרתי מול סוואנה, היא נראתה המומה לגמרי.
"מה זה היה עכשיו!?" היא צווחה כשהתרחקנו מטווח השמיעה של הבנים. מסביבנו ראיתי עשרות אנשים הולכים מכאן לשם, מחזיקים כוסות ביד, מעשנים וצוחקים.
"אלוהים, סוואנה, אני לגמרי רועדת," הקול שלי חזר לעצמו וסוואנה קפצה עליי בחיבוק מוחץ.
"יאו!! את כול כך שיחקת אותה! בחיי אנני, עכשיו אני לגמרי בטוחה שאת שייכת לכאן! דיברת כמו כלבה אמיתית," היא צחקה ושיחררה אותי, ואני הרגשתי איך דמעות מצטברות בזווית עניי. ידעתי שאני שייכת לכאן, הרי לא סתם הצלחתי לדבר לאידיוטים האלה כמו שדיברתי אליהם. אני שייכת לכאן…
בעצם, פעם הייתי שייכת לכאן, ועכשיו חזרתי כדי לקחת משהו שאבד לי – חזרתי לקחת את אחי.