שדה ביזה מתוך "מועדון האספנים הן יהודה 34 ירושלים"

15/08/2015 626 צפיות אין תגובות

יום חמישי, אני עומדת במטבח ומבשלת. הטלפון מצלצל. זה יוחאי, מהחנות. "ענתי, תשמעי, 'סבתא נפטרה' צלצל ואמר שמוכרים תכולה ברחביה. הוא כבר קנה, ועכשיו הוא מתרגל נדיבות – אמר שיש עוד סוחרים בדרך וכדאי למהר. אני מציע שתיסעי לשם עכשיו".
"סליחה?! למה אני? אני עסוקה, וגם אין לי מושג איך קונים מתכולה".
"ענתי, אני לא יכול לצאת מהחנות, אני לבד ויש המון אנשים. את חייבת לעזור לי. יהיה בסדר, אני מבטיח לך. תיסעי ותראי מה יש שם, תקני לפי הרגש".
שתיקה.
"ענתי, את שם?".
"יוחאי, מה אתה מנסה לעשות?", אני שואלת ומנסה להחזיק בשפופרת שמחליקה מיידי וכמעט צוללת לסיר המרק.
"אני עוזר לך להתקדם, בלי הדחיפה שלי את לא זזה".
"תודה, באמת תודה לך", אני מנסה לעכל את האמירה המכאיבה. "לי נראה דווקא שאתה מנסה לעצב אותי בדמותך. בקרוב אגדל זקן ואחשוב שאני יודעת הכול". יש לי דז'ה-וו. בסרט הזה כבר היינו – שוב הוא מפעיל אותי כמריונטה.
בדרך לרחביה יש מחסום משטרתי. "תתפרססי", השוטר פוקד עלי. אני נזכרת שקלינטון מבקר השבוע בירושלים לרגל חתימת הסכם השלום עם ירדן. אני מתפתלת לאט לאט במבוך הרחובות החסומים.
אני מגיעה סוף-סוף לבית האמור ברחוב נרקיס ומוצאת את הדלת פתוחה. הרעש שעולה מהבית נוטע אותי על המפתן. אני מנסה לפענח לאן הגעתי – יותר מכול זה דומה למסיבה פרועה. תכולת הבית מקפצצת כמו פופקורן ברגעי השיא, ושישה או שבעה סוחרים תזזיתיים מתרוצצים הלוך ושוב. אחד מטפס לראות מה יש על הארון, השני זוחל מתחת למיטה, מגירות נפתחות ונסגרות ברעש, רהיטים נגררים קדימה ואחורה. כל אחד מהסוחרים עורם ספרים, תקליטים, הגדות, תכשיטים, כלי כסף.
אני מסוחררת מההמולה, לא רגילה לאירוע המוני כזה. אומנם התלוויתי כמה פעמים ליוחאי כשקנה עיזבונות, אבל זאת הפעם הראשונה שאני באה לבד. אני לא זוכרת אווירה רועשת ותזזיתית כל כך. אני לא מסוגלת להתרכז בקרקס הזה, אבל ללכת עכשיו נשמע לא הגיוני ולא מקצועי. מה אגיד ליוחאי, שהיו שם יותר מדי אנשים ולא היה לי נוח?
אני נכנסת לחדר השינה, שנראה מאוכלס פחות, ומפשפשת במגירות. הרבה אין שם; ארנקים, ממחטות אף מעומלנות, צווארונים, פודרה. אני מבינה שאני במגירה הלא-נכונה. אני עוברת לארון שממול: כובעים, מעילי פרווה אלגנטיים, כיפות, מקטורנים, אין-סוף חולצות גבר לבנות. עכשיו אני מבינה שאני בכלל לא בחדר הנכון. אולי אנסה חדר אחר.
אני רואה חדר קטן ריק מסוחרים. מגירות שולחן הכתיבה שעומד במרכזו פעורות כמו אחרי שוד אלים. על הרצפה ניירות שנפלו בזמן ריקון המגירות, ובפינה ערימה ענקית של עיתונים ישנים. אני רוכנת עליה כדי לראות את התאריכים.
"גברת, זה שלי", צועק לעומתי סוחר חרדי עם זקן ג'ינג'י מפוזר. כשהוא מזהה אותי הוא שואל: "באת לבד? איפה בעלך? מה הוא שולח אותך ככה?". אני לא עונה ומקווה שלא הבחין בדמעות שאני לא מצליחה לסכור. אני עומדת במסדרון וחשה בחילה. מה שהיה לא מזמן בית של אנשים, מבצרם, המקום הבטוח והנוח שלהם, הפך לשדה ביזה.
אני מסתובבת ומחפשת את היציאה. ליד הדלת עוצרת אותי בעלת הבית הצעירה, ששומרת שאף אחד לא יתחמק בלי לשלם. "מה, את כבר הולכת? לא מצאת כלום?", היא נשמעת כאילו פגעתי בכבודה. אני ממלמלת משהו על כך שאני ממהרת. כשהיא מבינה שלא תצליח לשכנע אותי להישאר, היא מציעה שאחזור ביום ראשון. אני מהנהנת ונמלטת משם.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך