מראה

היא מסתכלת על המראה.. לא מבינה עדיין את מי היא רואה.. לא מבינה את עצמה, לא יודעת מי היא, לא יודעת אם היא מכירה את עצמה עדיין..
קשה לה כבר לראות את הילדה הזאת במראה, בוחנת אותה, שופטת אותה, מבקרת אותה, הילדה במראה הזאת היא לא מה שהיא רוצה להיות
הילדה במראה היא ילדה שכולם 'חברים' שלה, יפה,נראית מיוחדת, וכולם רוצים להיות במקומה
אבל, מאחורי כל האיפור הזה, מאחורי כל המסיכות האלה מסתתרת ילדה קטנה שלא מסוגלת לחשוב אפילו על להיות פגיעה
היא משחקת במשחק שממזמן היא הבינה
המנצח הוא זה שלא מראה את הפחד, לא מראה את הרגשות את העצב, את עצמו. מסתיר כל אחת מהחולשות שלו בשביל שלא יוכלו לפגוע בו..
אך המשחק, אף פעם לא נגמר, והילדה הקטנה שבתןכה כבר לא מסוגלת לשחק בו, הילדה הקטנה הזאת נעלמת בגלל הרצון שלה לנצח אבל המנצח לא נשאר לנצח, תמיד יבוא מנצח חדש. לילדה הקטנה כבר נמאס להתחבא, נמאס להסתתר ולהכחיש היא רוצה לצאת לעולם, להוריד את המסיכות אבל היא לעולם לא תעשה זאת… היא מפחדת מהאחרים ממנו ממה שאנחנו נחשוב עליה , איך נגיב כשהיא תבוא בלי איפור, תשים בגדים שמכסים אותה, תהיה טבעית ולא תזרוק מילים רק בשביל להיות זאת שאומרת את המילה האחרונה
אני יודעת איך נגיב, נתגאה בה, נשמח על כך שנהייתה אמיתית.. היא תהיה השראה בשבילנו אך היא לא יודעת, היא מפחדת מכך שלא נגיב ככה, מפחדת שתהפוך לבדיחה מפחדת שברגע שהיא תהפוך לפגיעה, ברגע שהיא תראה מעט חולשה, אנשים ינצלו את זה
עכשיו, הילדה הזאת מסתכלת במראה, מורידה את האיפור, מחליפה את הבגדים ומנסה לזהות את עצמה, מנסה לראות האם היא מרגישה כמו עצמה, האם היא תוכל לחזור להיות כמו פעם מנגבת את הדמעה הקטנה שנזלה על לחיה..
אבל היא לא יכולה.. כי מחר היא תחזור לעמוד מול המראה ותתאפר ותתלבש ותשים שוב את המסיכה שתסתיר מי היא באמת
ולמה?
בגלל הסיבה הפשוטה שהיא מפחדת.