עדין לא

הוא קם מהספסל והלך בלי להסתכל אחורה, אולי אמרתי משהו לא נכון, אולי היתי צריכה להגיד משהו אחר. קמתי והלכתי לכיוון השני, בלי לחשוב הרבה, לא חשבתי באותו רגע שהבית שלי נמצא בכיוון ההפוך, שכבר אחד עשרה בלילה ואני לבד ברחוב, שזו לא העיר הכי סימפטית בעולם וכבר קרו פה מקרים שאני לא באמת רוצה שיקרו לי, אבל הלכתי, עד שנעצרתי במקום מנסה לחשוב לעצמי למה הכל קרה ככה, למה לא יכולנו פשוט להיפרד כידידים ולא באמת לראות אחד את השני שוב, רק לגמור את הסיפור בטעם טוב.
ביום למחרת הגעתי לבית הספר, שנה הבאה זו השנה האחרונה שלי בתיכון, 12 שנות לימוד, היו עליות וירידות, טוב בעיקר ירידות, את האמת שמאותה שניה שנכנסתי לבית הספר חשבתי רק עליו, כל היום, לא ראיתי אותו בכלל, הוא לא עבר לידיי, ולא ראיתי אותו באף אחד ממסדרונות בית הספר, וכן, חיפשתי.
בערב דפקו בדלת, לא קמתי מהספה מהרגע שחזרתי מבית הספר, שקועה בטלויזיה, מהררת על החיים. פתחתי את הדלת והוא עמד מולי, מבקש שננסה לדבר שוב, התיישבנו על הספה, דיברנו על אותו הדבר בידיוק, אמרנו את אותם הדברים שאמרנו אתמול, הוא קם, קמתי אחריו כי ידעתי שאם ילך אתחרט על זה שוב, כמו אתמול. שמתי את ראשי על חזהו, מנסה לקבל קצת חיבה מצידו, הוא חיבק אותי.
ואז התעוררתי, באותה התנוחה שבה נרדמתי אתמול, הדמעה של הלילה כבר התייבשה על לחיי ואני שוב מנסה להבין, מתי אקבל קצת אהבה אמיתית, מתי יגיע החיבוק הזה שעליו חלמתי בלילה.