טיוטה

"למה את לא נוגעת בי?"

ניסיתי להסביר שלפעמים אני לא יכולה. או שרק לפעמים כן, והפעמים האלו קצרות, ודועכות מהר מכדי להגיע למימוש כלשהו. (ושאני יכולה לאהוב גם בלי לגעת בכלל)
היא כעסה. אמרה שבגללי זה ככה. עקום כל-כך. והכעס שלה כל-כך דומה לשלו שלא יכולתי שלא להסכים איתה. ולתת לה ללכת.

היא הכירה את העולם לפני שהיא הכירה את עצמה. הוא לימד אותה לחוות אותו. לחיות בתוכו באותם ביטחון ושלווה שהוא התקיים בהם בכל נקודה במרחב. היא צללית שלו. ושלה, שאין לי יכולת לאמוד את מידת ההשפעה שלה.
כשאני קורסת לתוך עצמי היא מתגוננת. אני בעיקר מנסה לא לתת לה לצפות בזה. לקרוס כמה שפחות, או כמה שיותר רחוק ממנה. הוא היה מעריך את זה.

היא שולחת את האצבעות, אני משאירה את שלי על גבי המשטח ומתרחקת כעבור כמה שניות. מנסה להזכיר בלי מילים שאין לזה קשר ישיר אליה.
ההיסטוריה שלה בנויה משברים שהיא לא חולקת. אני מכירה את הצד שלו, ואת החלקים שנחשפתי אליהם שהיו קשורים בה. חצאי משפטים שמציירים תמונה עמומה מספיק כדי להיראות מושלמת. (הפגמים שלה בלתי נראים לעין)

היא לא הייתה קיימת כשנולדתי. ולא הרבה שנים אחרי זה. לפעמים אני תוהה אם זה בכלל בסדר. ואז אני לוחשת שהייתי מוכנה לתת לה את הזיכרונות שלי ולעזוב אם היא תבקש.
(זה מה שהוא ביקש כמה פעמים ולא יכולתי לתת. אפילו שרציתי. (פשוט לא מספיק את אנוכית בשביל מה נשארת בכלל))