גלים- זיכרון ומצבה (פרק 2)

שעה וחצי עוברת.
אני יודעת שאני צריכה לקום, אבל השמש לא נותנת לי, אני רוצה לספוג אותה.
לבסוף, אני קמה, ושוב פעם באותו גלגל חוזר אני מתניעה את המכונית, מאחורי הים נעלם ואני מגיעה הביתה.
אני חוטפת שמלה מהארון, מתפשטת ומלבישה אותה מעליי.
אני יורדת בחצי ריצה למטה, מתבוננת במקרר הריק ונאנחת, אמא שלי איבדה את זה, פשוט כך.
אבל משהו נראה שונה אצלנו, העיניים שלי סוקרות כל פריט. ואז אני קולטת אותו, תמונה שלו? זיכרונות מתחילים להציף אותי. אני לא צריכה את זה עכשיו, אני ישבר.
אני יוצאת בסערה מהבית, טורקת אחרי את הדלת ונועלת אותה. אני מנסה לנשום לאט, אבל הגוף שלי בוגד בי ודמעה רטובה יורדת על הלחי שלי. אני נעצרת מול הדלת ומתבוננת בעץ הישן שיוני ניסה לצבוע.
עזבי את זה מיי, אני אומרת לעצמי, ונכנסת במהרה לאוטו.
הנסיעה נמשכת רבע שעה. זיכרון.
חזרתי מבית ספר, לפני איזה חודשיים, יוני עמד שם, וצבע את הדלת כניסה.
"מה אתה מנסה לעשות?" שאלתי אותו.
"מנסה לא לבזבז את הזמן על שטויות." מגיב בחזרה גם הוא בחיוך.
הוא צדק. כולנו סתם מבזבזים את הזמן אם אנחנו לא מנצלים אותו זה סתם עוד רגע…
עוד רגע מת.
אחרי זמן קצר, הוא נכנס לחדר שלי והתיישב על המיטה.
הסתובבתי אליו, הוא בחן אותי.
"אוי." הוא נאנח.
"מה בדיוק קרה?"
"אני חייב להכיר לך מישהו." אני זורקת עליו כרית ושנינו מתפוצצים מצחוק. אני מתגעגעת אליו.
אבל אני מגיעה למקום.
הבית קברות נראה שליו יחסית למה שהוא אמור להיות. אמרתי לכם שיוני היה טהור.
אני הולכת בין העצים, מסביבי קירות קטנים של בטון יצוקה, קרים ואפורים, עליהם חקוקים שמות ומילים, שום דבר אוהב. פשוט… מצבה.
המשפחה שלי מתחילה להשתקף מול עיניי. אני חומקת מאחורי אמא שלי שמתייפחת על אבא שלי. הספד, ועוד הספד והספד נוסף, קדיש, ועוד הרבה. למה לעזאזל אף אחד לא אומר פה מילים אמיתיות?
אני סוקרת את מי שנוכח, במעגל. עד שאחד מהם באמת תופס את המבט שלי. מי זה? צעיר, נראה בגילי, טיפה יותר גדול, יש לו עיניים חומות ואז אני קולטת שהן נעוצות בי, מה יש לו להסתכל עליי? אני מפנה את המבט שלי אל המצבה שלו. ועוד פעם מילים חסרות משמעות.
ההלוויה נגמרת בדממה משתקת. כולם נפרדים מההורים שלי וממני. עד שהאיש האחרון עובר את ההורים שלי, אני מתבוננת בשקיעה שעוד מעט תבוא, זה אמור להיות החלק הכי יפיפה ביום, לי זה נראה עצוב.
יד מושטת ללחיצה מוגשת לפני ומחזירה אותי למציאות.
"מיי."
הבחור.
"אני דניאל, הייתי החבר של יוני." אני מהנהנת בשתיקה אבל אנחנו לא מפסיקים, כול אחד מאיתנו, סורק את העיניים של האחר.
וכך זה מסתיים.
אמא שלי באה לכיווני ושואלת אותי אם אני רוצה טרמפ. אני מסרבת.
"לא, אני פה עם האוטו. לכי הביתה אמא." אני מסתכלת בעיגולים השחורים שמסביב לעיניים שלה, "לישון." בקושי חיוך מופיעה על פניה. כולם מתפזרים.
– – –
אני חוזרת אל הים. ומתיישבת בדיוק באותו המקום שממנו קמתי לפני שעתיים וחצי.
הידיים שלי צמודות לחול שהתקרר וממוללות אותו. ואז מישהו… מתיישב לידי.
"אני לא מצליח להוציא אותו מהראש." האיש, בעל קול גברי אומר לי. למרות שאני לא יודעת מיהו בכלל אני אומרת לו.
"אף אחד לא היה יכול להוציא את יוני מהראש."