קומה 9- הבוגלרים. פרק 6 חלק ב'- כל הפרק.

קוראים יקרים,
חשוב מאוד!
שיניתי מעט את הפרק אז אני ממליצה לכם לקרוא את כולו מחדש גם אם קראתם… אני מאוד מקווה שתגיבו כי זה מאוד חשוב לי…
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
———נקודת המבט של ויקטור——–
אם זו לא הייתה היא, מי זו הייתה?!
"ויקטור, הדבר היחיד שאני זוכרת הוא את הרגע לפני שמעדתי, זה הכל."
"אין סיכוי נטע,"
נשמעו צרחות מאחורינו.
"מה זה היה?!", שאלתי בלחץ וקמתי יחד עם נטע במהירות.
"אני לא יודעת, לא אמרת שאין כאן אף אחד?!"
"כן", אמרתי, "לא היה אמור להיות כאן אף אחד!"
~~~~~כעבור חודש~~~~
התעוררתי. עוד סיוט, עוד רגשות אשם שמתגברים מיום ליום, עוד זכרונות.
התיישבתי במיטתו, מסתכלת על התמונה של ויקטור שהייתה על שידתו, יודעת שהכל קרה באשמתי.
הכל קרה לפני חודש, 'איך נתתי לו להיכנס למלכודת ככה? הייתי אמורה להגן עליו, אך איכזבתי אותו. בדיוק כמו שאכזבתי את עצמי.'
קמתי מהמיטה, במחבוא הקטן של ויקטור, המקום הכי בטוח שהיה לי כרגע.
'איך לא אמרתי לו שזאת לא נטע האמיתית?! איך יכולתי להיות כל כך טיפשה?!'
תפסתי את ראשי בידיי, מונעת מעצמי להתרגז, יודעת שזה לא יעזור לי.
פשוט רציתי לבכות, ולהסתגר כאן לנצח.
'הוא גילה לי את הסוד שלו, הוא הציל את חיי, ואני.. אני רק אכזבתי אותו, לא הייתי חזקה כמו שהוא היה רוצה. דייין ידעה כל הזמן שאני יודעת, היא ידעה שהייתי שם, איך ברחתי מבלי לוודא שויקטור נמצא מאחורי?! איך לא חשבתי להסיט את מבטי לאחור לשנייה אחת?! איך… איך הרגתי אותו.'
ויקטור מת עכשיו, והכל באשמתי!'
החלפתי בגדים, שמתי ג'קט כי ידעתי שקר בחוץ, יצאתי מהמחילה והלכתי אל הפתח שממנו הגענו לכאן, הפעם השנייה שאצא מכאן… עכשיו אני לבד. הסתכלתי על העיירה שפעם הייתה יפה יותר, 'ויקטור מת', 'ויקטור מת', שיננתי שוב ושוב בראשי, נהנית להאשים את עצמי שוב, ושוב, ושוב. הלכתי לקברו של ויקטור, בכיתי ובכיתי כי לא היה לי שום פתרון.
דיין עדיין בחיים והיא הרגה אותו! גיליתי על החידות העתיקות, כי היא הייתה טיפשה מספיק כדי לספר לי עליהן… היא הייתה בטוחה שלא אצליח לברוח אך בסוף הצלחתי…
אני זוכרת את המילים שויקטור אמר לי לפני שדיין הגיעה:
"אני אוהב אותך נטע, למרות שלך נדמה כאילו אנחנו מכירים רק שבוע, אני מכיר אותך מאז שנולדת, דיין לא הפסיקה לספר לי עליך, אפילו בלי לראות אותך ידעתי שאת מדהימה" ,
זוכרת את הנשיקה שכמעט קרתה לאחר מכן, עד שהכל נהרס, זוכרת אותו.
לפתע הרגשתי מוזר, כאילו התפרץ ממני כוח שלא הכרתי, מידי יצא ברק ירוק מוזר ופיצוץ נשמע, נהדפתי אחורה ונפלתי על קברו של ויקטור, נדהמת ממה שקרה הרגע.
התרוממתי לאט, משפשפת את איבריי הכואבים. בור נפער באדמה, לא הבנתי מה קרה כאן הרגע, נזכרתי בתקרית שהייתה אז, זו שויקטור לא ידע עליה, על כך שקראתי את מחשבותיו. שמתי את ידי בכיוון של הבור והאדמה עפה והסתדרה מחדש בצורתו.
עדיין המומה ממה שקרה, קמתי מקברו של ויקטור, שהיה בסך הכל תל אדמה. לא באמת מצאתי אותו, אך לאחר שהוא לא חזר הקמתי את התל הזה לזכרו.
התל התפרק, מיהרתי לסדרו מחדש ולשים את הפרחים בראשו עד שלא שמתי לב שמישהו מתקרב מאחורי.
"נטע?", נשמע קול צרוד ומפחיד מאחוריי.
לא רציתי להסיט את מבטי, פחדתי שזו תהיה דיין או עוד רוח. ליבי פעם בחוזקה בחזי וזיכרונות העבר לא עזבו את מחשבותיי.
מי שזה לא יהיה התקדם לעברי בצעדים קצרים, היה נדמה לי שהוא\היא צלעו.
לא יכולתי לתת למישהו צולע ללכת לבד, גם אם זו הייתה דיין.
קמתי והסתובבתי אל מי שהיה שם.
הייתי המומה.
"את עומדת להישאר שם הרבה זמן או מה?", שאל הקול הצרוד.
"ו…וי…ויקטור?! אתה חי!!!", רצתי לחבק אותו בעוד פניי מלאות בדמעות אושר.
הוא נפל לקרקע ביחד איתי בעוד שנינו צוחקים עד דמעות.
"אוו", מלמל.
"סליחה..", אמרתי ומיהרתי לקום ולעזור גם לו לקום.
רק עכשיו שמתי לב שהוא פצוע. שפתו התחתונה הייתה מלאת דם, עיינו הימנית הייתה נראית כאילו קיבל 'פנס', ורגלו השמאלית הייתה חבושה בחובבנות במטלית מלוכלכת.
"ויקטור?, מה קרה שם?"
"את לא רוצה לדעת נטע, את לא רוצה.. לד.."
"-ויקטור הכל בסדר?", שאלתי כשהוא התחיל לרעוד.
הוא החל זהור באור מוזר, כמו בפעם הקודמת שהוא נפצע, לאחר השריפה.
מתוך ניסיון לא פחדתי מהזוהר ולא כיסיתי את עיניי, הבטתי אליו ישירות.
הזוהר משך אותי אליו כמו בפעם הקודמת, אך לא יכולתי להתקרב יותר מדי.
הזוהר החל לדעוך מעט ולאט לאט היה ניתן לראות את דמותו של ויקטור מבעד לו.
התכוננתי לתפוס אותו אך הפעם כשיצא מהזוהר, הוא לא היה חלש בכלל, הוא היה נראה שונה לגמרי.
הוא היה לבוש בבגדים אחרים, הוא היה מעט יותר שרירי ונראה שהיה לו יותר 'בשר'. שמחתי מהבחינה הזו כי הוא תמיד היה רזה מידי…
הוא היה ער לגמרי ונראה בסדר למדי יחסית למי שעבר קרב אדיר עם דיין והיה מלא כולו בחבורות לפני רגע.
לא ידעתי מה כל ההיגיון בסיפור, אך הבטחתי לעצמי שאברר.
"נטע.."
"לא ויקטור, הפעם בכנות. אני רוצה לדעת הכל"
הוא נשך את שפתו, הוא היה נראה מיואש למדי.
"תראה.. אם לא נוח לך אחרי כל מה שעברת אתה לא חייב לספר לי את זה עכשיו.."
"-זה בסדר נטע, אני מבין. בואי נלך למחילה, שם בטוח יותר."
"טוב.."
לא יכולתי לחכות לשמוע את כל ההסברים אבל יותר מכך, לשמוע אותו.
התחלנו ללכת בחזרה לעבר המחילה, לעבור את התעלה, פתח הביוב, הגדר והשאר שלא עניינו אותי באותו רגע.
הסמקתי מעט, לא ציפיתי שהוא יחזור ועם כל השמחה, גם חשש הגיע.
לא ידעתי אם אוכל לספר לו על כוחי החדש.
"נטע?"
"כן?"
"את זוכרת את מה שאמרתי.. לפני ש.."
"-כן."
"אז…זו לא הייתה אמירה של 'מילים אחרונות', התכוונתי לכך בלב שלם.", אמר. הוא אחז בידי בעודנו הולכים והסתכל בעיניי.
"גם אני ויקטור.", אמרתי בהחלטיות"
"גם את מה?", הופתע מהאמירה.
"אוהבת אותך."
הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי.
הוא רכן אליי מכיוון שהיה יותר גבוה ממני, ואז היא קרתה, הנשיקה הראשונה שלי.
כולי הייתי המומה ממה שקורה אך באותו הזמן גם מלאת שמחה.
הנשיקה הייתה קצרה, אך כל המחשבות שהיו לי בראש באותו רגע היו מתאימות לחשיבה של שעתיים בערך.
הפרדנו את שפתינו ואז הוא נסוג.
"אני.. אני מצטער", ניסה להתנצל במבט מאולץ.
"זה בסדר, אין על מה."
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו בפעם השנייה באותו היום.
הוא חיבק אותי בחזרה ובפעם הראשונה מאז שהגעתי לעיירה הזו, שמחתי שהגעתי לשם.
……………………………………………………………