המלחמה ברשע ( פרק 2 )

האיש בן השמונים לא יכל למצוא דבר טוב יותר לעשות מאשר לצפות בכדורגל בבית הישן שלו והדבר הטריד אותו. הוא העיף מבט במטבח היכן שהייתה ממוקמת הדלת האחורית בחשד. כן, כן אין ספק שמשהו נורא עומד לבקוע מאחורי הדלת הזו. הוא מעולם לא יצא דרכה מביתו. משהו באדמומיותה המאיימת גרמה לו להרגיש כאילו כוח אחר הציב אותה שם. משהיה קטן סרב להתקרב לדלת הזו ומעולם לא הבין מדוע. עתה היה ברור שמשהו בעל עוצמה של שטן עמד בה.
הוא דילג מסביב למטבח, מפנה את אחוריו לכיוון הדלת כדי להתגרות בה. אין היא מסוגלת לדבר. לאחר מכן הכין לעצמו כריך עם ריבה וחמאת בוטנים, ואסף את כובע הסופר בול שלו מהרצפה.
הוא פרס את העיתון מולו, מעמיד פנים כאילו כלל לא התעניין בקרב הכדור שנערך מולו. הוא נגעל מהמחשבה שיצטרך לקרוא אותו בעיון.
בשעה שחברו היחידי צלצל בדלת, כבר הכין לפחות עשרה כובעי גילדות לקוסמים מהנייר ספוג הדיו.
"בשם שמים, זקן." מלמל חברו מתחת לשפמו שדאג לגלח.
חברו היה ונשאר עדיין נאה, כמו משהיה בשנותם המוקדמות יותר.
"מה שלום בטסי?" שאל אותו, מרכיב את הכובע הגבוה ביותר על ראשו ובמבטו הילדותי דמה לחד קרן משולהב.
"כרגיל." השפיל חברו את מבטו. "היא שונאת כשאני יוצא… למסעי ההתעוללות האלה אתך. ככה היא קוראת לזה." הוסיף כעבור רגע.
ככה הזקן תמיד זכר את חברו. כנה.
"מסעי התעוללות?" קרא הזקן תמוה. " ההאם היא קוראת לחוסר ציפיה להוריד את האסלה חזרה מסע פרוע?"
הוא תמיד אהב לריב, בעיקר עם בטסי הדמיונית כשלא הייתה פה.
"לא." השיב החבר, "אבל בהחלט פרוע לפתיחת מזנוןן סופגניות אכןל כפי יכולתך, ולהירדם עם בקבוק בירה שחורה על השטיח כשנשמעים בקולי קולות שירים של מצעד הגאווה. או לנסות לתכנת מחדש את המכונת כביסה שלך בצורה כזו שתבשל בחום בינוני דייסת שעורה. אני עדיין זוכר איך הגוף הצנום שלך נתקע כמעט פנימה רק בגלל שסירבת להוציא את הכובע חתןל המטופש ההוא שהיה לך על הראש."
הזקן מיהר למחוק את התמונות הקשות ממוחו. הזקן גיחך. "כל זה כלל לא משנה. קצת הומור זה הכל."
החבר משך בכתפיו ועבר להתיישב על הספה לידו.
"שנינו כל כך זקנים, אולי נפרוש כבר?" שאל הזקן את חברו.
"אתה יודע שאני לא יכול להשאיר לבד את בטסי וללכת אתך." ענה שוב את אותה תשובה כל פעם שהגיע לבית של הזקן מגיל 58.
"דווקא מצאתי בית אבות שיהיה חתיכת הרפתקה בשביל חתיכים כמונו." הזקן קרץ לו, "אין ספק שמגיל מסויים הפכת להיות מסמר הנשים."
"ואתה פטיש המוח." צחק חברו עודף רעיון זה מראשו, "כשהיית מדבר לפעמים במסיבות הייתי מתחנן שתשתוק." השתנק בצחוק.
"נשים לא עניינו אותי בתקופה הזו." ענה לו.
"לא. הן לא." החבר לקח שלוק גדול מהבירה השחורה שעל השולחן והוסיף "לא מאז הגיברת. ומאז… זה כל מה שעניין אותך."
הפנים של בזקן התקדרו. הוא לא הוסיף לדבר על זה. הוא הרכין את ראשו ובמקום זה קם ממקומו והוריד את בגדיו ותחתוניו. החבר הסתכל בו מוכה הלם. הוא בחיים לא ראה אותו עושה דבר כזה.
"אני הולך לבשל לנו משהו לאכול." אמר לו בשקט והתקדם אל עבר המטבח.
החבא נותר שרוע על הספה תוהה מה בשם כל הרוחות הולך לעזור לזקן הזה להתמודד עם השדים שלו. אלוהים יודע שהוא התמודד. וכמה זקן יראה אחר כך? חמישים שנה? הוא הדבר היחידי ששומר את נפשו עוד צעירה ובחיים. הוא בא לשם כבייביסיטר, כך הסביר לה. הוא לעולם לא יוכל להסביר לבטסי מה קרה שם באמת. לא באמת.
נראה היה שרוחו התעודד אחרי שאכלו את הספגטי. הם דיברו מעט על חומרים שפעם נאלצו לעבוד בהם בבניין נאסא הישן. עכשיו כמובן בנו בניין חדש לגמרי. אחר כך הזקן פתח את המקרר טוען שהשאיר שם פודינג לארוחת ערב. הוא פשפש שם טוב והוסיף שהוא הולך להחזיר את המכנסיים שלו כי הבחור של הקבלים עומד לבוא. הוא הוציא שתי כערות פודינג מלאות והגיש לשני אחת.
"כדאי שתשים את המכנסיים שלך אם הוא עוד מעט בא." אמר.
"מהפודינג יוצאים עדים שחורים." מלמל הזקן לפתע בשימחה.
"מה?" שאל חברו.
"עדים שחורים." פניו התקווצו לתוך כדור קודר מבהלה.
החבר נותר שותק ובוהה בו.
"אנחנו לא לבד בעסק הזה." לחש לו.
נשמעו שלוש דפיקות בדלת. הזקן הלך לסלון ולבש את מכנסיו. איש הטלויזיה עמד מאחורי הדלת הזו עם מדים כובע וארגז כלים אדום. "הבנתי שיש לכם בעיה." הזקן הצביע אל עבר הטלויזיה. איש הכבלים זז לענייניו והזקן חזר אל חברו לשטוף את הכלים מהאוכל.
"עדים שחורים אמרת?" שאל בהרשת פנים רצינית. הזקן הנהן בתגובה. מוזר, הזקן לא הרבה לשקר בדרך כלל. מדי פעם דיבר שטויות אך הצער בפנין לא העיד על שום כוונה.
"אנחנו יוצאים למסע לחקור את מה שקורה. אין ספק שדברים כאלה לא קורים סתם. אנחנו נלך למשטרה." אמר לו.
האם זו דרך להשיג יותר תשומת לב? רוחו סירב להאמין בדבר. משהו מאוד מוזר הולך כאן ולכן הסתפק רק בהנהון קצר.
את המשיך הערב בילו בריקודים ממושכים על שטיח ריקודים שמחובר למסך. הזקן מאז ומתמיד הוביל משום מה. איש הכבלים אמר שסיים לתקן את הבעיה ולא מצא מפתח לדלת הראשית, לכן הסתובב לצאת דרך הדלת שמאחור. לאחר כמה שעות חזר, ציין שזה בית מוזר ושכמעט מעד על תיק בית הספר. כשיצא דרך הדלת הראשית בליווי הזקן שהיה שרוע על הרצפה דקות קודם, היה מיותר לציין כי לא מצא שום תיק בית ספר שרוע על הרצפה.