פרק חמישי – It's time for Africa

מלחמת האזרחים במרוקו החלה לפני שנים רבות. כוחות צס"מ (צבא סהרה המערבית) אמנם הצליחו לשמור על קו גבול אחיד, אבל הלחימה נמשכה.
בשנת 2084 פתאום התרחש מהפך, בשני לילות כבשו הכוחות הצבא המלכותי המזויינים את כל סהרה המערבית וחלקים ממאוריטניה. אומות העולם נשאו את עיניהן בדאגה בעוד מרוקו נהפכת אט-אט למעצמה אזורית.
מה שהם לא ידעו, ומה שגרם להם לחשוש, היה העובדה שהנשק שמרוקו השתמשה בו היה מתקדם מכדי שיהיה היגיון בכך שהיא תחזיק בו.

16:00 אחר הצהריים, 26 בינואר 2086, אל מאהבס, סהרה המערבית.

לפחות עשרים עבדים קרסו אותו היום, וג'זיר לא היה מרוצה. המעסיק שלו דרש ממנו לפחות 20 טון חול ביום, ואובדן עשרים העבדים (עובדי חובה, כפי שנקראו באופן רשמי) פגע בייצור קשות.
ג'זר ידע שגם אם יאבד הרבה עבדים, יהיו לו עוד. ההשתלטות הנרחבת של מרוקו על מערב אפריקה, ובידודה משאר העולם אפשר לממשלה ולמעסיקים להורות על ביצוע משימות שנוגדות את החוק הבינ-לאומי. הם ידעו שעד שיגלו מה הם עשו, הקרבות ייגמרו, והעולם ייחרב בין כה וכה. אז למי אכפת?.

שבעים ותשעה 'עובדי חובה' נשארו. בעזרת 32 דחפור, 20 משאיות של 2 טון ו-27 מעדרים, מכושים ואתים הם הצליחו להפיק פי 2 חול משביקש מהם אל ג'זיר, הבוס.
כולם הכירו את הפזמון, שיר עבדים מתחילת תקופת הכיבוש המרוקאי. והם שרו.
"ישב, בלי צל
עבד עצל.
מי תהום קשים
במורד גרונו.

יקום אז הבוס,
יבעט בכוס.
ואת העבד ממקומו
יעיף לים.

בשורה אחידה,
בישיבה ועמידה.
ע-ב-דים
ובסוף, מתים."

ואכן, סיכויי ההישרדות של העבדים במרוקו היו מאוד נמוכים. אבל זה לא היה כל כך אכפת למפקד הכללי של הכוחות המזוינים של אקראמאן, כי ממילא הוא תכנן להרוג את כל בני האנוש כשיגיע הרגע…