קו 18

היא הלכה ברחוב, ילדה תמימה ויפה שפשוט הלכה ברחוב. לא עשתה רע לאף אחד. לא דיברה עם אף אחד. פשוט הלכה. וגם הוא הלך ברחוב. גבר יפה ותמים שפשוט הלך ברחוב, ולא עשה רע לאף אחד.
היא עצרה בתחנת אוטובוס, ונראתה קצת אבודה.
"את צריכה עזרה?" הוא פנה אליה בנימוס.
"כן," היא ענתה לו בחיוך, "אתה יודע אם קו 18 עבר?"
"כן, אבל הוא מגיע כל רבע שעה, אל תדאגי," הוא ענה לה בנחמדות והסתכל לה עמוק בתוך העיניים. היא הרגישה אי נוחות קלה.
"תודה רבה," אמרה והתיישבה על הספסל. הוא התיישב לידה, קרוב. קרוב מאוד אפילו. הם ישבו אחד ליד השני, ופשוט שתקו. עבר קו 22, קו 25, ועוד קו ועוד קו. תחנת
האוטובוס התרוקנה, והיה נדמה שעבר הרבה יותר מרבע שעה.
"אתה בטוח שקו 18 עובר פה?" היא שאלה, בזמן שבדקה מה השעה בטלפון. היא ידעה בוודאות, שאלו היו הרבה יותר מ15 דקות תמימות.
"כן, אני גם צריך את הקו הזה," הוא ענה. השתיקה הזאת המשיכה. היא הרגישה לא נינוחה ומובכת. הייתה לה הרגשה מאוד רעה.
"אז איך קוראים לך?" הוא שאל לפתע, ושם ידו על הירך שלה.
"אני בר," היא ענתה בהיסוס. לא היה לה האומץ לבקש ממנו להזיז את ידו.
"אני דניאל, נעים מאוד," הוא ענה לה עם חיוך זדוני מרוח על הפרצוף שלו.
היא לא יכלה להתעלם מהמראה שלו, מהריח שלו. הוא היה בדיוק מה שהיא רצתה. אולי בגלל זה היא לא התנגדה ליד שלו, שהמשיכה לטייל על הירך שלה? אולי היא פחדה מהתגובה שלו?
"בת כמה את, בר?" הוא המשיך לשאול אותה, המשיך ללטף אותה בירך. הוא עלה למעלה, נגע לה קלות ביד. היא היססה.
"אני בת 16… ואתה יכול..בב…בבקשה להפסיק?" סוף סוף. היא הוציאה את זה מהפה שלה.
"להפסיק מה, ברוש? אני לא נאה בעייניך?"
היא הרגישה מאוד לא נעים, וקמה מהספסל.
"אני… אני חושבת שהקו מגיע," היא מלמלה ונשענה על דפנות התחנה.
"לא ברוש, קו 18 לא יגיע יותר היום. הוא לא יגיע היום בכלל. אבל אני יכול להקפיץ אותך הביתה בעצמי. יש לי מכונית יוקרתית, אני בטוח שאת תאהבי…" הוא אמר, והתקרב אליה. התקרב והתקרב.
"מה? אני כבר שעה יושבת פה ומחכה לקו שבכלל לא עובר פה?" היא שאלה אותו, אבל לא הצליחה להיות תקיפה. היא פחדה ממנו. מהמבט הפולשני שלו.
"נכון ברוש, אני מצטער, אני התבלבלתי… את לא רוצה טרמפ הביתה?"
הוא התחיל ללטף אותה. בידיים, בצוואר, בשיער. זה לא היה לה נעים. זה הדבר היחיד שהיא יכלה להגיד.
"תפסיק. אני לא מכירה אותך, ואני צריכה ללכת," היא מלמלה בשקט. היא ניסתה להדוף אותו ממנה. אבל הוא היה חזק. גבר גדול. יפה ותמים, שהלך ברחוב ולא עשה רע לאף אחד.
"אבל מי אמר שאנחנו לא יכולים להכיר?" הוא המשיך בשלו.
"דניאל בבקשה, תן לי ללכת," היא התחננה בפניו. היא ידעה שהיא נכלאה. היא ידעה שאם היא לא בורחת עכשיו, היא לא בורחת מפה בכלל.
"דיי ברוש, דיי ילדה. את יכולה ליהנות ואת יכולה שלא, זוהי בחירה שלך. אני בטוח שאם תשתדלי, תאהבי," הוא אמר לה בחיוך ונשך את שפתיו.
הוא תפס אותה, חזק, כל כך חזק שהיא לא הרגישה את הידיים. הוא גרר אותה לסמטה, סמטה חשוכה, שהייתה ממש ליד תחנת האוטובוס. היא ניסתה להיאבק בו, ניסתה כמה שהיא יכלה להפעיל את הגוף הרזה והשברירי שלה, מול הגבר החזק והגדול הזה. אבל היא לא הצליחה. הוא תפס אותה.
"בבקשה, אני מתחננת, תן לי ללכת," היא התחננה, תוך כדי שהיא ממררת בבכי.
"תהיי בשקט ילדה. תפסיקי לבכות. אני מבטיח לך שתיהני מזה," הוא אמר לה, והשכיב אותה על הרצפה.
"את לא רוצה שזה יהיה בכוח, אני בטוח,"
הוא החזיק אותה חזק בידו האחת, והתחיל לפתוח את חגורת מכנסיו בידו השנייה.
היא ניסתה להיאבק, צעקה לעזרה בכל הכוח שהיה לה, ניסתה להשתחרר מהאחיזה שלו.
"אני אמרתי לך ילדה, לא?"
הוא תפס אותה. תפס אותה מהשיער, חזק, כאילו שהיא הייתה מטאטא. הוא הטיח את ראשה בקיר. פעם, פעמיים. היא הרגישה איך הראש שלה כאילו מתנפץ לשני חלקים. היא ראתה דם. על הידיים, על הרגליים, על הרצפה, על הקיר. היא ראתה אותו מוריד את המכנסיים. מוריד את החולצה. היא הרגישה אותו נוגע בה, נוגע ונוגע. והיא כבר לא יכלה להתנגד לכלום. היא עצמה את העיניים, ודיברה עם אלוהים. היא שאלה למה זה מגיע לה, הרי היא ילדה תמימה שלא עשתה רע לאף אחד. רק הלכה ברחוב. רק חיכתה לקו 18. היא התפללה לאלוהים לא להתעורר יותר.
אבל אלוהים לא הגשים את המשאלה שלה. היא התעוררה. היא שמעה קולות צועקים, ובוכים. היא לא הצליחה לפקוח את עיניה, רק הרגישה את כל הגוף שלה כואב. את ההרגשה של הגועל, של הזוהמה, היא הרגישה אפילו יותר. היא לא ידעה מה קורה סביבה, ומי נמצא לידה.
אבל דבר אחד היא ידעה – היא לעולם, לעולם לא תיסע יותר בקו 18.