המלחמה ברשע ( פרק 1 )

פרק 1 – הנער קם בבוקר ושם קורנפלקס עם חלב. הוא לבוש בגופיית לילה לבנה ומשום מה יש לו את התחושה ששוב פעם ההורים שלו לא בבית. הם כנראה עזבו מוקדם מדי. הוא מבחין בעיתון פרוס על השולחן ומעיף מבט מהיר בדברים האחרים שהזיזו לפני שהלכו. זה היה כמעט כמו להיוצ איתם באותו החדר.
הוא מציץ לתוך העיתון וקורא את כתבת השחיטות בעמוד הראשון. פיינגנפלינג שוב פעם הואשם בהעלמת כספים, והקהל שוב פעם מחא כפיים מחליט שזהו הבידור המושלם לעמוד הראשון של העיתון. זה כמעט גרם לו להרגיש כאילו מדובר במכונה משומנת היטב של יצע וביקוש. אילו הוא היה אחראי על כך, היה טוען כי דברים מעין אלה כלל לא מעניינים אותו. הוא גם לא היה משקיע כלל בכתבות על נערים יתומים או כאלה שכלל לא רואים את ההורים שלהם. כלל וכלל לא. הוא היה משקיע בידוע הציבור או עצמו אך ורק במה שנעים לעין כמו מה עובר גרגר תירס לפני שהוא מגיע אל הצלחת שלו, מיום היוולדו בשדות.
לא היה זה פינוק או ילדותיות שבהכרח גרמו לנער הצעיר לחשוב כך. אלא רק המחשבה המועטת שבחיים כל כך קצרים, או ארוכים למען הסר ספק, המחשבה על דברים שלא נעימים לעין ולא תורמים לאף אחד לא תורמת דבר. אם היה די בלידע את הציבור על מעשי עוולות כדי להפסיק אותם, נראה שהם היו נפסקים לפני יובלות. אך כאמור, גם לו עצמו לא היה שום רעיון איך להפסיק אותם.
הוא נתן עוד מבט אחד רב משמעות אל עבר התמונה של הפוליטיקאי המנוסה. האם אותו יעניין לקרוא על תירס בעיתון? הנער לא יכל שלא לחשוב שכן.
הוא קם מהכיסא ושם את הסוודר הירוק שלו. לא היה לו כוח להתארגן יפה לבית הספר. הוא שם את התיק על הגב, פתח את הדלת והחל לצעוד. הרוח בחוץ לעיתים כה פרועה עד כי נדמה שהיא שלוחת הידיים הנרגזות של אימו אשר מנסות ליישר את השיער שלו כמו שצריך, אך לא הפעם. לונדון מעולם לא נראתה יותר דוממת.
כבר בתחנת הרכבת הוא שם את הידיים בכיסים. גם כשעלה עליה לא הרגיש כל צורך לאחוז במעקה. ככה זה כשאתה לונדוני ואפשר בקלות לזהות מי גר בקרבת מקום ומי חדש על פסי הרכבת האלה.
ילדה בעלת שיער אדמוני ופנים ישרות החזיקה במעקה במרחק לא רב ממנו כאילו חייה תלויים בכך.
כשהרכבת עצרה על יד בית הספר הציבורי הוא הלך לאורך הרציף במטרה להגיע. הייתה לו אפשרות ללמוד בבית ספר פרטי, אך כיוון שדרש שני סוגים של רכבות העדיף שלא. אימו נסתה לשכנע אותו בדוברה על שדות ירק ענקיים שגדלים במרחבים בהם עוברת הרכבת, אך על אף שנשבע יום אחד לעבור לבדוק, נאלץ לוותר על הרעיון כי כך הדבר.
במקום זאת, היה נוהג לחפש בטלפון הסלולרי שלו תמונות של חוות ירק, ולחשב את המרחק המדוייק עד ליחידה הקטנה ביותר של דרך. כך היה עושה כדי שיעבור הזמן.
יום אחד נעצר כל כך הרבה זמן על תמונה של גרגיר תירס, שהשווה את השתקפות השמש בו לזוהר לא טבעי ובל יתואר, עד כי הבחורה שלידו נעצה בו מבט כאילו השתבש לו המוח. היא לא אמרה כלום. הם אף פעם לא אומרים. אבל הוא ידע שהיא כמו עוד כמה טיפוסים בבית ספר הזה סוברים לכל הפחות שהוא מוזר, אם לא כולם. זה יכול להסביר למה רק טום וג'ון יכולים להתקרב אליו.
"שמעתם על העב"ם הרוסי?" טלטל טום את מחשבותיו על שדות תירס לשדה עב"מים.
"אני לא יכול לחשוב שלא שמעתי עליו." נחר ג'ון מאחוריו בגאווה וסידר את משקפיו כאילו כדי לחשוב צלול יותר.
"לעזאזל, לא הייתי רוצה להיות המדען אשר נאלץ להסביר להם איך פיסלון קטן של ארנב רדיו אקטיבי גלש מכיסו אל שביל החלב." המשיך טום בהתלהבות חגיגית.
"תדמיין את המבט הרוסי המבוהל שבטח היה לו בחושבו על מה שהקג"ב בוודאי היו מתכננים אילו לא היה היחידי שיכול להגן עליהם לאמיתו של דבר." ג'ון המשיך לנחור מצחוק וטום הנהן בחיבה.
"אין ספק שאפילו אם ימצא חורים שחורים, הוא לא יוכל למנוע בעצמו מללכת לכלא." התיישב טום בשולחן ליד שולחנו וג'ון עבר לשולחן ממול, מסתובב אליהם כרגיל באופן בו המורה נהגה לכנותו 'חרגול גמיש' כאשר הבחינה בכך. הם רכנו זה אל עבר זה.
אין ספק שמשהו ממש מוזר הלך שם. יש הטוענים שהיה
זה נסיון להתאבד." לחשש ג'ון באימה.
"או להגשים פנטזיה של ארנב ביוני." הוסיף טום וחיוכו של ג'ון מתחת למשקפיו התרחב.
רובין לא הבין איך לכל הפחות זה מה שמעניין אותם.
"נו, אז מה, רובין שקט היום." התיז טום.
ג'ון הנהן כהסכמה על חוסר מוסר והוסיף, "כן, יש ללמד אותו לקח."
נהדר, אפילו בפני שני האנשים היחידים שהיו מספיק תמוהים כדי לדבר איתו נחשב מוזר.
"אני עסוק." ענה להם רובין, משחק עם המד זווית מקלמרו.
"עסוק במה בדיוק?" תהה ג'ון.
"בלחשב את המרחק מכאן לחוות בלספור." ענה לו.
ג'ון מחא כפיים וטום צחקק במבוכה. כמה נערים הסתובבו במבטים זועמים לראות מאיפה מגיע הרעש.
"אינך בן אדם." חיכה את הקול של המפלצת מהסרט המגוחך שגרמו לו לצפות. למפלצת קראו בטסי והיא האמינה שהיא ילדה קטנה. היא הייתה מוכנה לטרוף כל דבר שיכריז על עצמו כאנושי בפניה, וכך הבלש הגיבור מצא את הסוף של חייו. אך לא היה צליל שהשתווה לקול המצמרר והלא רגיל שהיה לה, ורובין אמר תודה בלבו על כך שלא היה צריל לסתום את אוזניו.
נראה היה שכמה מהנערים היו מוכנים לבוא עכשיו ולהרביץ מכות למפלצת בטסי, אבל לא מצאו בלבם מקום לרחמים על החברה העלובה שיקרעו את ג'ון מצוכה מהרגע שיקחו אותו לצד. הם העדיפו להשאיר את בטסי המפלצת ליד אוזניים של זרים.
"יום אחד שלשתנו נסע לחוות טירס," אמר טום, "אנחנו כדי לחפש חייזרים ביונים שיקחו אותנו מכאן ואתה כדע להינות מגרגרי הטירס."
"או שאולי אתה מתכוון חייזרים בריונים." עמד לפתע ראש הקבוצה הבית ספרית של לקרוס מול השולחנותהם, מניח על אחד מהם את מרפקיו. שלושת החברים שמאחוריו גיחכו. "כי אין ספק שמישהו בעתיד הקרוב יצטרך להכניס לכם מכות."
ג'ון בלע את רוקו כאילו היה זה סלע, ופיו של טום נפתח ללא מענה.
"הכי מוזר מבניכם זה רובין, אבל אפילו לו אנחנו לא רוצים להכניס מכות כמו שאנחנו רוצים לכם, למרות שהוא יקבל את הנתח שלו." המשיך קרייג ברצינות והביט להם עמוק בעיניים. "זה לא כוכב לכת של חייזרים, אז תפסיקו לנסות לזהם אותו עם השטויות שלכם." נשמעו קפכמה צחקוקים מאחור. "וזה גם לא חווה ענקית של ירק, כן ראובן, אתה יכול להפסיק להזיל ריר עכשיו." אמר בגועל רגע לפני שפנה ללכת והצחקוקים מאחוריו נעשו יותר חזקים.
משום מה היה נדמה שקרייג הוא איזשהו לוחם אבירי של משהו שמרחיק את כוחות השחור מלבבותיהם של הצעירים יפי הנפש. מעין איש אצולה שכל מסעו הוא למען צדק והעברת דיברת עמו את המצורעים והנחותים ממנו, עליהם הןא מרחם אבל לא מספיק כדי לא לגדוע אבריהם באומץ למען טובת הכלל. רובין רצה להקיא מהמחשבה על זה.
"אני לא הייתי מקשיבה לו בכלל." אמרה לפתע נערה אדמונית שנגשה אל המקום שלהם. פניה ישרות, עורה לבן ומנומש בפרעות. טום וג'ון עיקמו את אפם בגועל למראה המין הנשי. בדרך כלל כך עשו, אך לא כי האמינו באמת במעשיות האחים גריל על כינים מוטנטיים על ראשן, אלא בגלל תגובת הדחיה שבדרך כלל לבנות יש מהם. "אז… שמעתם על העב"ם הרוסי?" שאלה, מעבירה נושא, ובו ברגע מוחו של רובין נזכר שהיא הנערה המפוחדת מהרכבת, ושני חבריו חייכו בפתאומיות ונענעו בראשם זה לעבר זה.

השיעורים הראשונים עברו בצורה הרגילה. בשעמום. הנער מחליט לחשב עכשיו כמה צעדים יקח לו לעשות כדי להגיע לחווה הכי רחוקה. לאחר שסיים הביט אל שיערה האדמוני של הנערה לפניו שעברה ליד ג'ון וניסה לדמותו לגזר.
השעה האהובה ביום, חוץ מהבוקר, שעת הצהוריים הגיעה ואיתה גם ניחוחות חריפים של צ'יפס שרוף מהמטבח. האוכל היה חריף מהרגיל, אך רובין לא נגע בו, ורק המשיך להביט בעיניים דומעות על הצ'יפס החרוך אצלו ביד. אילו רק היה משתיק את כל הרעשים מסביב, של הבנים והילדה, והיה מביט בעיניהם הרטובות מירוב הרוטב שבפיהם בער, היה כמעט יכול להרגיש שזוהי הלוויה המושלמת עבור התפוח אדמה- שמה שעבר, כך ציין מול חבריו, היה דומה למה שהיפנים עברו בצ'רנוביל.
אך הוא לא הצליח לאטום את אוזניו די הצורך, וכך דיבורים על הנדסה גנטית של הפילפל החריף בעולם יוכל להיות פצצת המרגמה החזקה בעולם.
הוא ניסה להביט אל הברוקולי שלו במבט כזה שיעורר תיאבון, אך משום מה הרעיון נדחה בראשו על הצורה המוזרה בה הברוקולי היה ירוק מדי. אין שום דבר מוזר בברוקולי ירוק מדי. אך משהו בברוקולי הזה זהר בצורה שלא ראה מעולם, בצורה שלא החשיב כלל כמשהו הקשור באף עץ קטן תינוקי ונימוך.
"משהו מאוד לא בסדר." זו הייתה הפעם הראשונה שהוציא מילה בשיחה. השלישיה השתתקו וכל תשומת הלב הייתה מופנית אליו.
"הברוקולי הזה… מעלה עדים שחורים." הוא קבע.
ישר כל אחד מהשלושה פנה להסתכל אל תוך הצלחת שלו.
"אני לא רואה שום עדים מוזרים." קבעו טום וג'ון כאחד.
"תסתכלו טוב יותר." רובין רכן יותר קרוב אל עבר הצלחת שלו כך שאפו כמעט דגדג את הנתחים הירוקים מהאדמה.
הם התבוננו עכשיו אל הצלחת שלו גם. "לא. כלום." מלמל ג'ון לאט.
האם הם סוברים שהתחלק על השכל?
"אני סבור שזו הזהרה." אמר רובין על אף שלא הרבה כלל לדבר על דברים כאלה בדרך כלל, ודווקא בגלל זה הוא תפס את השניים בהפתעה.
"אין לזה טעם מוזר." אמרה הנערה אשר דחפה אחד לתוך פיה. השלושה הצתמררו. אין ספק כי שלושתם נזכרו בפרק של דרקוני המחץ שפיטריות ירוקות ורקות צצו תחת הכסכסים של כחול הרעם, הדרקון הכי חזק בעונה. גם הם היו נראין כמו ברוקולי מוזר.
"לא הייתי ממליץ לכם לאכול מזה."
וכך כשניגשו למנה האחרונה, לא היה כל ספק בעיניי רובין כי יצא מהפודינג שלו עדים, ומיהר לבקש לא לאכול ממנו. האחרים הגיבו בתמיהה אך לא היה נראה שהיו מסוגלים להכניסו לפיותיהם. הוא בחן עשר דקות ארוכות את הפודינג, מנסה להשליך מעליו דברים, אך לא היה מסוגל להגיד מה לא בסדר אתו.
"אני חושב שזו אזהרה." אמר רובין, "משהו מאוד לא טוב עומד לקרות ואנחנו צריכים להילחם בזה."
אילו היה מדובר במצב רגיל, שני הנערים היו מחייכים מולו. אך זה לא קרה ובמקום זה הם בהו בו ביראה, לא בטוח אם כי של כבוד.
"אתה חושב שאנחנו צריכים להילחם?" שאל ג'ון.
"במה?" הוסיף חברו.
"אינני יודע." רובין פסק, קם ממקומו מחזיק בצלחת הפודינג. הוא קם והתרחק לאט אל עבר הפח בפינה כאילו מה שהחזיק היה דינמיט ושמט פנימה את האוכל. שני הנערים קמו ממקומם ומחאו כפיים. הנערה רק הסתכלה.
"אבל זה בטח משהו נורא." אמר כשחזר לשולחן. "משהו… משהו כמו רשע."
שני החברים הנהנו לאיטם מנסים לעכל את הרעיון הזה. הרי מדוע עוד שיקרו דברים הזויים עם אוכל?

השעה הביתה הגיעה, והעצבים של רובין היו מרוטים. הוא השתוקק להגיע הביתה ולחקור עוד בנושא. הדיבורים של טום וג'ון לפתע לא הפריעו לו כל כך כשדיברו על השערות למצב המוזר שנכלאו אליו, והנערה שהעכירה את האווירה סוף סוף הייתה בשקט. לא היה לו אכפת שתסתובב איתם כי השיער שלה היה נראה כמו גזר. הוא נאלץ לרוב לעצור את השניים בדו שיח ולהסביר להם למה מה שהם חושבים כלל לא אפשרי, אך זה לא הפריע לו יותר מדי. הם היו משתתקים ומקשיבים לו ואז מעלים אופציה חדשה שלא הייתה כלל מתאימה. והרי מי שלא יכול לסבול את זה, לא היה יכול לסבול בכלל את חייו.
הרכבת נעצרה תחנה אחת לפני התחנה של הבית שלו. הוא הביט אל עבר דלתות הברזל כשלפתע הבחין בנערה האדמונית ההיא, עוד מחזיקה את המעקה כאילו היה כל חייה. הדלתות נפתחו, היא ירדה, ורובין לא יכל שלא לתהות למה היא עולה על הדבר המחורבן הזה מלכתחילה אם היא כל כך לא מסתדרת עם הדבר. האם יש לזה קשר לתעלומה שלו? לא. סביר להניח שלא.