טעות או מזל?- פרק 19

קודם כל אני רוצה להודות לכולן על התגובות מהפרק הקודם. גרמתן לי להתרגש בצורה כל כך מטורפתתת.
ממש חיממתן לי את הלב עם המחמאות שלכן. אתן מושלמות ומדהימות. אתן לא מבינות בכלל כמה שאני מעריכה כל אחת ואחת מכן.
תודה לכן, תודה על כל הפירגון והאהבה שאתן מפגינות תמיד בכל פרק. אין עוד כמוכן ואני אוהבת אתכן בלי סוף!

אלדד הביט בי, המון עצב היה בעיניו. הוא הראה את הצד החדש שלא הכרתי בעבר אצלו. הצד הרגיש. הוא תמיד היה קשוח ותמיד שמר על התדמית של החסר כל רגש. אחד כזה ששום דבר לא מפריע לו או יכול לשנות אותו. תפר על פניו הבעה אחת שליוותה אותו כל יום וכל היום. נראה כמו רובוט ולא אנושי.
בתור נערה, הייתי אוהבת גברים כאלו, נמשכתי אליהם כמו מטורפת. ראיתי באלדד מפלט והגנה, ביטחון עצום.עד שהגיע היום שאלדד הוכיח לי אחרת, שזה לא מה שאני צריכה בשבילי. הקנאה הוציאה ממנו את האמת, את מי שהוא באמת בתור בן אדם. הוא היה מכה אותי, סוטר ודוחף אותי בחוזקה בלי לראות על מה ולאן. יום אחד הוא בעט בצלעות שלי וכאן הבנתי שאני צריכה לברוח, שאני חייבת לצאת ממעגל החיים של אלדד. הבנתי עד כמה טעיתי שהוא מכבד אותי ושומר עליי מכל רע.
הוא הפך את הכל ונעלמתי לו. הוא היה מחפש אותי המון עד שהתייאש ובסופו של דבר עבר לנתניה.
כל כך שמחתי, שהסיוט נגמר. אבל אז הגיע סיוט אחר, סיוט שבחיים לא יצא לי לחלום עליו. אבא שלי. זה משהו שלא ציפיתי לו משום מקום או כיוון. הוא השתכר, אמא שלי הייתה בעבודה. הוא שתה לבד בקבוק וודקה נקי של ארבעים אחוז. הוא היה ממש שיכור ולא ראה מול מי הוא עומד. אני שכבתי על מיטתי והתכתבתי עם נועה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי בתקופה הזאת. הוא התפרץ לחדרי ובעיניו היה מבט שלא הכרתי. הוא התקרב בצעדים איטיחם ובטוחים לכיווני. נבהלתי, התחלתי לרעוד. לא הבנתי מה עבר עליו. הוא התיישב על מיטתי והמשיך להביט בי עם אותו המבט.
"אבא?מה יש לך?", שאלתי בתמימות, הייתי מלאת פחד ובהלה.
"שקט", הוא אמר והצמיד את האצבע המורה שלו על פי. השתיק אותי וגרם לי להיבהל יותר.
"את כזאת יפה, תמיד חלמתי לאישה כמוך", הוא אמר והרגשתי את הקיא כבר במורד גרוני מחלחל ומחכה לצאת לאוויר העולם. הוא מדמיין, הוא שיכור ואני ישבתי חסרת יכולת להגיב ולזוז. כל הרגשות הרעים השתלטו עליי. הוא הבחיל אותי, הצורה שבה הוא נע ודיבר, הגעילה אותי והפחידה אותי.
הוא החל לגעת ברגלי, ללטף אותה באיטיות. קפאתי.
לא הצלחתי להשחיל מילה, פחדתי להגיב, פחדתי מהלא נודע.
"סול", אלדד קטע את מחשבותיי על היום שבעצם הכל התחיל ממנו.
"אלדד…אני מצטערת", קולי היה חנוק, חסר אוויר.
"אל תצטערי, תשכחי מהכל ותלכי לנוח. נדבכ על זה מחר", הוא חייך לעברי חיוך שהיה אמור להרגיע אותי אבל זה לא השפיע עליי כלל. שום דבר לא ישכיח ממני שיקיר הוא אחד האנסים מהרשימה הארוכה שלא את כולה אני זוכרת.
"השתנת", הוא הביט בי כלא מבין.
"אתה…נהיית רגיש", אמרתי והצלחתי להשחיל חיוך קטן על שפתיי.
"את שינית אותי, כשראיתי אותך הבנתי כמה פגעתי בך", הוא אמר בעוד הוא מלטף את הלחי הימנית שלי.
"תודה על הכל", חיבקתי אותו, הראתי כמה אני אסירת תודה לו. הוא חיבק אותי חזק בחזרה.
"מה שתבקשי, ואני רוצה שמחר תספרי לי מה קרה, בסדר?", הנהנתי והנחתי את ראשי על הכרית.
"יופי, לילה טוב נשמה", הוא נשק על מצחי ויצא מהחדר. השאיר אווירה של ביטחון בחדר. אחרי הכל חשבתי על זה והחלטתי לא להתאבד. חשבתי על החיים שה' העניק לי וזה לא סתם שהוא בחר בי.
אז בסוף יצאתי אמיצה ואזירת תודה לה'.
עצמתי את עיניי ברוגע ושקעתי בשינה עמוקה.
***
"בוקר טוב", בירכתי את אלדד בחיוך ענק לרגל הפעם הראשונה שאני רואה אותו עושה משהו במטבח. ריח החביתות והטוסטים נכנסו עמוק דרך נחיריי וגרמו לרעב להגביר את החשק לאכול.
"בוקר טוב נשמה, תשבי. האוכל כבר מוכן", הוא אמר ועשיתי כדבריו. לא יכלתי להפסיק לחייך ולהרגיש אפילו דיי מיוחדת. אלדד לא עושה את זה בדרך כלל. בעצם בכלל.
"יפה לך בישולים", הוא סובב את ראשו וחיוכו שיחק על שפתיו. "תודה", הוא קרץ וחזר לבישולים.
הריחות עשו לי טוב, גם ההרגשה העצמית שלי הייתה טובה. אלדד נותן לי הרגשה בטוחה והגנה מהכל. כאילו על ידו אני חסינה מכל.
""בבקשה", הוא הניח על ידי צלחת עם חביתה מושלמת ועגולה וצלחת נוספת עם טוסט. הוא חזר לשיש ונטל את הכוס קפה ממנו והניח אותה על יד הצלחת עם החביתה.
"תודה אלדד", הוא נשק על מצחי וחייך חיוך מרוצה.
הוא הניח את הצלחות שלו ואת הקפה ליד והתיישב מולי. כל הארוחה שרר שקט מוחלט, רק הרעש של המזלג מתנגש בצלחת נשמע. אנחנו שתקנו. לא בגלל סיבה מיוחדת אלא כי זה היה מן רגע של שלווה. ככה הרגשתי. נראה היה שגם הוא צריך את השלווה הזאת. אני לא יודעת מה עבר עליו כל התקופה שלא התראנו.
"תודה, היה טעים", אמרתי וטפחתי על בטני המלאה.
"אין בעד מה יפה", הוא אמר וקם לפנות את הכלים.
אחרי ששטפתי את הכל והשולחן היה נקי ומסודר.
התיישבנו בסלון.
"את מוכנה?", הוא שאל. שתקתי. לא רציתי להרוס את הרוגע ששרר בגופי באותו הרגע. הרגשתי שאם אספר, אניה סוערת כמו אתמול.
"זה בסדר…תספרי כשתהיי מוכנה", הוא שם את ידו על גבי כאות הבנה ותמיכה. חייכתי וחיבקתי אותו חיבוק אוהב מלא בהוכרת תודה.
נקישות חזקות נשמעו על הדלת. נבהלתי, רוב הסיכויים שזה יקיר. מה אעשה עכשיו?איך אתמודד מולו עכשיו?
"אם זה יקיר, אל תפתח בבקשה", התחננתי.
הוא קם מהספה וניגש לדלת. הוא הציץ מבעד לעינית וחזר לשבת בספה.
"זה הוא", הוא לחש וחיבק אותי.
יקיר דפק עוד קצת והלך.
"תודה", לחשתי והמשכנו להתחבק.
"אני מוכנה לספר לך, על היום שבעצם בגללו ברחתי מהבית", הוא השתחרר מהחיבוק והביט עליי במבט משמעותי.
"את בטוחה", הוא שאל, ווידא שאני שלמה עם ההחלטה שקיבלתי.
"כן, אני בטוחה"