הזיכרון האפל:לחפש את האמת.(פרק6)

אבל בדיוק איך שהרכבת באה אלי הכל קפא.הרכבת עצרה האנשים עמדו קופאים ואני לא יכלתי לזוז ראיתי מישהו מתקרב אלי ותופס אותי.הוא הוציא אותי משם והכל פתאום הכל המשיך האנשים המשיכו כאילו כלום לא קרה והרכבת..המשיכה לה."מה את עושה?" שמעתי את הקול צועק אלי.אבל לא הסתובבתי לראות מי זה. הרכבת כבר חלפה
"מה אתה עושה?! איך עשיתה את זה?"שאלתי אותו בצעקה וכועסת. אני לא מאמינה שזה קורה לי למה?למה לא נלקחתי עכשיו! דווקא כשכבר הרגשתי את הסוף שלי התקרב אלי למה הוא היה צריך להיות כאן עכשיו וברגע הזה?ומה זה היה? איך הוא עשה את זה?
"מה את עושה?!"הוא שאל אותי נוזף ופניו היו כעוסים.
"מה אכפת לך?! הא?.למה,למה הייתה צריך לבוא עכשיו?מי ביקש ממך את העזרה?ועדיין לא עניתה לי!"צרחתי אליו וכל האנשים הביטו בנו כאילו אנחנו שני משוגעים.לכל הרוחות הייתי ככה קרובה! והוא..הוציא אותי מהאושר היחיד שיכלתי לקבל אחרי כל השנים העלובים האלה פה.עיניי הביטו בו בכעס ובלי להזמין אותן הדמעות החליטו לצאת לבד התחלתי לרעוד ורגליי נפלו לריצפה במכה אחת כאילו האדמה אותי משכה אותי אליה ובכיתי מההזדמנות שהייתה לי ושהתחמקה מידי בשניה האחרונה.
"היי,את בסדר?"שאל אותי הבחור ההוא שהוציא אותי עם הכוח או מה שזה לא יהיה.והרכין את ראשו קרוב אלי,עיניי נסחפו אל תוך עינייו הירוקות הרגשתי מין צמרמורת קלה ונעימה שעברה בכל גופי.מה אני עושה? למה אני מסתכלת עליו אסור לי,אסור לי,אסור לי!!
"איך נראה לך שאני? הרסתה לי את ההזדמנות היחידה שהייתה לי עכשיו אני צריכה לחכות עוד שעה לרכבת בגללך!ובגלל ובכוח הזה שלך..מה אתה בכלל?"צעקתי עליו מתרחקת ממנו ומנתקת את מבט מעינייו.
"לא את לא. תגידי תודה שהצלתי אותך!ולא אני לא מתכוון לענות לך על זה.. ועכשיו לכי הביתה ילדה".הוא ענה לי. והביט בי באדישות שיערו היה מוסתר בתוך הכובע קפוצ'ון שלו החום והיה לו ג'ינס שחור ונעליים לבנות, הוא היה ממש גבוה ונראה שרירי.
"אני ילדה?למה בן כמה אתה הא 16?"שאלתי אותו בעוקצניות כשהיה ברור שהוא נראה שבע עשרה שמונה עשרה..
"לא. אני בן 21"הוא ענה. וואו..אוקיי..הוא בן עשרים ואחד?הוא נראה פחות הוא נראה שמונה עשרה.
"יופי לך!"אמרתי וקמתי במהרה.כשהתחלתי ללכת ולהתרחק ממנו הלכתי לכביש חשוך שלא היה שם אף אחד.זה היה די מפחיד המשכתי ללכת ואז הרגשתי סחרחורת נוראית בראשי התחלתי ללכת ללא שיווי משקל והרגשתי יד של מישהו אוחז בכתפי בדיוק כשהלכתי להסתובב לראות מי זה גופי הרגיש חלש וראיתי שהכל הלך ונעשה מעורפל. פקחתי את עיניי וראיתי תיקרה לבנה.צווארי נתפס מכאבים.
"איפה אני?"שאלתי בקול צרוד גרוני הרגיש מיובש.ניסיתי להביט מסביבי אבל לא היה אף אחד.הייתי בתוך חדר של בן ידעתי לפי עיצוב סגנון החדר היה שולחן עבודה בצבע חום ועליו היה מונח מחשב נייך ומקלדת.בקירות היו תלויים כל מיני פוסטרים של הלהקות האהובות עלי ופוסטר אחד של אישה בביקיני (איכסס..בנים)חשבתי לעצמי וגילגלתי עיניים ליד הדלך היה מדף שלם של ספרים וקומיקסים וליד היו כמה ארגזים.הבטתי במיטה ורק אחרי כמה שניות אחדות קלטתי עד כמה שזה ממש לא נראה טוב!הוצאתי את השמיכה ממני מקווה לא לראות את עצמי ערומה,וכשהסתכלתי הייתי עדיין עם אותם הבגדים.נאנחתי אנחת הקלה. קמתי מהמיטה והלכתי לצעוד לעבר הדלת ובדיוק כשהלכתי לפתוח את הדלת הדלת נפתחה וראיתי את האיש ההוא.
"הוו יופי התעוררת"הוא אמר לי והביט בי עם עינייו הירוקות רציתי להישאב לתוכן אבל מיד הסרתי ממנו את מבטי.
"מה עשיתה לי?ואיפה אני?"שאלתי אותו בקול כועס.
"אני לא עשיתי לך כלום תירגעי,ואת בדירה הקטנה שלי"הוא ענה. "איך הראש שלך?"הוא הוסיף לאחר כמה רגעי שתיקה.
"הראש שלי?"עניתי בשאלה.
"כן אתמול נחבטת בראש חזק כשהתעלפת"
"א..אני,לא זוכרת"עניתי ונגעתי בראשי והרגשתי בלוטה בראש."אווץ'"פלטתי מפי.זה כאב לי כלכך .
"הנה קחי,לכי תתקלחי ואני אכין לנו משהו טעים לאכול"הוא אמר והוציא מגבת נקיה מארונו.
"אוקיי..אממ..איפה המקלחת?"שאלתי מעט מובכת אף פעם לא הייתי בחדר של בן ובכלל שאני גם לא הייתי בתוך דירה של בן!
"זה ממש פה מול החדר הבטתי בדלת שהיה מול עיניי ושאלתי מצביע לדלת והוא הינהן.הלכתי לעבר הדלת ופתחתי אותה כדי להיכנס אבל אז הוא בדיוק עצר אותי ונבהלתי שיעשה משהו.
"קחי שכחתי להביא לך אותם"הוא העביר לי מכנסיים ארוכים שנראו יותר גדולים מהמידה שלי כי אני נמוכה והוא היה גבוה והעביר לי חולצה אדומה של "”bon jovi אני מתה על הזמר הזה! הסתכלתי בהערצה על החולצה ובלי לשים לב חייכתי.
"אז את יכולה עדיין לחייך,זו הקלה" הוא אמר וחייך.
"א..אני לא חייכתי!"עניתי וסגרתי את הדלת של השירותים אחריי.הפשטתי את בגדיי ונכנסתי להתקלח המים הקלו עלי הרגשתי שוב פעם נקיה עצמתי את עיניי והקשבתי למים שירדו להם וטיפטפו על גופי וזה גרם לי להרגיש שאני נמצאת בחוץ ביום גשום וזה נתן לי תחושה טובה.התייבשתי במגבת ולבשתי את הבגדים שהוא הביא לי.האא!אני לא מאמינה שאני לובשת את החולצה הזאת מכרו את החולצה הזאת כשהוא היה פה בסיבוב הופעות לפני שנתיים רציתי ללכת אבל אחותי לא אישרה לי ועכשיו אני לובשת אותה. חייכתי למראה ויצאתי לסלון.
"איפה להשים את זה?"שאלתי אותו מנסה לא להתרגש יותר מדי מהחולצה המהממת שלו שהוא נתן לי ללבוש.
"תתלי אותו על הכיסא שבמרפסת"הוא ענה.
"אוקיי.."עניתי לעצמי בקול חלש.הנחתי אותו על הכיסא כפי שהוא אמר לי וחזרתי לסלון וראיתי ליד הטלוויזיה אוסף תקליטי מוזיקה של כל הלהקות שאני ואבא שלי היינו שומעים פעם יחד ואפילו רבים איזה להקה שמים הפעם לארוחת הערב.וכמה דמעות געגוע זלגו בלחיי וחייכתי חיוך עצוב לזכר אותם הימים שאף אחד לא יוכל להשיב לי אותם יותר אף פעם.וניגבתי מהר את דמעותיי.והתחלתי לאכול.
"היי..רציתי להגיד לך תודה על זה שאתה הצלתה אותי אתמול"אמרתי לו וחייכתי אליו חיוך קטן אבל לא הבטתי בעינייו.
"בבקשה"הוא ענה וחייך בחזרה אלי והרגשתי פרפרים בבטן.
"האוכל מוכן"הוא אמר והניח את שני הצלחות על השולחן והניח ליד שתי כוסות מים.הוא הכין פנקייקים ושם סירופ על כל פנקייק וחיבר אותם יחד כך שזה היה נראה כמו עוגה. התחלתי לבכות מעט,מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי פנקייקים מאז מה שקרה.
"לוסיה את בסדר?" הוא שאל אותי.
"כן.אני בסדר סליחה זזה פשוט ש..רגע מה?איך את מכיר את השם שלי?"שאלתי אותו ועיניי הציתו כעס.למה אני מדברת איתו בכלל?הוא עקב אחרי והציל אותי מהתאבדות שזה היה הדבר היחיד הכי טוב שקרה לי עד עכשיו על מה חשבתי בכלל בלהשים קץ לחיי? אני צריכה לנקום לא להתאבד!…ועכשיו הוא יודע את השם שלי?משהו פה בהחלט לא מסתדר לי ואז עלה לי לראש איזשהו קול מוכר."את זוכרת שאמרתי לך שאני אשגיח עליך?זוכרת שאמרתי לך שאני לא אתן לשום דבר לקרות לך?הוא מי שאמור לשמור עלייך הוא השומר שלך עד שיבוא היום שאת תיצטרכי לשלם את המחיר של ההורים שלך".זה היה הקול של ה'שד' זה היה הוא איך תיקשר איתי ככה איפה הוא?הבטתי סביבי ולא היה אף אחד חוץ מאיתנו..הבטתי במי שזה לא יהיה וקמתי מהכיסא והתחלתי לרוץ אל החדר כדי להינעל אבל הוא תפס בידי.
"מה קרה לך פתאום?"הוא שאל אותי עם מבט מבולבל בפניו.
"מה קרה לי?זה קרה לי אתה עקבתה אחרי אתה יודע איך קוראים לי ולי אין מושג מי אתה בכלל או איך קוראים לך" עניתי בכעס. אני רוצה ללכת לא בא לי להיות פה יותר הבטתי בריצפה והקול הזה שהיה בראשי זה באמת היה הוא נכון?זה לא היה הדמיון שלי?
"כן."הוא ענה עדיין מחזיק בי.
"כן מה ?"שאלתי אותו.מזיזה את עיניי כדי להביט בו.
"כן אני עקבתי אחרייך אבל יש לזה הסבר!"הוא ענה והרים מעט את קולו ניסיתי להרפות מאחיזתו אבל הוא היה חזק מדי וגבוה מדי לעומתי שאני גמדה..עם אני אשתמש בכוחות שלי אני אוכל להתחמק ממנו..אבל זה קורה רק כשאני ממש כועסת.
"אפשר לדבר בספה?"הוא שאל ולפני ששמע בכלל את תשובתי הוא לקח את ידי והושיב אותי בספה.
"תקשיבי אני בעצמי לא יודע בבירור למה אני פה.אני רק יודע שאמרו לי להשגיח אחרייך לאורך כל הזמן עד שיגיע הזמן שלך".הוא ענה ולא האמנתי עד שהבטתי בפניו כדי לראות עם זה שקר או אמת. אבל הוא דבר אמת הוא לא שיקר.
"איך אתה יודע איך קוראים לי?"שאלתי אותו עם מבט קשוח.
"כי אמרו לי אמרו לי.וגם אמרו לי איפה את גם לומדת למעשה משבוע הבא אני אמור להיות מורה בבית הספר שלך כדי להשגיח עליך מקרוב"הוא ענה.
"לא..אתה לא רציני נכון?"שאלתי עצבנית ולא נתתי לו לענות לי וקמתי מהספה הוא ניסה לגעת בי אבל הייתי יותר מדי רותחת מזה שהוא בכלל ולא יודע עם מי הוא עשה עיסקה הוא יתחרט על זה. והוא עוד חייב עכשיו להשגיח עלי בבית הספר?שזה היה חלק מהעסקה..זה כבר מוגזם! הלכתי להביא את החפצים שלי מהחדר שלו וכשניסיתי לצאת מהחדר שלו הוא ניסה לעצור אותי אבל הייתי כבר עצבנית וניסיתי לדחוף אותו אבל לא הצלחתי..גם הוא?הוא גם כמוני? ואולי אפילו ותר חזק?זה למהה הכוחות שלו היו ככה?
"את לא תצליחי לוסיה לא איתי"הוא ענה וניסה להילחם בי בחזרה.
"אתה גם..?"שאלתי.כשאני לא יכולה להמשיך את המילים שלי מרוב שהוא חזק לא היה לי אוויר.
"אני גם מה?" הוא שאל בקול עמוק שגרם לו להראות יותר גברי..ועבר בי תחשות צמרמורת.
"כמוני? ההורים שלך גם..נירצחו?" שאלתי אותו. וכשהוא היה מעט מבולבל ושיחרר את אחיזתו ניצלתי את ההזדמנות והפלתי אותו לריצפה כשאני עליו מחזיקה את ידיו בחוזקה ושמה את הברך שלי קרוב לאיבר מינו כך שלא ינסה שום דבר מטופש שיתחרט עליו.
"ההורים שלי?הם בריאים ושלמים"הוא ענה לי ולא הבנתי למה הוא כלכך חזק.הרפיתי מעט מאחיזתי הייתה לי סחרחורת שהסיחה את דעתי והוא תפס את ידיי ועכשיו הוא היה מעליי והחזיק את ידיי ורגלייו תפסו את רגליי. התנשמתי בכבדות והרגשתי שהריאות שלי עומדות להימעך מרוב שגופו הגדול והחזק היה כלכך צמוד אלי הוא קירב את עינייו אלי ואמר לי "לוסיה תגידי לי על מה את מתכוונת? אני לא מבין אותך"הבטתי בעינייו ואיכשהו הרגשתי בטוחה לידו הרגשתי שהוא ישמור עלי.אבל איך?הוא רע הוא הולך להרוג אותי גם.איך אני יכולה להרגיש ככה?
"קודם כל תספר לי אתה מי אתה ומה אתה אני לא בוטחת בך!"אמרתי לו בטון מאיים ועיניי שוב הפעילו את הכעס והיאום שכולם נבהלו וכך גם הוא. הוא נרתע זז אחורה ועמד ואני נשארתי בישיבה על הריצפה.הוא הביט בי לכמה רגעים ואז הוא התחיל לדבר "תראי כמו שאמרתי לך אני לא יודע הרבה אבל שלחו אותי לכאן לשמור עלייך ולעקוב אחרייך לכל מיני מקומות כדי שאני אדע שלא קורה לך שום דבר רע כי אמרו לי ש'את נמצאת קרובה יותר לאויב שלך ממה שאת חושבת' "הוא אמר ועינייו ענו לי שזה אכן היה נכון.
"אז אתה לא הרע פה?ואיך אוכל לבטוח בך ומה זה הכוח הזה?"שאלתי אותו.הרגשתי מעט הקלה כאשר הוא אמר שהוא הולך להגן עלי.
"תביני אני לא האויב פה!ולגבי הכוח הזה תשכחי שראית אותו בכלל… ולהפך באתי להחזיר לך טובה…את לא זוכרת אותי בכלל?איפלו טיפה?"הוא צעק עלי ובקולו היה נשמע עצב.
"אנחנו מכירים?מאיפה?"שאלתי מנסה להיזכר בפרצוף שלו אבל שום דבר לא מופיע לי.
"בטח שאת לא תיזכרי אותי השתנתי יותר מדי מאז"הוא אמר בקול חלש אבל הצלחתי לשמוע את מה שאמר.
"תקשיבי לוסיה אני לא יודע מה הולך פה אבל אני חייב לך את חיי. עם את לא היית באה ומשכנעת אותי לא הייתי פה בכלל.עם מישהו מנסה לפגוע בך אז אני אנסה לעצור אותו לא משנה מה"הוא הוסיף.הוא התקרב אליי והתכופף לגובה עיניי ורק הביט בי לכמה רגעים והלך לסלון לצפות בטלוויזיה.וכשפתחתי את דלת ביתו הוא לא ניסה לעצור בעדי אבל לפני שיצאתי הוא אמר לי,"אני לא יודע עם זה יועיל לך אבל קוראים 'גוני".ולא הוסיף דבר.יצאתי מהבית יודעת את שמו אבל עדיין אני לא זוכרת כלום.כאשר חזרתי הביתה בחזרה סבתא שלי הייתה בחדרי והייתה על המיטה שלי ונרדמה עם החתול לידה רעיתי את קערת החלב מלאה.בטח סבתא שלי דאגה לו איך שכחתי מאנג'ל?עד כמה אנוכית אני יכולה להיות? שכחתי לגמרי מכל מי שאוהב אותי!והכי חשוב שכחתי באותו הרגע עד כמה ההורים שלי הקריבו את חייהם עד הדקה האחרונה כדי שאחיה ומה אני עמדתי להזיר להם בתמורה?כלום!
"היי..סבתא"עניתי אליה והזזתי אותה בעדינו סבתא שלי התעוררה וכשפקחה את עינייה וראתה אותי היא החלה לבכות וחיבקה אותי.
"אני מצטערת לוסיה,אני מצטערת! את אף פעם לא היית אשמה ובכל זאת גרמתי למצפונך להיות במצב גרוע כלכך ולהשתנות לגמרי.."היא אמרה ואני רק ליטפתי אותה. סוף סוף אני יודעת למה סבתא שלי כעסה כלכך עלינו והתלוננה על כל דבר.היא לא רצתה להראות לנו את הצד הרגיש שלה את הצד שבו היא הייתה עצובה מכך שיקרה לנו משהו.
"זה בסדר סבתא כבר סלחתי"עניתי וחייכתי.עבר שבוע מאז שסבתא שלי הגיעה ומאז שגיליתי את החלק הזה עליי.אבל זה לא נגמר כאן הכל רק התחיל למה התכוון ג'וני כשאמר לי שהוא מגן עלי?ושהוא מחזיר לי טובה?הכרתי אותו בכלל?ומה זה היה הכוח הזה זה בא בכלל ממנו?