בעיניים עצומות פרק 6

"אני לא מאמינה שהוא לא זוכר אותי" אמרה קייט והביטה אומללה בתומס "אני מצטערת" השפלתי את מבטי. "אני לא מאמינה" קייט החלה לבכות. "קייט, תתרכזי, אנחנו צריכים לצאת מפה וכדאי שתשמעי את כל הסיפור" היא ניגבה את דמעותיה עם חולצתה "מצטערת" היא ענתה "זה בסדר, ממשיכים".
***
"תומס! תומס תענה לי, בבקשה" דמעותיי נפלו מטה על הקרקע היבשה "תביא לי עוד מים" זעקתי לספיץ', הוא העביר לי שק מלא במים, ברנדה הביאה לנו, שפכתי אותם על תומס ובתגובה הוא ניער את ראשו. "תומס! אתה חי, אני כל כך שמחה." חיבקתי אותו אך הוא הדף אותי בתגובה "עזבי אותי, מי את?" הוא אמר "תומס, זה לא מצחיק אותי פשוט…" "אני לא צוחק איתך ילדה, תעזבי אותי." ספיץ' ניענע את ראשו "מה קורה לו ספיץ'?" שאלתי בדאגה. "הוא לא זוכר, ההשפעה של ההרים" הבטתי בעיניו הכחולות של תומס. "תומס אתה חייב להקשיב לי אני אסביר לך הכל" אמרתי לו מלאת תקווה שזיכרונו ישוב אליו "כדאי לך, אם לא, אני אקרא למשטרה" התיישבנו על אבן גדולה והתחלתי להסביר לו, לא את כל ילדותו מגיל חמש אלא רק את המידע הכללי על בית ספר, על קייט ועל מה שקורה כאן, על המסע שלנו.
"ילדה, את מטורפת לגמרי, אני הולך מכאן" הוא החל לרוץ "לא, חכה" צעקתי, אך הוא לא הקשיב, צפיתי בו רץ, אך לפתע הוא התמוטט על הקרקע, רצתי אליו, בכתפו היה נעוץ חץ. הסתכלתי על ספיץ', הוא החזיק בידו אקדח. "השתגעת?" צעקתי עליו "תירגעי, זה חץ הרדמה, אנחנו חייבים להמשיך" העמסנו את תומס על הסוס הלבן האמצעי ואני וספיץ' עברנו לסוס החום.
"מה עכשיו?" שאלתי את ספיץ' בעודנו רוכבים, הוא טיפס אל הסוס האחרון והוציא את המפה. "יש לנו עוד שתי תחנות פחות או יותר, ולפי מה שאני רואה התחנה הבאה שלנו היא… אוי לא…" ספיץ' עצם את עיניו "מה?" שאלתי "שדה האירוסים" הוא אמר "זה לא נשמע כל כך נורא" אמרתי באדישות "כן… זה מה שכולם אומרים…"
***
היום שלמחרת היה לקייט אפילו מוזר יותר. ההורים של מייגן ותומס לא ידעו על מה היא מדברת, היא הרגישה כאילו הזמן נקפא והמשיך בלי מייגן ותומס. קייט הגיעה לבית הספר וטיילה במסדרונות, נואשת היא נשענה על מכונת החטיפים, צפצופים נשמעו ופחית קולה יצאה מהפתח "היי, כמו שקרה למייגן…" היא אמרה לעצמה ואחזה בבקבוק, לפתע כאב ראש נורא תקף אותה, היא עיוותה את פרצופה, מסביבה חפצים החלו לעוף,כמו לוקרים וכיסאות "מה…" אך לפני שהיה לקייט זמן להבין מה קורה פה, היא נסחפה למערבולת שנוצרה באוויר.

***
המשכנו לשדה האירוסים. "עוד כמה זמן?" שאלתי מתנשפת מהחום הכבד "זה שם" ענה ספיץ' והצביע על אזור שקרקעתו לבנה "זה שלג" דאלתי "הרבה יותר גרוע" ענה ספיץ' בקול מודאג "אלה גולגלות" הסתכלתי על ספיץ' כלא מאמינה איך הם…" ספיץ' פתח בהסבר. "הגולגלות הם של אנשים וסוסים שמתו כמובן, איך הם מתו? מי שנוגע באירוסים, מת במקום" הסתכלתי על ספיץ' כלא מאמינה "והאנשים פה, הם לא ידעו על האירוסים?" שאלתי מנסה למצוא הסבר "הם כן, אבל הם לא לקחו בחשבון שהרעל משפיע גם על סוסים , הם התמוטטו." "אז מה עושים?" שאלתי מבוהלת "חכי רגע" אמר ספיץ' וירד מהסוס. "הנה אלו יחסמו את הרעל" הוא הוציא מתיקו שתיים עשרה פרסות מזהב והרכיב אותן על רגליהם של הסוסים. "מה זה?" שאלתי "פרסות חוסמות רעל, ככה הסוסים יכולים לעבור בשדה האירוסים" הוא אמר ועלה על הסוס "האנרגיה של הפרסות, עוברת בגוף ומונעת מהרעל להיכנס, כל עוד אנחנו לא ניגע באירוסים, נעבור בשלום את השדה". הוא סיכם. "איך תמיד יש לך את כל הדברים האלה, בדיוק במקום ובזמן המתאים?" שאלתי " זה קצת אישי, אבל אני אספר לך. לפני שמתיו אימץ אותי, הייתה לי משפחה אוהבת וחמה, אך היא נהרגה, הוריי ואחותי הגדולה נהרגו בשדה האירוסים, אחי הקטן שמע את ההרים והתעקש שהוא לא מכיר אותי, אז הוא ברח ובתחנה האחרונה שלי נהרג… אני לא יכול יותר, מצטער". הבטתי בדרך המומה "אני מצטערת" לחשתי "זה בסדר, מאז יש לי את כל המגנים נגד מחסומים כאלה, במקרה היו לי שלושה זוגות של אטמי אוזניים, אבל פרסות היו לי עשרים." המשכנו בדרך בשתיקה, לא היה לי מה להגיד, התביישתי בשאלה שלי. "הגענו, תיזהרי, רגליים על הסוס." הוא אמר, התיישבנו כשרגלינו משולבות זו בזו. הגולגלות עוררו לי בחילה. ניסיתי להתעלם, אך זה היה קשה. "תראי" אמר ספיץ' והצביע על נקודה מולנו "אני לא רואה". השבתי. אך הוא עקף אותי ונעמד על ראשו של הסוס, בתגובה הסוס ניער את ראשו וספיץ' מעד, הישר לשדה האירוסים.