החושים שלה – השראה

אמה הביטה סביבה, יער, רק היא והחיות, שקט. היא פסעה אל קצה הצוק וצפתה בנעשה, שום דבר, רק חור שחור. היא הסתכלה סביבה וניווטה בין העצים, מנסה למצוא את הבית. אבל לאמה מטיו אין בית, היא ברחה ממנו כדי למצוא עצמה, היא ברחה כי לא רצתה את המסגרת הנכונה ולא רצתה לאבד אנשים חשובים לה, היא ברחה מעצמה.
אמה חזרה למאהל שלה מביטה סביב בספקנות, מישהו עוקב אחריה, היא ניחשה. היא לקחה את הסכין שלה, והתקרבה לאן שהחושים שלה לקחו אותה. אבל לא היה שם אף אחד. אמה יודעת שהחושים שלה חלודים, הרי הם אמרו לה לברוח מהבית.
הלילה ירד ואמה ישנה בתוך שק השינה שאמה תפרה לה כשהייתה בת שלוש. רשרושי עלים העירו אותה. היא קמה ופסעה אל עבר הרעש, עם הסכין. "טיול, טיול, טיול" שמעה קול מוכר וילדותי. הקול התגלה כלא אחר מילדה בת שבע שמטיילת לבדה ביער. "אמנדה?" לחשה אמה כשראתה את אחותה מטיילת ביער "אמה!" היא צעקה וחיבקה אותה "לכי מפה!" צעקה אמה "לכי מפה!" הילדה נתקפה חרדה והחלה לבכות ו…
אמה קמה מבוהלת, זה היה רק חלום, אגלי זיעה אפפו את ראשה. היא פירקה את המאהל וארזה את דבריה. הלילה הקר השמיע רוח חרישית, דבר שאמה אהבה. היא החלה לרוץ. אמה יצאה מהיער לעבר בקתה קטנה, היא דפקה בדלת, אישה מבוגרת, שלפי שקי השינה שמתחת לעיניה התעוררה עכשיו לשמע הדפיקות, פתחה את הדלת. "אמה…" היא חייכה בזהירות בוחנת את ילדתה הבכורה. "התגעגעתי" הן התחבקו.
אמה עוד פעם בורחת, הפעם מהחושים שלה.