"כמה שאני מכור אלייך את לא מבינה.." פרק 4

-גל-
"איפה דניאל?" אדר הגיעה לידיי.
"היא לא באה." מלמלתי ושתיתי עוד שלוק
"גל, כמה שתית היום?" היא שאלה והריחה ממני את הבקבוק
"לא זוכר, תביאי לי את הבקבוק!" הרמתי את הקול טיפה
"הוא כבר עבר את העשירי" אמר הברמן לאדר.
"וככה אתה מתכוון לחזור הביתה?, עוד בקבוק אחד אתה כבר בטיפול נמרץ" היא אמרה בקול עצבני
מה אכפת לה בכלל?
לפני שהייתי עם דניאל, רדפתי אחריה כמו משוגע, לא הצלחתי מאז להוציא אותה מהראש שלי.. וכל הזמן הזה שרדפתי אחריה היא לא שמה עלי.. אז מה פתאום היא משחקת אותה?
"תעזבי אותי בשקט!" אמרתי והלכתי לכיון האוטו
"רגע גל" היא באה אחריי אבל, לא הסתובבתי "אתה מוכן לעצור שניה? מה אתה מתעלם ממני?" היא שאלה בכעס
"איזה הרגשה מגעילה זה שמתעלמים ממך, הא אדר? מה את רוצה מהחיים שלי? מה אכפת לך בכלל אם אני יסע שיכור ויקרה לי משהו?" כעסתי גם אני
"כי אני אוהבת אותך טוב?!" היא אמרה ודמעה זלגה מענייה
מהההה?
התקרבתי אליה, מקריב את שפתי לשפתיה, בא לטעום את הטעם המתוק של שפתיה.. כמה חיכיתי לרגע הזה, לרגע שהיא תיהיה כולה של-
"לא!" אמרה אדר והתרחקה ממני
"חשבתי שאת אוהבת אותי.." מלמלתי
"אני אוהבת אותך.. אבל אני לא יכולה ליהות איתך, לא עכשיו שאתה עם דני.. היא בכל זאת חברה שלי אתה יודע." היא אמרה ושיחקה באעצבותיה
"אני יפרד ממנה, אני מבטיח. ואז יהיה לנו את כל החיים ליהות ביחד." חייכתי אליה ונשקתי לראשה ונכנסתי למונית.
החלק הקשה עוד לפניי
אבל תודה על זה אלוקים, תודה.

-דניאל-
בוקר..
פתחתי את הגלקסי החדש שלי ולא הופתעתי לגלות שגל חיפש אותי
*5 שיחות שלא נענו "מאהובי"*
*3 הודעות שלא נקראו*
"אנחנו צריכים לדבר!"
"זה דחוף."
"תחזרי אליי שתקומי"
התארגנתיי.. והלכתי לכיון המטבח להכין לי נס.
מה אני עושה, מה אני עושה?
אני אוהבת אותו אבל, אי אפשר לקיים מערכת יחסים בלי אהבה משני הצדדים.. וחוץ מזה הוא אוהב את אדר ולפי מה שהבנתי גם היא אותו, עדיף שניפרד והוא יהיה מאושר.
"אתה יכול לבוא אלי הביתה?"
"כן" הוא השיב לאחר שניות ספורות

-לין-
"אל תצחק עליי! זה היה למטרה טובה!" עניתי לו
"אז תסבירי לי" הוא אמר כשאני על גבו
תוך כדי ההסבר שלי הוא טיפס על הגדר משתדל לא להפיל אותי
"זה פשוט מאוד, כדי שלא יכתבו לי איחור או הברזה אני פוצעת את עצמי פצע קטן. לפני שאני נכנסת לכיתה אני מרטיבה את הפנים טיפה בברזיה או בשירותים
אחר כך אני פשוט אומרת שנפלתי ולא יכולתי לקום וזה ממש כואב אבל בסוף עשיתי את זה" הסברתי
"וזה עובד? זה נשמע כמו תוכנית ממש גרועה" זלזל
"היי אל תזלזל בי!" אמרתי חצי בצחוק חצי בכעס ונתתי לו מכה על הכתף
"היי בלי מכות! או שאני משאיר אותך פה!" הוא ענה בצחוק וכמעט הוריד אותי מגבו
"לא לא מצטערת אל תשאיר אותי פה בודדה גלמודה ופצועה" אמרתי בקול נעלב וציני
"בכל מקרה שתדע שזה עובד.. זה פשוט כלכך מרגש את המורות שלמרות הכאב עשיתי הכול כדי להיכנס לשיעור הכלכך חשוב שלהן" אמרתי לו בפרצוף שיש למורות כשזה קורה, חולמני עד מעריץ.. כאילו אני איזה גיבורה
נכנסו לבצפר בשקט
כולם היו בכיתות והוא סחב אותי לחדר האחות
"כנראה שהיא לא פה" הוא אמר כשנכנסנו והיה ריק בפנים
"איזה הבחנה חדה יש לך.. ממש איינשטיין" אמרתי לו וקיפצתי למיטה שבחדר האחות על רגל אחת, אחרי שירדתי מגבו כמובן
"טוב אני אבדוק איך אפשר לחבוש לך את זה" הוא אמר וניגש לארון מלא בתחבושות
"גברת רינה חכי אני באה!" שמענו מבחוץ את האחות צועקת למנהלת
"זה מסוכן שאנחנו פה? אני לא רוצה להסתבך בשבוע הראשון שלי.." פז אמר לי בדאגה
"אתה עוזר לתלמידה בצרה! תמשיך לחפש אל תדאג" אמרתי לו והוא המשיך לחפש
"נו מהר יותר! בואי למשרד שלי! שמענו את רינה, המנהלת, צועקת מהצד השני
לפתע מהדלת, שסגרנו אחרי שנכנסנו לפה, השמיעה את הצליל המלחיץ הזה
"תגידי לי שזה לא מה שאני חושב שזה" פז אמר מביט בי בדאגה
"הלוואי יכולתי.." אמרתי והבטתי בו מודאגת גם כן
יופי כמו כל טלנובלה טובה
תוקעים את הגיבורה עם איזה ילדון שמתנהג כאילו הוא מאוהב בה אבל הוא בעצם לא
וכל זה כשמחוץ לדלת נמצא הילד שהיא אוהבת אבל הוא לא שם עליה וגם מי שזה לא יהיה אבל אחראי על החיים שלי? מגיע לו איזה פרס
"היא נעלה אותנו!" צעקנו ביחד בלחץ