בעיניים עצומות פרק 3
תומס הסתכל עליי במבט מאשים. "אני לא זוכר שזה קרה" הוא אמר באכזבה. "זהו, על זה רציתי לשאול אותך, למה תומס לא זוכר דבר?" לחשה קייט לאוזני. "תגלי בהמשך" אמרתי כשומרת סוד.
***
בפעם השניה באותו היום נחתנו מתוך מערבולת למקום זר. אך בפעם הזאת, בשונה מהפעם הראשונה, המקום לא היה שומם אלא מלא באנשים, בעצם עם חושבים על זה, המקום החדש היה שונה לגמרי מהאזור השומם אליו הגענו, הפעם נחתנו על ערימת עלים, שנשרו מעצים רבים שמילאו את המקום, ליד כל עץ היו שני אנשים או יותר שליקטו את פירות העצים. קרני השמש נחסמו על ידי סככת העצים. "סליחה" קרא תומס "סליחה" האנשים המשיכו בעיסוקיהם. "סליחה" צעק תומס, אף תגובה. "הלו, מישהו יכול לענות לי!"
"הם לא יענו לך נשמע קול צרוד וחד. "אהה" קפץ תומס. אישה מבוגרת, עם שיער לבן וקמטים על פניה חייכה לעברנו. "סליחה גברת" התחלתי להגיד "אני והידיד שלי, תומס, נשלחנו לכאן על ידי…" הוצאת את המכתב מכיסי "מתיו ברנדס" השלמתי את משפטי. עיניי האישה נפערו. "מתיו בסדר?" היא שאלה, פניה הקרינו תקווה. "למעשה, הוא נתפס על ידי המטרפסים" קראתי מן המכתב. "אוי לא" האישה החלה לבכות. "גברתי, אנחנו לא יודעים מי זה מתיו, ואנחנו מצטערים שהוא נתפס, אך הוא השאיר לנו מכתב ובו כתוב שאם נגיד את הלחש שכתוב במכתב נגיע אל השבט שלו שיסביר לנו הכל, את יודעת איפה השבט שלו?" האישה הסתכלה עלינו, היא הייתה על סף דמעות, אך היא התעשתה וסימנה לנו לבוא אחריה.
הגיענו למאהל.האישה נכנסה לאחד מהאוהלים ואנחנו נכנסנו בעקבותייה. התיישבנו והיא החלה לדבר.
"שלום, אני ברנדה, אני מנהיגת השבט וסבתו של מתיו. אנא סילחו לבני שבטי, הם חירשים, בגלל מתקפה של המטרפסים. " תומס הסתכל על ברנדה "איך יכול להיות שבני שבטך התחרשו ואת ומתיו לא?" הוא שאל מסוקרן "אני ומתיו הלכנו באותו זמן לנסות להגיע להסכם שלום עם המטרפסים, אתם מבינים, זאת הייתה פעולת הסחה." היא נאנחה "אספר לכם קצת על המקום שאתם נמצאים בו, ועל השבט שלנו.
המקום בוא אתם נמצאים הוא עולם חדש שנוצר בעקבות רעידות אדמה קדומות, אך הייתה מלחמה. המלחמה נועדה להכריע מי יהיו המתיישבים של העולם הזה, אנחנו, שבט רו, או המטרפסים. מאז שוררת בין העמים. כמו שאמרתי, אני המנהיגה של השבט ובנוסף גם הרופאה שלהם והמומחית בעיניינים רוחניים. ואני מרגישה בכם משהו שונה, אנרגיה מיוחדת, טהורה" הסתכלתי אל תוך עינייה החומות. "למה מתיו שלח אותנו אליכם?" שאלתי "כי הוא יודע שרק אתם יכולים להציל אותו ואת השבט שלנו, אתם חייבים ללכת לממלכתם של המטרפסים ולהציל את השבט שלנו." היא ענתה בקול רגוע. "לא, לא, לא, תביני ברנדה, אנחנו לא שייכים לפה, אני מבינה שיש מלחמה ושקשה, וגם כואב לנו מאוד על מתיו, אבל אנחנו חייבים לחזור לעולם הרגיל שלנו, אז אם תוכלי לעזור לנו…" אמרתי. "לצערכם, הדרך היחידה לעבור בין העולמות היא אצל מתיו, זה שעון עץ קטן." היא אמרה. "אני לא מאמינה" זעקתי. "בהצלחה" אמרה האישה בחיוך "תישארו פה למשך הלילה, מחר אביא לכם צידה לדרך ומפה" הודינו לה והיא יצאה מהאוהל "מייגן" פנה אליי תומס "יש לי תחושה רעה לגביי העולם הזה…"
תגובות (1)
ואווו איזה יפהה♥♥אהבתיי תמשיכיי